logo

ביטול הישות

בס״ד

 ביטול הישות

  נתיבות שלום עמ׳ עד-ה: תכלית עבודת ה׳ היא שיהודי יגיע לביטול הישות. מדת הישות היא השורש פורה ראש ולענה של כל המידות הרעות והתאוות, ואיתא מהבעש״ט בפירוש ״אנוכי עומד בין ה׳ וביניכם״ האנוכיות היא העומדת כמחיצה מבדלת בין הקב״ה ויהודי, ושורש האנוכיות היא הישות כידוע. ולכן עיקר העבודה היא עקירת הישות עד ביטולה בתכלית. וכמאמר הכתוב ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, שענינו עקירת הישות לגמרי, אפילו נוטל את נפשך, היינו שאת הכל הוא מוסר לאהבתו יתברך, וכן בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. שזהו ביטול הישות הגמור. ומהי טעמא אמרו חז״ל (סוטה ה.) שהקב״ה אומר על המתגאה אין אני והוא יכולים לדור, ואף שעל העבירות החמורות ביותר כתיב השוכן אתם בתוך טומאותם, ואילו המתגאה גם אם מקיים כל התורה אין אני והוא יכולים לדור, והיינו לפי שהגיאות ענינה ישות. וזהו שאמרו חז״ל (שם ד:) כל המתגאה כאילו עבד ע״ז, משום שהוא ישות נפרדת, שהרי הקב״ה אין עוד מלבדו והכל בטל אליו יתברך, וכל ישות נפרדת היא בבחי׳ ע״ז. לכן הפגם החמור ביותר הוא הישות, זה שמעיניו של אדם נתונים כולם סביב ישותו.  וזהו ענין שקולה שבת כנגד כל המצוות. לפי שענין השבת היא כאמור שיא הדביקות בין הקב״ה וישראל, ואין ילוד אשה קרוץ מחומר יכול להתדבק בהשי״ת שהוא אין סוף ובלי תכלית, אלא כאשר מבטל עצמו כליל להשי״ת כאין ואפס המוחלט. וזוהי תכלית ביטול הישות. ולכן הדרך להכנס לשבת היא על ידי ביטול הישות. והמה ג׳ מדרגות בביטול הישות, דכבר ביאר הר״ן שהאשה המסכמת לקדושי האיש הריהי מבטלת דעתה ורצונה ומשויא נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והיינו שראשית הקידושין היא בזה שמבטלת דעתה ונפשה לבעל, וכמו כן בראשית השבת הוא ענין הביטול שיהודי מבטל את עצמו וכל מהותו להשי״ת. ואחר כך ביום השבת שהוא בבחינת נישואין והבאה לביתו היא בחינת יותר גבוהה של ביטול. ובשלוש סעודות הוא היחוד הגמור, אז הוא הביטול הגמור, שכלל ישראל מבטלים עצמם לגמרי להשי״ת כאין ואפס המוחלט, שזהו ענין היחוד. ולכן אומרים בעלות המנחה ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון, שבעת רצון תפלתי לך ה׳ שאבטל את כל עצמותי לך ה׳, דאז העת של התבטלות מפניו יתברך. ולכן שקולה שבת כנגד כל המצוות, כי ביטול הישות הוא תכלית עבודת ה׳, שעי״ז נעקרים כל חלקי הרע שבאדם. וזהו ענין ישמחו במלכותך שומרי שבת, שלא נאמר שומרי תפילין או שאר מצוות, ורק שומרי שבת, אף שלא מצינו שיש מצות שמחה בשבת, כי על ידי ביטול הישות זהו מקור השמחה. כי הסיבה שהאדם תדיר אינו שבע רצון נובעת ממדת הישות, דמאחר שהוא בחי׳ יש תמיד חסר לו די ספוקו, ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים, דכל כמה שיש לו יותר ישותו מתגברת, והריהו נעשה שקוע יותר בהשגת מאוייו, ומכיון שרוצה יותר חסר לו יותר. אכן כאשר עוקר מקרבו את הישות שוב לא חסר לו מאומה, ומרוצה מהנהגת הבורא, ואז עולמו מלא אור ומתיקות ושמחה. ולכן השומרי שבת, היינו היודעים ומבינים את עיקר הנקודה של שבת, שיהודי יבטל עצמו להשי״ת, הם זוכים לישמחו במלכותך. עד כאן.

 מספרים כי הבעש״ט אמר לתלמידיו שמי שראוי לירש את מקומו יהיה מי שימצא דרך לנצח את הגאווה. כאשר באו אליו צדיקים פוטנציאלים עם הפתרון, הדרך הרוחנית המועילה להיפטר מן הגאווה, הוא דחה את כל המציעים. גאווה קיימת בעצם קיומה של תודעה עצמית אצל האדם. אי אפשר למחוק מהאדם את קיומו של ה״אני״ שלו. אדם מודע לקיומו, והמודעות מצויה מכל מקום: אדם ששקוע ב״אני״, הופך באופן צפוי לאדם המרוכז רק בעצמו ומאבד את הפרופורציה האמתית של מה שהוא. ולהיפך, אדם שמנסה לברוח מה״אני״, מרמה את עצמו על שהצליח למחוק את הגאווה, והוא לא יודע שאי אפשר להיפטר ממנה. מספרים שאפילו על ערש דווי הבעש״ט התפלל את מילות הפסוק מתהילים ״אל תבואני רגל גאווה״ הוא ידע שזה לא כל כך פשוט. (אוריאל סגל)

 לק״א ע״ט: ״…ואימתי יכול לראות שפלותו, בשבת. כי בשבת נאמר ״ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת״ כי שבת הוא שין בת. שין תלת גונין דעינא, בת בת עין. ועל כן בשבת יכול לראות שפלותו. וזהו: שבו איש תחתיו, הנאמר בשבת, היינו תחת מדרגתו שפל ממה שהוא, ועל כל פנים אל יצא איש ממקומו, היינו למעלה ממדרגתו… 

מתי אדם יכול לראות את שפלותו?

 בשבת. שין-בת. שין תלת גוונים דעינא, בת-בת עין. בשבת אפשר לראות כל מה שלא רואים בימי החול, כאשר אנו יותר מידי עסוקים בשביל לראות.  וזהו ‘שבו איש תחתיו’ מתחת למדרגתו. אנו רוצים להרגיש משהו, להיות שווים. אומר ר׳ נחמן שהזמן הכי מתאים להרגיש שפלות זה השבת.

 למה דווקא בשבת אדם צריך להרגיש ענווה ושפלות?

 ר׳ נחמן לא מדבר על זה שאין לי ערך. מדבר על משהו שזה תענוג. סביב הנשמה יש קליפות שמסתירות משהו. יש לנו ערך אמיתי שאי אפשר להסתיר. עם סגולה. אבל אנו לא מרגישים את המעלה הזאת בגלל הקליפה שמסתירה מה אנו שווים. מסביב לקליפה אנו יוצרים עוד קליפה כדי להרשים אנשים אחרים ולכסות את ההרגשה הזאת שאנו לא שווים. אולם קשה לנו לעשות הצגות כל הזמן. אם נוריד הקליפה, נשבור הערך המדומה נגיע לראות שפלותינו. נפסיק לעשות רושם.

 הל׳ בשר שנתעלם מן העין ג,ג: ״כל מצוות התורה הן בחי׳ תיקון העינים. כי עיקר השבירה הייתה באור העינים (כמובא בע״ח). ועל כן עיקר התיקון על ידי התורה שהיא בחי׳ תלת גוונים דעינא ובת עין. כי זה ידוע שכל מצוות התורה הם לתקן ולהעלות הניצוצות שנפלו בשבירת כלים על ידי אור העינים… על כן שבת הוא שקול כנגד כל התורה כולה כי שבת הוא שי״ן ב״ת, שי״ן תלת גוונים דעינא ובת עין. ועל כן הוא בחי׳ כלליות התורה…״

 מתוך הספר ‘תוך הנחל׳ בראשית, שמות (וישלח, יתרו): שבת זה זמן טוב לגלות בפנים מה אנו שווים באמת. “ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת״ ראו. השבת נותן לנו כח לראות משהו שלא היינו יכולים לראות אחרת. עיקר השם של השבת נקרא על שם העינים, כי שבת הוא נוטריקון:’שין’ יש 3 קווים שהם הגוונים שבהם העין רואה ו’בת’-בת עין האישון של העין שדרכו היא רואה. אז בשבת יכול לראות שפלותו. בשבת אדם מפסיק ליצר ואז אפשר לראות. על ידי קדושת שבת קודש נפתחות עיני האדם להתבונן בשפלותו, ולהסתכל על גדולת השי״ת ועל חשיבות נשמות ישראל. בשבת קודש יכול כל אדם להרגיש הסתכלותו של השי״ת כביכול, ואיך שמסתכל על כל אחד ואחד מישראל בהשגחה עליונה, וכפי שאדם מצמצם כח הראות שלו להסתכל רק על ההשגחה העליונה, כן נמשכת עליו באמת ההשגחה מדה כנגד מדה, והוא מרגיש הארה נפלאה ועצומה מאד, שאי אפשר להרגיש בששת ימי החול, ולכן בשבת קודש נמשכת על האדם יראה ובושה גדולה, בבחינת מה שמובא בתיקונים (תקון ז׳), שבראשית הוא נוטריקון יר״א שב״ת יר״א בש״ת, כי רואים בחוש, שבשעה שאיש גדול וחשוב מסתכל על האדם, הוא מתבייש מאד ואינו יכול להביט בפניו מרוב בושה, וכן הוא בענין קדושת שבת, שבשעה שאדם מרגיש הסתכלותו של השי״ת בשבת קודש, הוא מתחיל להתבייש מאד מכל מעשיו, ומכיר שפלותו באמת, ולכן שב”ת אותיות בש״ת, כי עיקר הבושת נמשך על האדם בשבת קודש.  ולכן נאמר בשבת: שבו איש תחתיו – תראו המציאות אמיתית שלכם, היינו שכל אחד ואחד ישבות תחת מדריגתו ויכיר את מקומו באמת, ועל כל פנים אל יצא איש ממקומו, היינו שלא יצא ויעלה מחוץ למדריגתו, כי יש בני אדם שקשה להם לראות שפלותם מרוב עוונותיהם, אבל על כל פנים אל יצאו ממקומם ואל יבקשו גדולות ונפלאות מהם, כגון עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. כי, בעוונותינו הרבים, יש אנשים פחותים וגרועים כאלו, שעושים כל מעשה תיעוב ושיקוץ כמו זמרי, ולא די שאינם מתביישים ממעשיהם המגונים, רק גם מבקשים שכר כפנחס, ומעיזים פניהם לדבר נגד הצדיקים והיראים שבדור, וזהו סימן שרחוקים לגמרי מקדושת שבת קודש ואינם משיגים ההארה של הסתכלות השי״ת כלל. על ידי קדושת שבת קודש יש לאדם חיים בזה העולם, ויכול להתבונן מהי תכלית בריאתו ועל ידי זה כבר יבוא לתשובה שלימה, כי שמירת שבת פותחת עיני האדם לגמרי, ומכניסה בו יישוב הדעת והרהורי תשובה, עד שיזכה לתקן הכל, וגם על ידי שמירת שבת נמשכת על האדם השגחה עליונה מאד, כי על ידי שנשלם אצלו כח הראות ממילא הוא מסתכל על השי״ת כביכול, ומדה כנגד מדה השי״ת מסתכל עליו, ומרגיש גודל ההשגחה של השי״ת על כל פרט ופרט של החיים, נמצא ששבת קודש מסוגלת מאד לתשובה, ודייקא על ידי קדושת שבת האדם יכול לזכות לתשובה שלימה ולתקן מעשיו, וממילא כבר יתגלה בחינת המשיח שלו בעולם. עד כאן

לכן יש לאדם 2 עינים, אחד להסתכל על גדלות ה׳ ואחד על שפלות עצמו.

 *עבודה

מתי באמת אני יכולה לראות שפלותי?

האם את חושבת שתוכלי להגיע לביטול הישות?

תחברי תפילה על זה.