ברכות קריאת שמע/ רחלי וינשטוק

ספר נתיבות עולם א – נתיב העבודה – פרק ז

וביום מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה, ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, כי יש לשבח בכל יום את הש"י בשבח שלם ומלא אשר השבח השלם ומלא על ידי מספר שבע, ודבר זה מבואר במקום אחר. וזה שאמר (שם קי"ט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, כלומר שיש להלל השם יתברך שבע שהוא שבח שלם וכמו שמורה עליו שם שבע שהוא מלשון שביעה כי מספר הזה יש בו שביעה ושלימות, ולפיכך שבע ביום הללתיך, והיום והלילה ביחד ראוים למספר שבעה ודבר זה מבואר לחכמים ונבונים.

ואלו שבעה ברכות שתקנו שתים לפניה האחת היא יוצר אור ובורא חושך, וקאמר בגמרא (ברכות י"א ע"ב) שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. ונראה הטעם שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כי אין הזמן מחולק שהרי כתיב (בראשית א') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ואלו היה הלילה מחולק מן היום לא היו שניהם יום אחד, רק אין הלילה והיום מחולק לעצמו ולפיכך צריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כי היום מחייב את הלילה והלילה מחייב את היום ואין זה בלא זה כיון ששניהם משלימים זה לזה עד ששניהם ביחד יום אחד, ואם היה מזכיר היום בפני עצמו או הלילה בפני עצמו, היה שבח הש"י על חצי דבר ואין ראוי לשבח את הש"י על חצי דבר. ועוד כי הלילה והיום הוא אחד וזה מורה כי הש"י אשר ברא אותם הוא אחד, כי אם לא היה מזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, רק היה מזכיר היום בפני עצמו והלילה בפני עצמו והרי הלילה והיום הם מחולקים והם כמו הפכים, וא"כ היה ח"ו דבר זה כמו שהיו אומרים קצת מינים כי יש כאן שתי רשויות…

ולכך צריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כלומר שהיום מתחבר עם הלילה עד שהם יום אחד וא"כ אין כאן פעולות מחולקות והפועל הזה אחד. ואדרבא כאשר הם שני דברים מחולקים והם דבר אחד מורה על אשר ברא אותם הוא אחד, כי הוא ית' שהוא אחד מקשר ומאחד הדברים אשר הם מחולקים…

ודע עוד כי אלו ג' ברכות, דהיינו ברכת יוצר אור אהבה רבה אמת ויציב הם באים על ג' הנהגות. ההנהגה הראשונה היא הנהגת סדר עולם, השנית היא הנהגת שכלית ודבר זה למעלה מן הטבע, הנהגה הג' הוא הנהגה שלא בטבע מה שמחדש נסים ונפלאות וזהו הנהגה שלישית, ולא תמצא הנהגה יותר מאלו שלשה, האחת היא הנהגה בסדר הטבעי, השניה הנהגה בסדר השכלי הג' היא הנהגה שלא בטבע. ולכך כנגד זה ג' ברכות, יוצר המאורות הנהגה של המאורות בסדר הטבע, ואחר כך על התורה היא הנהגה שכלית, הנהגה ג' היא הנהגה שלא בטבע כמו שהיה יציאת מצרים ובכולם הש"י אחד ואין משותף עמו זולתו, והנהגה השלישית היא הנהגה שלא בטבע שייך אחר ק"ש כמו שהתבאר. אמנם בלילה צריך שמירה ונתקן על זה ברכה רביעית בלילה יותר מביום, לפיכך תקנו השכיבנו שכל הברכה מדברת בשמירה. ודוקא אחר גאולה, כי הגאולה הוא שגואל אותו מרשות אחר, והשמירה הוא שפורש סוכת שלומו עליהם אח"כ עד שאי אפשר להרע לו אחר, וכמו שעשה הש"י אחר שגאלם ממצרים היה פורס ענני כבוד עליהם ושמרם. ודבר זה עוד יותר עליון, ולפי דעתי כי זה נגד מה שכתוב אצל הגאולה (שמות ו') ולקחתי אתכם לי לעם שזהו הגאולה בעצמה ואמר והייתי לכם לאלהים, כי מה שהש"י פורס סוכת שלומו עליהם בזה הוא ית' לאלהים להם עד שאין אחר רשאי ליגע בהם והרי והייתי לכם לאלהים כתיב אחרון לכל, וכנגד זה תקנו ברכת השמירה כאשר פורש סכת שלומו עלינו כי כאשר הם תחת כנפיו הנה הוא לאלהים עליהם. תקנו לומר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית. וזה כמ"ש בפ"ק דברכות (י"ב ע"א) אמר רבה בר חנינא משמיה דרב כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנא' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות עד כאן. וביאור ענין זה, כי השם יתברך מנהיג עולמו בשתי מדות מנהיג עולמו בחסד ובטוב, וזה בזמן שראוי אל הטוב ואז השם יתברך מטיב ועושה חסד עם הנבראים, וכאשר אין הזמן מוכן מצד עצמו אל הטוב והיה ראוי שהש"י ח"ו יעזוב את חסדיו ודבר זה אינו ג"כ כי אינו משקר

בס"ד

באמונתו ואינו עוזב את חסדיו, ולפיכך תקנו בשחרית כאשר מחדש האור, ודבר זה כנגד הזמן שהוא טוב וראוי אז שהשם יתברך יעשה חסד וטוב עם אשר ראוי לו, ולפיכך אנו מזכירים הטוב שעשה הש"י עם ישראל ואומרים אמת ויציב ונכון וקיים ומזכיר שם חסדי המקום. כי בגאולה היו שניהם, האחד שהיו ישראל בגלות והיו אויביהם עומדין עליהן והציל הש"י אותם ולא זה בלבד אלא שעשה עמהם גדולות וחסדים, כי לא די להם שהציל אותם משונאיהם רק שעשה עמהם נפלאות גדולות ואין זה רק חסדי המקום, ולפיכך מתחיל להזכיר מיד אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלהים ממצרים גאלתנו ה' אלהינו וכו', ואלו באמת ואמונה התחיל לומר מיד הפודנו מיד מלכים מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, כל זה שהש"י שומר אמונתו להם אף בצרתם ולא עזב אותם ביד צריהם. כי בודאי שני דברים הם, האחד הוא מצד הטוב שעשה הש"י להם, והשני מצד שהיה ראוי שיהיו ח"ו נכחדים ולא עזב הקב"ה אותם. ולפיכך כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו כי צריך להזכיר שלא עזב ישראל ביד אויביהם ויותר מזה שעשה טובות וחסדים עמהם. אמנם עיקר פירוש זה, הלילה נחשב בטול העולם כאשר הוא חושך ולא אור, ובלילה נחשב העולם כמו פקדון שהוא ביד אחר ומאמין לו כי כאשר יהיה מגיע השעה יחזיר לו הפקדון, לכך העולם שהוא כאלו אינו בלילה, אנו אומרים כי אנו מאמינים בו ית' אשר אצלו ובידו העולם ולכן יש לומר אמת ואמונה בלילה. אבל ביום העולם נמצא יש לומר אמת ויציב, כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר אמת ואמונה רק אמת ויציב כי המציאות הוא טוב, ולכך יש להזכיר בו גם כן הטוב והחסד שעשה עם העולם כאשר נראה ונמצא הטוב וזהו ביום. ופי' זה מוכיח במדרש (הובא בתוס' שם) שאמרו כי תקנו אמת ואמונה ערבית על שם חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהאדם מפקיד נשמתו ביד הקב"ה ומחזירה לו, לאו דוקא הנשמה רק כל העולם נחשב בלילה כאלו אינו והוא ביד הקב"ה וביום מחדש אותו, ולכך תקנו בלילה אמת ואמונה וביום אמת ויציב, ופי' זה אמת ואמונה. ובגמרא (שם י"א ע"ב) פליגי אם לומר אהבה רבה או אהבת עולם, והגאונים הכריעו לומר בשחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם. ויראה כי ההפרש שבין אהבה רבה ובין אהבת עולם, כי אהבה רבה הברכה היא על גודל האהבה, ואהבת עולם על נצחית האהבה הזאת וכל אחד הוא ענין מיוחד, גודל האהבה בפני עצמה ונצחית האהבה בפני עצמה. ולפיכך פליגי למר עדיף גודל האהבה ולמר עדיף נצחית אהבה, ולפיכך הכריעו לומר בשחרית אהבה רבה כנגד מדת היום, שהיום יש בו פנים מאירות פנים של אהבה יתירה לכך אומרים ביום אהבה רבה, אבל בלילה יותר מסתבר לומר אהבת עולם, שאין בלילה פנים מאירות רק שאנו מאמינין בו אף כי בלילה שהכל הוא ביד הש"י כמו שאמרנו אנו מאמינין בו שתהיה האהבה נצחית מבלי שנוי. ולפי' המפרשים שאמרו כי תקנו אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית, מפני שהלילה הוא סימן לגלות שאנו יושבים בחשך ומצפים לאור הגאולה ולכך תקנו אמת ואמונה ערבית, בודאי יש לומר אהבת עולם דוקא בלילה, לומר גם כן כי הש"י אוהב אותנו אהבת עולם ואף בגלות אהבתו אמונה, וכמו שאנו אומרים אמת ואמונה שאנו מצפים לאור הגאולה ומאמינים בו יתברך שלא עזב אותנו, ג"כ אנו אומרים כי האהבה הזאת היא אהבת עולם ולא יעזוב אותנו לנצח, אבל הפי' כמו שאמרנו כי שייך אצל אמת ויציב אהבה רבה ואצל אמת ואמונה אהבת עולם, כי כל אמונה שלא ישקר לעולם היא נצחית:

שפת אמת ספר דברים – פרשת תצא – שנת [תרמ"א]

כי נשמת בנ"י נשתלחו מעולם העליון לעוה"ז החשוך. וע"י המצות ממשיכין כח הנשמה למטה דכ' נר מצוה וכ' נר ה' נשמת אדם והיינו שע"י המצות ממשיכין אור הנשמה לכן נק' מצות מלשון צוותא. ואיתא כי הקב"ה גנז האור ובכל יום יש הארה מאור הגנוז. וע"ז מברכין יוצר אור…. וכמו כן יש בכל יום הארות מהנשמה לכן מברכין המאיר לארץ ולדרים עלי'. ואי הפי' על אור השמש היינו הך. רק כמו שיש אור בעולם כן מאיר ביחוד לבני אדם מאור הגנוז שהוא הנשמה והפנימיות כנ"ל

בס"ד

רמב"ם יד החזקה – הלכות יסודי התורה פרק ב

שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם:

הרב אליהו מונק-"עולם התפילות", עמ' קד'-

"בספר הזוהר נמנו עשר כיתות של מלאכים… כיתות אלו מקבילות למבנה של המעבר ההדרגתי, המוביל מן העולם העל מוחשי אל החומרי- גשמי, וביניהן נמצאת במקום החמישי, דהיינו במקום ממוצע, כת ה"שרפים", המשבחים את ד' בקדושה הנ"ל… לכן האופנים וחיות הקודש, העומדים למעלה מהם ומקורבים יותר לכיסא הכבוד, גם מסוגלים יותר ומוסמכים יותר להשיב תשובה על השאלות הנצחיות ולפתור את חידת המקור הקדמון, חידת ההתחלה של כל ישות חומרית. אולם מהי תשובתם? "ברוך כבוד ד' ממקומו".

הרב עזרא ביק, ברכות קריאת שמע-

"המלאכים כאן אינם המלאכים של התורה, שהם שליחים למלא את רצון ה' או לשאת את הודעותיו. מלאכים אלו, כפי שהם תמיד בספרות חז"ל, הם המלאכים של הכתובים או של ספר ישעיהו, צבאות ה' הנמצאים לפני ה' ו"שרים שירה". אלו הם האומרים קדושה בכל יום, וקוראים זה לזה ואומרים "קדוש קדוש קדוש". ר' יהודה בן יקר, בפירושו על התפילה, על המילים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" מצטט את הפסוק "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה, ג', כג). זהו הפסוק עליו מבסס המדרש את הקביעה כי המלאכים נבראים מחדש בכל יום על מנת לומר שיר שבח אחד, ואז מוחזרים ל"נהר של אש". מלאך הוא בריאה מחודשת ישירה של שכינת ה' באותו הרגע. ברצוני להציע כי חכמים הכניסו את הקדושה של מלאכי השרת אל ברכה זו כדוגמה לנו מה לעשות, כיצד לעשות את עצמנו אנשי שרת הנוכחים בפני המלכות האימננטית והאקטיבית של ה' (זהו, למעשה, ההיגיון ההלכתי מאחורי הדין שאנו אומרים קדושה זו ללא מנין: רבינו יונה מסביר כי איננו אומרים קדושה, אלא רק מתארים כיצד המלאכים אומרים קדושה). עבור המלאכים, נוכחות ה' היא מיידית, וכיוון שכך הם משבחים ואומרים שירה וקדושה בכל יום. זוהי הגדרת קיומם. אנו צריכים לעשות את אותו הדבר – וזהו מה שנעשה אם נבחין כי "בטובו, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית…

מהו "אור ציון"? חכמים מסבירים כי זהו האור שנברא ביום הראשון של הבריאה והיה טהור מדי, קדוש מדי, כדי להיות נוכח בעולם הרגיל, ולכן נגנז והוחלף באור השמש (בוים הרביעי). אך לעתיד לבוא, בימי הגאולה המשיחית, ה' יוציא את האור מגניזתו ויחזיר אותו למקומו הראוי בעולם. ברור כי הכוונה היא לא רק לאור בהיר יותר, אלא לאור קדוש יותר. זהו ביטוי ישיר יותר, מלא יותר, של נוכחות ה' בעולם – הקדושה מבוטאת בטבע. זוהי, אם כן לא רק תפילה לשיפור עתידי; זהו ביטוי של אמת, ביטוי איל העולם צריך להיראות כבגד המכסה על שכינת ה'. אם ה' נמצא בעולם, אזי אנו צריכים לראות זאת כאור גדול הזורח בציון. אם איננו רואים אותו, זה משום שעינינו אינן ראויות. האור אינו מכובה אלא מוחבא, גנוז. המלאכים, כביכול, רואים אותו. וכך, ברכה זו, שהיא ההכרה שלנו שנוכחות ה' בעולם, מגיעה לשיאה בהכרה כי ה' נמצא בעולם, מאחורי מעטה הטבע, ואנו יכולים רק להתפלל לזכות להיות מסוגלים לראות זאת. הכן את האור – והלוואי שנהיה זכאים לראותו. זהו חלק מהבריאה בעצם; ככלות הכל, זה היה הדבר הראשון שנברא. אולם, עיננו הרגילות אינן רואות זאת. אף על פי כן, עיני האמונה שלנו יודעות ומשתוקקות לחוות זאת, כיוון שזוהי המשמעות האמיתית של הימצאות-ה'-בעולם שאנו משבחים בברכה זו. אני חווה ממש אור זה ולא רק את אור השמש – אפילו אם אני חווה זאת כהשתוקקות וכמשאלה."

בס"ד

ספר ליקוטי הלכות – הלכות תפילין הלכה ה , אות ה'

"כי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶֹה חֲדָשׁוֹת בְּכָל עֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית". וְאֵין יוֹם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מְחַדֵּשׁ נִפְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, וְכַמְבֹאָר בְּכִתְבֵי האר"י ז"ל, שֶׁאֵין יוֹם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ וְאֵין שָׁעָה דּוֹמָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וּבְכָל רֶגַע וְרֶגַע נִשְׁתַּנִּים עֲלִיַּת הָעוֹלָמוֹת וְסִדְרָן וּמַעֲמָדָן וְהַנְהָגָתָם בְּשִׁנּוּיִּים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים עַד אֵין חֵקֶר, וְכָל המשת חִיּוּתָם הוּא כְּפִי עֲבוֹדַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף, וְעַל – כֵּן צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחַדֵּשׁ, כְּפִי חִדּוּשׁ מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת שֶׁצְּרִיכִין עַכְשָׁיו, וּכְפִי הִתְגַּלּוּת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁצְּרִיכִין לְגַלּוֹת עַכְשָׁיו, כִּי יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת, שֶׁבְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה נִתְגַּלֶּה גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּדֶרֶךְ הַכָּרָה וִידִיעָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם, וְעַל – כֵּן צְרִיכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם בַּעֲבוֹדָתוֹ מְחַדֵּשׁ בִּבְחִינַת בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים,"

ספר ליקוטי הלכות – הלכות ברכת השחר הלכה ה

וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים בִּרְכַּת אַהֲבַת עוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים שָׁם, וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה וְכוּ' לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם וְכוּ', כִּי עַתָּה אָנוּ צְרִיכִין לְקַשֵּׁר כָּל הָרְצוֹנוֹת לְשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְזֶה נַּעֲשֶׂה עַל – יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְנוּ עַל- יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁעוֹסֵק בָּזֶה לְקַשֵּׁר כָּל הָרְצוֹנוֹת לְשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, לְמֵצַח הָרָצוֹן וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וּבְחֶמְלָתוֹ חָמַל עָלֵינוּ וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יִהְיֶה לָנוּ כֹּחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַעֲסֹק בָּזֶה לְקַשֵּׁר כָּל הָרְצוֹנוֹת לְשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, כִּי כָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הֵם כֻּלָּם רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי. וְעַל – כֵּן, עַל – יְדֵי שֶׁמְּקַיְּמִין מִצְווֹת הַתּוֹרָה מְקַשְּׁרִין כָּל הָרְצוֹנוֹת לְשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת (אָבוֹת ב) בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ וְכוּ'…וְזֶהוּ בְּחִינַת, בִּרְכַּת אַהֲבַת עוֹלָם שֶׁאָז מְבַקְּשִׁים עַל קִיּוּם הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.

ספר ליקוטי הלכות – ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד

וּבִשְׁבִיל זֶה אַחַר בִּרְכַּת יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת אוֹמְרִים בִּרְכַּת אַהֲבָה רַבָּה. שֶׁמְּדַבֵּר מִשֶּׁבַח קַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי עִקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁהוּא אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם זוֹכִין עַל – יְדֵי קַבָּלַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים. כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ. כִּי עִקַּר הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עַכְשָׁו לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ הוּא בְּכֹחַ אֲבוֹתֵינוּ שֶׁזָּכוּ לְהַמְשִׁיךְ קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁעַל יָדָם יֵשׁ לָנוּ אוֹר עַכְשָׁו לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת הַצַּדִּיק שֶׁיְּלַמֵּד אוֹתָנוּ דֶּרֶךְ ה' יִתְבָּרַךְ וְיַכְנִיס בָּנוּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה וְכוּ'. לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם וְכוּ'. כִּי אָנוּ צְרִיכִין עַכְשָׁו לִזְכּוֹת לְלִמּוּד כָּזֶה. שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדוֹ לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה כְּבָר קִבַּלְנוּ. וְאָנוּ יוֹדְעִין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁצִּוָּנוּ ה' יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אַף – עַל – פִּי – כֵן זְעִירִין אִנּוּן שֶׁזּוֹכִין לְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וְעַל – כֵּן אָנוּ מְבַקְּשִׁין מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְלִמּוּד כָּזֶה שֶׁנִּזְכֶּה עַל יָדוֹ לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ בְּאַהֲבָה וְעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה שֶׁהִוא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. וְעַל – כֵּן צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וְכוּ'. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים. כִּי קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהִיא אֱמוּנָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה בְּכָל יוֹם כַּחֲדָשָׁה בְּחִינַת חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ כַּנַּ"ל. כִּי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ. לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּהִתְחַזְּקוּת יוֹתֵר בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ כְּפִי חִדּוּשׁ מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁבְּכָל יוֹם שֶׁהַכֹּל בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ הָאֱמוּנָה בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ כַּנַּ"ל: