מִלּוֹן מֻשָּׂגִים

סבתא אסתר שלנו נולדה לאמה גולדה-מלכה לבית בלום ולאביה צבי-אריה בבצ'יק בתאריך י"ח בניסן, בשנת תרצ"ו, בעיר מקוב-מזובייצק שבפולין. 

כאשר פרצה מלחמת העולם השניה גוייס אביה לצבא הפולני; ובעודה ילדה צעירה הצליחה אמה לחצות איתה ועם אחיה מנחם את הגבול לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן.

זכרונותיה של סבתא מאותם ימים ליוו את משפחתנו.

עם סיומה של המלחמה שהתה המשפחה כשלוש שנים במחנות עקורים בגרמניה, עד שעלתה לישראל בשנת 1949.

המשפחה התגוררה בתל אביב, וסבתא – שהייתה נערה יוזמת ונחושה מגיל צעיר – לקחה אחריות על חייה. היא לא הסכימה עם ההחלטה לשבצה בכיתה נמוכה מגילהּ מכיוון שהיתה עולה חדשה, ובתושיה פנתה לאחראי על החינוך בעיריית תל אביב ודרשה שישבצו אותה בכיתה המתאימה. המפקח שהתרשם מאד מאוֹפיה צפה לה כבר אז עתיד מזהיר.

סבתא סיימה את לימודיה בתיכון 'תלפיות' ולאחר מכן גם לימודי הוראה בסמינר 'תלפיות' בתל אביב.

סבתא לימדה בבית הספר 'חורב בנים' ביד-אליהו, שם מונתה למנהלת כבר בגיל 28, ובהמשך ניהלה את בית הספר לבנות 'רמב"ם' בשכונת עזרא בתל-אביב. לאחר מכן ניהלה את בית הספר 'עוזיאל' בקרית הרצוג.

בשנת 1956 נישאה סבתא לעקיבא הולנדר – יליד סלובקיה – ונולדו להם שני ילדים – רחל וישראל. 

סבתא אסתר הייתה בעלת ידע נרחב, אוטודידקטית, אוהבת ספר ודעת, אשה המתנהלת בפשטות ובצניעות ללא גינוני כבוד, נעימת הליכות ומזג הנוהגת בכבוד אמיתי ובהקשבה לכל אדם באשר הוא – מילדים צעירים ועד בעלי מקצוע ותפקידים שונים שהגיעו לביתה. "את כולם יש לכבד ומכולם יש ללמוד" היתה אומרת. גם לחפצי היום-יום הפשוטים בהם היתה נעזרת היתה נותנת חשיבות ונוהגת בהם בכבוד ובתשומת לב.

סבתא היתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה – בכל שנותיה עסקה בחינוך, התמסרה לכך והיתה אהובה על התלמידים והמורים כאחד.

כמנהלת, היתה מקפידה לעמוד בשער בית הספר ולקבל בכל בוקר את תלמידיה במאור פנים. תלמידים מתקשים הוזמנו לבוא אל חדרה והיא ידעה לשוחח עִמם בגילוי לב. נהגה להציב גבולות באופן שגרם לתלמידים לכבד ולהוקיר אותה, כך שזכרו אותה לאורך שנים.

במשך שנים סבתא היתה נושאת הזיכרון והסיפור המשפחתי אותו הרבתה לספר ולשנן לנו – הנכדים – ולהעצים את חשיבותו.

עוד עודדה אותנו תמיד ללמוד, להתמיד ולהשקיע. היתה מקפידה איתנו על מצוות היום יום כמו נטילת ידים, ברכות וקריאת שמע שעל המיטה, ועל אף ההקפדה חשנו את אהבתה העמוקה כלפינו, הנכדים.

עבורנו, סבתא היא מגדלור מופת של אהבה – אהבת המשפחה, אהבת הבריות, אהבת התורה והלמידה.

לאורה נלך.