ברכות התורה/ רחלי וינשטוק
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פא/א
הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה … ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור … רבינא אומר שאין מברכין בתורה תחלה
ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן יד
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים פא.): 'מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי – חֲכָמִים אֵין בְּנֵיהֶם תַּלְמִידֵי – חֲכָמִים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה' שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם, וּבִפְרָט תַּלְמִיד – חָכָם, לְבָרֵךְ וּלְהָאִיר בְּלִמּוּד תּוֹרָתוֹ בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמוֹת, הַיְנוּ בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, כִּי שָׁם שָׁרְשֵׁנוּ. נִמְצָא, כְּשֶׁמֵּבִיא הֶאָרָה וּבְרָכָה לְתוֹךְ תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, וְעַל – יָדוֹ מִתְנוֹצְצִין וּמִתְבָּרְכִין הַנְּשָׁמוֹת, נִמְצָא כְּשֶׁמַּמְשִׁיךְ נְשָׁמָה לִבְנוֹ, בְּוַדַּאי הוּא מַמְשִׁיךְ נְשָׁמָה בְּהִירָה וְזַכָּה, וְעַל – יְדֵי – זֶה גַּם בְּנוֹ יִהְיֶה תַּלְמִיד – חָכָם;:
ב"ח על שו"ע, או"ח מז,א'-
ואיכא לתמוה טובא, למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה, על שלא ברכו בתורה תחלה – שהוא לכאורה עבירה קלה. ונראה, דכוונתו ית' מעולם היתה, שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות, וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה, שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו ית', שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה – והיה המשכן אחד, אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה, כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדול אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבה ואבידתה"
ספר ליקוטי הלכות – הלכות נשיאת כפים הלכה ה, אות כה
וְאָנוּ מְסַיְּמִין, נוֹתֵן הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן הַתּוֹרָה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ו), אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סִפְרִי שָׁם), בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, כִּי הַתּוֹרָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכוּ'. וּבְכָל יוֹם נִמְשֶׁכֶת עָלֵינוּ בְּהִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא…
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ בַּר הָכֵי לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין אַף – עַל – פִּי – כֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵחָדָשׁ לְקַיֵּם הַתּוֹרָה זֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, כִּי עִקַּר הוּא קִיּוּם הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקַּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְעַל – כֵּן עַל – יְדֵי בִּרְכַּת הַתּוֹרָה אָנוּ מַמְשִׁיכִין עָלֵינוּ קַבָּלַת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ…
קובץ מבועי הנחל-
"כי באמת עיקר מעלתה וחשיבותה של התורה אצלינו הוא מה שהיא עצמיות נשמותינו, וכמאמר 'קוב"ה וישראל כולא חד', וכמבואר כאן בפנים ששישים ריבוא אותיות התורה הם כנגד שישים ריבוא נשמות, וע"י לימודינו את התורה מתעוררים ומאירים שורש נשמותינו למעלה במחשבה דקוב"ה והיינו דמהותינו הוא מהות התורה ובזה אנו מובדלים לגמרי מאומות העולם… וע"ז אנו משבחים ומודים להש"ית על שנתן לנו את תורתו, והיא עיקר הברכה כידוע. אבל הם לא למדו בכוונה זאת, כי לא האמינו ברוחניותה של התורה שהיא עצמיות נשמותנו, וע"כ לא ראו לברך עליה. היוצא מכל זה , שעצם עניין זה שהתורה היא כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל דייקא, אשר מפני זה נתעוררין הנשמות ע"י לימודה, זה עצמו הוא עצם כוונת ברכת התורה, 'אשר בחר בנו' , בשישים ריבוא נשמות ישראל, 'מכל העמים', ע"י ש'נתן לנו את תורתו'. וע"כ כשמברך ברכת התורה בכוונה ובהתעוררות, ולומד תורתו בכוונה זו, היינו שמאמין בקדושתה העליונה ושהיא חיי נשמתנו , ע"י זה בעצמו פועל באמת בלימוד תורתו לברך ולהאיר בנשמות שבתחילת המחשבה. מה שאין כן כשאינו מברך ברכת התורה תחילה, והיינו שאין ליבו מאמין בשלמות שיש בכוח תורתו לעורר הנשמות , אזי בוודאי לא יעורר אותם , וע"ז לא יהיו בנו ת"ח