"אהבת עולם אהבתנו"- על אהבת תורה/ הרב דוב זינגר
עיון בדברי הזוהר הקדוש – חלק ב', פרשת משפטים דף צד ע"א
| מקור | תרגום חופשי |
| כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון,
ולא חמאן בארח קשוט באורייתא, ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו לגבייהו, ולא בעאן לאתבא רישא, ואף על גב דאמינא דהא אורייתא, מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי, ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודעאן בה. משל למה"ד, לרחימתא, דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה, דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו, ההוא רחימא, מיגו רחימו דרחים לה, עבר לתרע ביתה תדיר זקיף עינוי לכל סטר, איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר, מה עבדת, פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה, ומיד אתהדרת ואתכסיאת, כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה, אתגליאת לגביה רגעא חדא לאתערא ליה. הכי הוא מלה דאורייתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה, ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא, מה עבדת, גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת, כל אינון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי, אלא איהו בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה, ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת, ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו. ת"ח ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, ארמיזת ליה ברמיזו, אי ידע טב, ואי לא ידע שדרת לגביה וקראת ליה פתי, ואמרת אורייתא לההוא דשדרת לגביה, אמרו לההוא פתי דיקרב הכא ואשתעי בהדיה, הדא הוא דכתיב: מי פתי יסור הנה חסר לב וגו', קריב לגבה, שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא דפרסא ליה, מלין לפום ארחוי, עד דיסתכל זעיר זעיר, ודא הוא דרשא. לבתר תשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה, ודא איהו הגדה, לבתר דאיהו רגיל לגבה, אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין דהוו בלבאה טמירין מיומין קדמאין, כדין איהו בר נש שלים, בעל תורה ודאי מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום. אמרה ליה: חמית מלה דרמזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא, כך וכך רזין הוו, כך וכך הוא, כדין חמי דעל אינון מלין, לאו לאוספא ולאו למגרע מנייהו, וכדין פשטיה דקרא כמה דאיהו, דלאו לאוספא ולא למגרע אפילו את חד, ועל דא בני נשא אצטריכו לאזדהרא ולמרדף אבתרא דאורייתא, למהוי רחימין דילה כמה דאתמר.
|
[א.1] כמה בני אדם מעורבבים בשכלם ומבולבלים בדעתם,
ואינם רואים בדרך האמת בתורה, והתורה קוראת אליהם בכל יום בנהימה, ואינם רואים להחזיר את ראשם לשמוע לדבריה, ואף על פי שאמרתי שדרך התורה היא – שאיזה דבר סוד יוצא מנרתיקה ומתגלה קצת ומיד מסתתר, כך הוא בודאי, [אבל] בזמן שנתגלה מתוך נרתיקה ונסתר מיד,אינה עושה דבר אלא לאלו שיודעים בה ומכירים אותה. [א.2] משל למה הדבר דומה?לאהובה, שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא מסתתרת בסתר בתוך ההיכל שלה, ויש לה אוהב אחד, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר, האוהב ההוא, מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד, היא יודעת שאוהבה מסבב תמיד בשער ביתה, מה עושה היא? פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר שהיא שם, ומגלה פניה אל אהובה, ומיד חוזרת ומתכסה, כל אלו שהיו עם האוהב, לא ראו ולא הסתכלו, רק האוהב לבדו, שמעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה שהיא אוהבת אותו, נגלית אליו רגע אחד, לעורר אותו. [א.3] כך הוא עניין התורה,אינה מתגלית אלא לאהובה, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב ליד שער ביתה כל יום, מה עושה? מגלה פניה אליו מתוך היכלה ורומזת לו רמז, ומיד חוזרת למקומה ומסתתרת, כל אלו הנמצאים שם, לא יודעים, לא מסתכלים, אלא הוא בלבד, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ועל כן התורה מתגלה ומתכסה, והולכת באהבה אל אהובה כדי לעורר בו אהבה. [ב.1] בא וראה, כך היא דרך התורה,בתחילה כשמתחילה להתגלות לאדם [בתחילת לימודו], היא רומזת לו ברמז, אם [הוא] יודע [לימודו] טוב, [ב.2] ואם אינו יודע שולחת אליו וקוראת לו – פתי,והתורה אומרת לאותו ששלחה אליו: אמור לזה הפתי שיתקרב לכאן ואדבר עמו. זהו שכתוב (משלי ט, ד): 'מי פתי יסור הנה חסר לב' וכו', כשמתקרב אליה, מתחילה לדבר עמו מאחורי הפרוכת שפרסה לו, דברים לפי דרכיו, עד שיסתכל מעט מעט, וזו היא דרשה. [ב.3] אחד כך מדברת עמו מאחורי סדין דק דברי חידה,וזו היא אגדה. [ב.4] ולאחר שכבר נעשה רגיל אצלה,מתגלית אליו פנים בפנים, ומדברת עמו כל הסודות הסתומים שלה, וכל הדרכים הסתומות שהיו סתומות בלבה מימים קדמונים, אז הוא אדם שלם, ונקרא בעל תורה, בעל הבית, שהרי כל הסודות שלה גילתה לו, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום. [ב.5] אומרת לו: ראית דבר שרמזתי לך בתחילה,כך וכך סודות היו [בו], כך וכך הוא, אז הוא רואה שעל אלו התיבות [שבתורה], אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם, ואז פשט המקרא הוא כמו שהוא, שאין להוסיף ואין לגרוע אפילו אות אחת, ועל זה בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה, להיות אוהבים שלה כמו שאמרנו. |
ליקוטי מוהר"ן, תורה נו'
כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תִּקּוּן י' דַּף כ"ה:), וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים, צָרִיךְ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל, וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶךְ עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל(דְּבָרִים י"ז): "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ" וְזֶה: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" "וְקָרָא" בּוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ"ל
ליקוטי מוהר"ן תורה קצב:
….וְיֵשׁ עֵצָה לָזֶה לְצַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּשֶׁלּוֹמְדִין דְּבָרָיו כַּמּוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי (שְׁקָלִים פ"ב):
שֶׁצָּרִיךְ לְצַיֵּר בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּאִלּוּ הַתַּנָּא עוֹמֵד לְפָנָיו, כִּי בְּהַסֵּפֶר שֶׁל הֶחָכָם נִרְשָׁם וְנִצְטַיֵּר שָׁם דְּמוּת הֶחָכָם, כִּי אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים וְהָאוֹתִיּוֹת הַנִּרְשָׁמִין וּמְצֻיָּרִין בְּהַסֵּפֶר, הֵם שֵׂכֶל הֶחָכָם וְנִשְׁמָתוֹ וּבְחִינוֹת פָּנָיו, נִמְצָא שֶׁשִֹּכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ מַמָּשׁ הוּא בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת, עַל – כֵּן נִמְצָא בְּכָל סֵפֶר וָסֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם שֶׁחִדֵּשׁ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, כִּי כְּפִי דְּמוּתוֹ דְּהַיְנוּ שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁל הֶחָכָם, כֵּן נִצְטַיְּרִין הָאוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר, כִּי אִם הָיָה לְהֶחָכָם דְּמוּת אַחֵר הַיְנוּ שֵׂכֶל וּפָנִים וּנְשָׁמָה אַחֶרֶת, הָיָה מְחַדֵּשׁ וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת אֲחֵרִים בְּהַסֵּפֶר, כְּפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁהָיָה לוֹ שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל סֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם:
וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְזִכָּרוֹן לִזְכֹּר דִּבְרֵי הֶחָכָם כְּמוֹ שֶׁאֲמָרָם הֶחָכָם. אוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁחוֹזֵר מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכְרוֹ, אָז כְּשֶׁאוֹמֵר זֶה הַדָּבָר בְּשֵׁם הֶחָכָם, נִצְטַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֲמָרוֹ הֶחָכָם בְּעַצְמוֹ, אַךְ שֶׁיִּהְיֶה הַזִּכָּרוֹן בֶּאֱמֶת בְּכֹחַ הַזִּכָּרוֹן, שֶׁאָז נֶחְקָק בְּדַעְתּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ מַמָּשׁ כַּנַּ"ל:
וְזֶה (אָבוֹת פֶּרֶק ד'): 'הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דּוֹמֶה' כוּ'. כִּי זֶה הַלּוֹמֵד עִם הַתַּלְמִיד הוּא מַמָּשׁ כְּכוֹתֵב בִּדְיוֹ עַל הַנְּיָר, וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת שִׂכְלוֹ שָׁם, כֵּן הוּא מְצַיֵּר בְּדַעַת הַתַּלְמִיד