באת שבת באתה מנוחה
בס״ד
באת שבת באתה מנוחה
בראשית ב: ב וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
רש״י (בראשית ב,ב) ד״ה ויכל אלקים ביום השביעי: ״ד״א, מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה״.
מהי מנוחה? איך אנחנו מבינים את המושג מנוחה?
נזר ישראל (הרב אברהם צבי קלוגער): דרשו חכמים (הובא ברש״י בראשית ב,ב) ״מה היה עולם חסר מנוחה, באת שבת באתה מנוחה״. ויש להבין ענין מנוחה זו ביתר עומק, ומכך יואר היטב מהות ופנימיות השבת. הנה יש מנוחת פועל באמצע עבודתו – אשר אין זו מציאות של הפסקה בין לבין, אלא המנוחה עצמה היא חלק מהעבודה – כי רק אחר המנוחה אפשר להמשיך הלאה. לכך הורגל בעולם שלא להפחית משכר העובדים, חלף זמן מנוחתם באמצע העבודה, אדרבה: מנוחה זו מביאתם לעבוד טפי לאחר מכן. היינו שמנוחה זו, על אף שאין נעשה בה מלאכה, מ״מ נחשבת כעבודה. כאשר מדובר על ״באת שבת באתה מנוחה״, בוודאי אין הכוונה למנוחה כזאת – שהיא בעצם המשך העבודה של האדם. לא יעלה על הדעת לומר ששבת היא המשך עבודת ששת ימי המעשה – באופן של הפסקה בין עבודה לעבודה, המסייעת להמשך המלאכה. השבת היא שביתה מוחלטת מכל וכל. על האדם לראות כל מלאכתו עשויה, ומשמעות הדבר שכמו כן אינו זקוק למנוחה מעמלו – כי גם המנוחה הרי היא כעשויה, ואינו חסר כלום בעולמו. גם למנוחה אינו צריך. כמו כן אין לפרש על פי פשטות ״מה היה עולם חסר מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה״ – שאחר שנבראו כל הברואים, היו בעולם כל הפרטים ועדיין חסרה הבריאה את הפרט ששמה מנוחה, ובבוא השבת נשלם גם פרט זה – כי אם כן נמצא שבשבת ברא השי״ת בריאה חדשה, מנוחה, ובתורה איתא מפורש ״ויכל אלקים ביום השביעי״.. ״וביום השביעי שבת וינפש״… שלא היתה בשבת כל בריאה חדשה להשלים מה שנחסר בעולם. אם כן יש להבין מה היא אותה מנוחה שהיה העולם חסר אותה, והושלמה עם בוא השבת. ויובן על פי משל למלמד המדבר לתלמידיו רעיונות עמוקים, ובתוך עמלו להסביר ולבאר ולקרב אל שכלם – מבקש להפסיק מדיבוריו כדי לתת לפניהם ריווח להתבונן, ואומר להם: אין בפי עוד מלים להוסיף על מה שאמרתי. אפסיק עתה מן ההסברים, חישבו עתה והבינו מעצמכם. רגעי הפסקה אלה אינם מנוחה והפסקה בין חלק שיעור שקדם לו, לחלק שיעור שאחריו – אלא במובן מסוים הפסקה זו היא לבו של השיעור. על פי זה יובן משמעות ״מה היה עולם חסר, מנוחה – באת שבת באתה מנוחה. היה העולם מלא כלים, שנועדו להכיל את אור השי״ת בבריאה, אך עדיין חסרה מנוחה – היינו הפסקה ושביתה מכל בריאת הכלים, כדי לתת אפשרות ביד המקבלים להבין את פנימיות האור שבכילים ובכל הבריאה. להפכו להיות אחד עמם. להבין שהאור אינו דבר מופשט, אלא שזאת המציאות והעיקר. מה היה עולם חסר, מנוחה – היינו שהעיקר שבו היה חסר. כלים ללא אותיות, חסרים את העיקר. באה שבת – היינו שביתה מכל יצירת הכלים, באה מנוחה – ועתה היה ביד הברואים אפשרות לקלוט מעתה את הנקודה הפנימית ומטרת כל ששת הימים, להבין שהשי״ת הוא הכל. ברם עדיין צריך הדבר ביאור – כי גם על פי הדברים האלה, נמצא שבמהלך ששת הימים היה העולם חסר עיקר גדול, עיקר העיקרים, הלא הוא ענין המנוחה שהיא קליטת אור השי״ת שבכל הברואים. ואם נאמר שהארה עיקרית זו נבראה בשבת, נמצא שבשבת ברא השי״ת בריאה חדשה שלא היתה קודם לכן. וכאמור לא יתכן לומר כך – מאחר שבשבת לא נתחדשה כל מלאכה בבריאה, כנאמר ״ויכל״ ״וישבות״ ״וינפש״. אם כן אין לנו כי אם לבוא עתה לידי הבנת הנחה יסודית שמקורה בכתבי האריז״ל – שבהסתיים ששת ימי המעשה היתה הבריאה שלימה לגמרי מצד עצמה, לא חסרה מאומה מכל בחינה ומכל צד שהוא. כאשר האיר בה השי״ת את הארת מנוחת השבת, קליטת אורו יתברך שמו בבריאה, לא היה זה משום שהבריאה היתה חסרה זאת מצד עצמה. יכולה היתה להתקיים, גם מבחינה רוחנית והשגת אור אלקי, אפילו לא האיר בה השי״ת את אור השבת. ויומשל הדבר לתלמיד עילוי מופלא ומופלג הבא לפני רבו אחר שיודע היטב את כל עניני הסוגיא על בוריה – וממש אינו חסר כלום בענין זה. יכול היה הרב להותירו במצב זה ולשבחו על כך, אך מבקש להיטיב עמו עוד – ומוסיף לו ביאור עצום המאיר באור חדש עמקי עומקו של אותו ענין. אחר שהשיג התלמיד את ההארה המופלאה, ושש בה כעל מוצא שלל רב, הבין למפרע עד היכן היה חסר קודם לכן. מביט עתה לעבר דרגתו שעמד בה בהגיעו אל הרב, ומבחין בעניותה ודלותה בהיחסר הימנה התוספת האחרונה הגדולה מכל. ובזאת הבחינה היתה הארת השבת על הבריאה, אשר רק לאחר שהאירה השי״ת והכתיר בכתר השבת את הבריאה – אשר כבר הושלמה כליל בששת הימים – או אז הוכר והוברר למפרע עד היכן היה עולם חסר מנוחה, באת שבת באתה מנוחה. נמצא שבהגיע השבת, אכן לא היה העולם חסר מאומה. ״כל מלאכתך עשויה״ היינו שהאדם רואה את העולם כולו למושלם, גם מכל הבחינות וההארות הרוחניות. מה היה עולם חסר, מנוחה – זהו דבר שהוברר רק לאחר ״באת שבת באתה מנוחה״. לאחר שהוסיף השי״ת לבריאה את אור השבת, הושלמו כל ששת ימי המעשה שעברו – באור הגדול הזה. עתה הובן עד כמה היה עלול העולם להיוותר בחסרונו ללא הארה זו. תוספת הארה זו אינה סותרת את הנאמר ״וישבות״, ״וינפש״ – כי אכן כלפי הברואים היתה שביתה מושלמת מצדו יתברך, לא יסף עוד להשלים חסרונותיהם כלל וכלל. אך עתה העניק להם משלו את הארת המנוחה, אורו יתברך בבריאה. בכך הוגבהו כל ששת הימים אל מציאות גבוהה ונעלה, בחי׳ מנוחה. באה שבת והניפה את כל מציאות העולם לדרגה רוממה שלא על פי ערכה. הועלתה ונתקשרה למנוחה עילאה מצדו יתברך. זו הבנת ״באת שבת באתה מנוחה״. היינו שלאחר שבאה מנוחה, התברר למפרע עד היכן היה העולם חסר אותה קודם לכן. והבנת מנוחה בשבת, היינו השגת אור השי״ת בהארה גבוהה מאד מימות החול. ככל שישיג אדם בעמלו בימות החול – יגיע רק לדרגה רוחנית מסוימת. ברם בשבת מעניק השי״ת לבריאה מתנה טובה משלו, למעלה מעלה מדרגת הנבראים, והיא הנקראת מנוחה.
מה זה מנוחה שלמה?
ספר השבת עמ׳321:מנוחה שלמה (רבי חיים אריה ליב מיידוואבנה) היחס לשבת צריך להיות בחינת מנוחת אהבה, לא כעול שאדם רוצה להפטר ממנו. ונדבה – כלומר: הוסף נופך משלך, ומן החול על הקודש. מנוחת אמת ואמונה – מנוחת שבת צריכה להיות מנוחה של אמת, שלא לשמור את השבת רק בפרהסיה ולחללה בצנעה. מנוחת שלום ושלוה – שלא תהיה השבת יום של מחלוקת ומריבה. והשקט ובטח – יבטח אדם מישראל בה׳ שהשבת לא תביא לו ,ח״ו, שום היזק והפסד חומרי, אלא אדרבה, המקום ימלא חסרונו בכפלי כפליים. (מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך)
שפת אמת, יתרו (תרמ״ח): ״זכרו את יום השבת לקדשו כו׳. כי מה זה הטעם כי ששת ימים עשה, לכן צוה אותנו לנוח בשבת והוא באמת עדות לבני ישראל כ״ש רש״י בפסוק (שמות לא,יג) ״אות הוא ביני וביניכם״: בהנחילו לנו יום מנוחתו למנוחה…לכן כיון שהקב״ה נח בשבת צריך כל איש ישראל לנוח״…
ומה הייתה המנוחה של הקב״ה? הקב״ה שבת מהמאמרות, גם אנו צריכים לשבות בדיבור שלנו. הדבור שלנו בשבת צריך לביות שונה מהדיבור של יום חול.
שמירת שבת כהלכתא מהרב נויבירט, פרק כט:
הלכה נט: “ודבר דבר״ – לא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ולכן אסור לדבר בשבת בדברים שאסור לעשותם בשבת, גם אם אינם אסורים אלא מדרבנן. ולכן אסור לדבר בשבת בעניני נסיעה במכונית, כתיבת מכתב או כל מלאכה אחרת שעומד לעשות למחרת היום, דהיינו לא יאמר אדם ‘מחר אסע במכונית למקום פלוני׳, או ‘מחר אקנה סחורה פלונית׳, ‘מחר אביא סחורה מן החנות׳ וכדו׳.
הלכה ס״ד: יש להימנע בשבת מלהרבות בשיחת דברים בטלים, שאין בהם כל צורך, וודאי שאסור לדבר בה בדברים המצערים ובדברים אסורים, כשקר ולשון הרע.
הלכה ס״ה: “ודבר דבר״ – דבור אסור…וכן אנו אומרים בתפילת מנחה של שבת: מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, וברכת המזון אנו אומרים: שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו. ומשום עונג שבת מצווה אדם שלא לחשוב כלל על עסקיו, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה..
הלכה ס״ו: …וקדוש יאמר למי שקדושת השבת קרובה ללבו ולא ידבר בה כי אם בדברי תורה ובדברים הצריכים לו, וכך אמרו חז״ל: “וישבות ביום השביעי״ מאי וישבות? ששבת מן הדיבור. שבכל יום ויום היה אומר: יהיה כך – ויהי כך, ובשבת נשלמו מעשי בראשית ופסק הדיבור. ומנין שהשתיקה מן הדיבור קרויה שביתה? שנאמר: “וישבתו שלשת האנשים מענות את איוב״. ועוד אמרו “שבת לה׳ “, מה הקב״ה שבת ממאמר, אף אתה שבות ממאמר. ומסופר על חסיד אחד שיצא לטייל בכרמו בשבת וראה שם פירצה אחת, וחשב לגדרה במוצאי שבת. אמר – הואיל וחשבתי לגדרה, איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקב״ה? זימן לו שם צלף, וממנו היתה פרנסתו ופרנסת ביתו כל ימיו.
עבודה
מתי את מרגישה מנוחה אמיתית?
כתבי על 3 פעמים שהרגשת מנוחה אמיתית ותנסי להסביר לעצמך למה.