הנסיעה והתפילה על קברי צדיקים/ הרב דוב זינגר
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לד/ב
ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים והיינו דכתיב [1]ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'
רש"י שם:
הושע – לא הוצרך לילך שכבר ביקש עליו משה רחמים:
והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו' – והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב (יהושע יד) [2]ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג/ב
…רבי מני בריה (דרב יונה) הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה [3]אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה
רש"י שם
הוו קא חלפי – דבי נשיאה: התם – עלויה מערתא דרבי יונה: אינקוט – נדבקו בקרקע שעל גבי מערה, ולא היו יכולין לזוז ממקומן:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כב/ב
..תניא אמר רבי יהושע בושני מדבריכם בית שמאי אפשר אשה לשה בעריבה אשה ועריבה טמאין שבעה ובצק טהור לוגין מלא משקין [לוגין] טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו אומר לך טעמן של בית שמאי אמר לו אמור אמר לו כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ אמר לו אינו חוצץ כלי של עם הארץ טמא או טהור אמר לו טמא ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא וזהו טעמן של בית שמאי מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי ומה סתומות שלכם כך מפורשות על אחת כמה וכמה אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו
פירוש / חגיגה / כב,ב
אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ: בּוֹשְׁנִי (מתבייש אני) מִדִּבְרֵיכֶם, בֵּית שַׁמַּאי! על סברה מוזרה זו שלכם; וכי אֶפְשָׁר שאִשָּׁה תהא עומדת בעלייה ולָשָׁה בצק בַּעֲרֵיבָה, שיהיו לדעתכם האִשָּׁה והעֲרֵיבָה טְמֵאִין טומאת שִׁבְעָה (משום שכלי החרס חוצץ) והבָּצֵק שבתוך העריבה טָהוֹר, שהרי אוכלין אף לבית שמאי טהורים? וכן לוֹגִין (כלי משקה) המָלֵא מַשְׁקִין, וכי יהיה הלוֹגִין טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה, וּמַשְׁקִין טְהוֹרִין?! לאחר שאמר דברים אלה נִטְפַּל (ניגש) לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: אוֹמַר לְךָ טַעְמָן שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. אָמַר לוֹ: כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ, אוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ? אָמַר לוֹ ר' יהושע: יודעים אנו שאֵינוֹ חוֹצֵץ. אמר לו אותו תלמיד מבית שמאי: כְּלִי שֶׁל עַם הָאָרֶץ טָמֵא אוֹ טָהוֹר? אָמַר לוֹ: טָמֵא. אמר לו אותו תלמיד וְאִם אַתָּה אוֹמֵר לוֹ לעם הארץ שהכלי טָמֵא, כְּלוּם מַשְׁגִּיחַ עָלֶיךָ? וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לוֹ "טָמֵא" אוֹמֵר לְךָ "שֶׁלִּי טָהוֹר וְשֶׁלְּךָ טָמֵא". וְזֶהוּ טַעְמָן שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי, שמאכלים ומשקים בכלי חרס אינם טמאים, שאם של עם הארץ הם הוא ישתמש בהם ולא ישברם ולא יבערם, וחברים לא ישאלום ממנו. אבל כלים שאפשר לטהר בטבילה ("כלי שטף"), גזרו עליהם, שגם אם ישאלם חבר יטבילם. כיון ששמע שיש לבית שמאי טעם הגון, מִיָּד הָלַךְ ר' יְהוֹשֻׁעַ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אָמַר: נַעֲנֵיתִי (חטאתי) לָכֶם עַצְמוֹת בֵּית שַׁמַּאי! וּמַה סְּתוּמוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, שדברים בלתי מובנים יש להם הסבר, מְפוֹרָשׁוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ: כָּל יָמָיו הוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי תַעֲנִיּוֹתָיו, שהיה מתענה לכפר על מה שאמר דברי זלזול על בית שמאי. __
זוהר חלק ב דף טז/א
דבר אחר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', אתחזר פרשתא דא למה דאמר רבי יוסי ברבי יהודה, וכלא הוה. ותא חזי, רבי אלעזר בן ערך כד הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, דתניא אמר רבי אלעזר בן ערך, בשעתא דאזלי ישראל בגלותא, אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא, צווחו ואמרו, סבא סבא כאבא דבנין, לאו בלאותא (נ"א בגלותא) דעלמא דין, בניך כלהו משתעבדין בקשיו, עם אחרן עבדין בהו נוקמין דעלמא. בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא, רשותא שאיל ונחית, קרא קודשא בריך הוא לכל רתיכוי ומשרייתיה ומלכיהון בראשיהון, ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוהי, שבטין נחתו חיין עם אבוהון, ושבטין נחתו מתים עם אבוהון, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', וכתיב ראובן שמעון לוי וגו', ותא חזי, מתים הוו ונחתו, וכתיב ויוסף היה במצרים, אמר רבי אבא, בהאי אתקרי (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים. רבי יהודה בר שלום הוה אזיל באורחא, ורבי אבא הוה עמיה, עאלו לחד אתרא ובתו תמן, אכלו, כד בעו למשכב, שוו רישיהון בההוא תלא דארעא, דהוה חד קברא תמן, עד לא דמיכו, קרא חד קלא מן קברא, אמר זרעא לארעא אזלא תריסר שנין הוה דלא אתערית, בר האידנא דפרצופא דברי חמינא הכא. אמר רבי יהודה, מאן את, אמר ליה יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא יכילנא למיעל בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא עכו"ם כד איהו הוה זעירא, ואלקי ליה כל יומא, וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא. אמר ליה, ואתון ידעין בצערא דחיי, אמר ליה, שרי קברי, אי לאו בעותא דילן על חיי, לא יתקיימון פלגות יומא (נ"א בעלמא), והאידנא אתערית הכא, דהוו אמרין לי כל יומא דלעגלא ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא, אמר ליה רבי יהודה, מאי עבידתייכו בההוא עלמא, אתרגיש קברא ואמר, אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי, תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא, קמו למיזל, חמו חד בר נש דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי, אחדו ביה, וסח להו עובדא, אמרו ליה מה שמך, אמר להו לחמא בר ליואי, אמרו, ומה (בר) ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה, לא אהדרו. אמר רבי אבא, האי דאמרו דצלותהון דמתייא מגינן על חיי, מנלן, דכתיב (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון. אמר רבי יהודה, תא חזי, תרין נדרין נדר קודשא בריך הוא ליעקב, חד דייחות עמיה למידר עמיה בגלותא, וחד דיסקיניה מקבריה למחמי חדוותא דסייעתא קדישא דדיירי עם בנוהי, הדא הוא דכתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה, אנכי ארד עמך בגלותא, ואנכי אעלך גם עלה, כמה דאת אמר (יחזקאל לז יב) והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, וכתיב (תהלים קכב ד) ששם עלו שבטים וגו':
שו"ע אורח חיים סימן תקפא
(ד) מכבסין ומסתפרין בער"ה (ויש נוהגין לטבול בער"ה משום בערב ראש השנה משום קרי) (כל בו) ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות (מהרי"ל) ונותנים שם צדקה לעניים (כל בו):
משנה ברורה סימן תקפא ס"ק כז
(כז) הקברות – דביה"ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד:
ספר השל"ה הקדוש – מסכת ראש השנה – פרק נר מצוה (י)
נוהגין לילך על בית הקברות בערב ראש השנה ובערב יום כיפור ומקיפין אותו, כמו שכתוב באגודה פרק ואלו מגלחין, מעשה באשה אחת שחלה בנה והקיפה העזרה, מכאן נראה להקיף בית הקברות, ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. והגאון מהרש"ל ז"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה, על דרך ר' אלעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי (ב"ב י, א). עוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, לומר, אם אין אתה מרחם עלינו, הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוה (תענית כג, ב), וכן כלב השתטח על קברי אבות (סוטה לד, ב), וכן משמע בפרק אלו נאמרין, עד כאן:
וכן מובא (בשער רוח הקודש דף כ"ח) "טוב ללכת על קברי צדיקים ולהתפלל שם ואמנם הצדיקים אשר קברותיהם נעלמים מבני אדם ואינם ידועות להם אלא לפרטים, הנה התפלות שאדם מתפלל עליהם הם יותר מתקבלות לפני הקב"ה ויותר נשמעות.
וכן כתב "מגן האלף": זכות גדול הוא להשתטח על קברי הצדיקים וטוב ומועיל מאוד הדבר הזה, שעל ידי זה יכולים לזכות לתשובה שלימה ולהינצל מכל הצרות בגשמיות וברוחניות"!
הגדיל לעשות הגאון מוילנא שאמר: "עיקר השראת השכינה בדורותינו אלה – בקברי צדיקים"! (מובא ב"לשם" חלק ב' בשם הגר"א) ועוד כתב בעניין זה רבי נחמן מברסלב: "על-ידי השתטחות על קברי צדיקים, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך!" (ספר המידות ערך "צדיק" סעיף קע"ג) דבר זה מבאר רבי נתן, מבואר מן הפסוק בתהילים (ט"ז ב' ג') "טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה" ופירושו, כותב רש"י: "טובתי בל עליך – טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי (שעל פי מעשי אינני ראוי, אלא זכותי היא בכח) "לקדושים אשר בארץ המה" – בשביל הקדושים אשר המה קבורתם בארץ. הנה כי כן, על-ידי השתטחות על קברי הצדיקים, והתפילות והבקשות בכוחם ובזכותם, הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות עף על פי שאינו ראוי לכך".
כל האמור לאו דווקא בארץ ישראל, כי אם גם בחוץ לארץ, כמובא ב"שדי חמד" (מערכת ארץ ישראל אות א') ובשערי תשובה סימן תקסח – "מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, מצד שהיא מצווה רבה".
לשם הבנת פנימיות עניין ההשתטחות, נביא כמה מקורות מדברי רבי נתן, תלמיד רבינו נחמן מברסלב ב"ליקוטי הלכות"-
הלכות נזיקין ג' סעיף ח':
גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והם מתקנים נישמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם. ומכניעין הסיטרא אחרא והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם, כי הצדיקים מכניעין, מבטלין אותם במיתתם יותר מבחיהם. בבחינת "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו", שהצדיק האמת, מנהיג הדור האמיתי, ממית שונאי הקדושה והקליפות והסיטרא אחרא במות יותר מבחייו
הלכות הכשר כלים ב' סעיף ז'
"וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים האמיתיים כי שם על קיברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי הארי ז"ל, ועל ידי זה יכולין הכל להיתקן שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להיתקן, כי על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים, על ידי זה יכול גם הוא להיתקן"
ברכות הראיה ג' סעיף ט'
"וכשבאים על קברם ומשתטחין עליו, אזי נכללין בנפש הצדיק הנכלל באור אין סוף בחיות עולם הבא, בחיות כולו טוב, ועל ידי זה נתבטל כל הרע ונתכפרין כל העוונות"!
ליקוטי הלכות שלוחין ב' י"ג
"ושם, במקום גניזת הצדיק, זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות".
ליקוטי הלכות, כתובת קעקע ג' ב'
"ועל כן הוא דבר גדול מאוד מאוד להרבות לילך על קברי צדיקים אמיתיים".
ליקוטי הלכות, יורה דעה בשר שנתעלם מן העין ג' ז'
"ועל כן מסוגל שם מאוד במקום קבר הצדיק האמת לעורר ליבו, להזכיר את עצמו היטב היטב מה הוא עושה בעולם הזה, ולהזכיר את הטוב הכבוש אצלו בגלות גדול, שיזכור את מעלתו, היכן הוא בעולם, כי הוא מזרע ישראל שבשבילם נבראו כל העולמות כולם. ועכשיו הוא נפל למקום שנפל"…
ליקוטי הלכות, חושן משפט הלכות חובל בחברו ג' י'
"וזה בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי צדיקים, והעיקר בשביל תיקון הברית קודש כידוע, שעיקר מה שהולכין על קברי צדיקים הוא בשביל תיקון הברית, וכמו ששמעתי מפי רבינו ז"ל, שהוא תיקון גדול לפגם הברית".
ליקוטי הלכות, חושן משפט נזיקין ג' ח'
"ואיתא (מובא בזוהר הקדוש אחרי מות דף עא ע"ב) " דצדיקא שכיחי יתיר בעלמא בתר הסתלקותיה בהאי עלמא יותר מבחיוהי" (הצדיקים מצויים בעולם הזה אחר הסתלקותם יותר מאשר היו בחייהם), וזה בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמיתייים, שהוא לצאת מהרע שלו ולשוב להשם יתברך. כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם עד שנאחז בהם הרע כל כך, עד שאי אפשר להם בשום אופן לשוב להשם יתברך, רק על ידי שבאין על קברי הצדיקים האמיתיים, ואז ניכללין בנשמת הצדיק שמת, שהוא עוסק תמיד לברר בירורים. והוא בכוחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאוד מאוד".
"שפתותיו דובבות בקבר" מעלת הלימוד בקברים
בספרים רבים אנו מוצאים דגש מיחד על לימוד התורה ליד מצבות הצדיקים וכן מצאנו סיפורים אודות גדולים ורבים שהיו הולכים ומשתטחים על הקברות ועוסקים שם שעות ארוכות בתורה. הטעם למנהג זה, מלבד עצם קדושת המקום שמשפיעה בוודאי גם על הלימוד, היא לעשות נחת רוח לצדיק הטמון שם ולעורר זכותו, וכמובא בגמרא (בבא קמא פ"ח) "וכבוד גדול עשו לו במותו" (ומבארת הגמרא שפירוש הדברים הוא) שהושיבו ישיבה על קברו".
מובן הדבר, שללמוד בציון הצדיק את דברי תורתו שלו היא מעלה גדולה במיוחד, וכמובא בגמרא (יבמות צ"ג) שהאומר דבר בשם צדיק שכבר נפטר הדבר גורם לו שמחה ו"שפתותיו דובבות בקבר". וכן כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן י"ב) "כשלומד את תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות בקבר". כלומר שיש נחת רוח להצדיק שמזכירים את דבריו בעולם הזה, ואז ממילא מתעורר כביכול גם להמליץ זכות ביתר שאת עבור המשתטח על קברו.
וכן כתב ה"בן איש חי" –
"טוב ונכון ללמוד על מצבות הצדיקים תורה, הנותנת חיים לעושיה, ובפרט דברי תורה השייכים לאותו צדיק". וכתב מרן ה"בית יוסף" בשולחן ערוך (ירוה דעה שד"מ) "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ד' אמות או בבית הקברות". ולכן נוהגים לומר קודם שלומדים לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הקבורים פה".
המנהג ללמוד מתורת הצדיק על קברו הוא קדום, ומצאנו לו סמך בהרבה מקורות בחז"ל "אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם – צריך להזכירו במעשיו" (פסיקתא רבתי זכור) וכתב הרד"ל בהגהותיו: "מכאן מקור המנהג לקרות על קברי הצדיקים פסוקים ומאמרים מענינו של אותו צדיק". ובספר חסידים (סימן רכ"ב) כתב: "וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם וממליצים טובה עליו".
וכן כתב רבי נתן בליקוטי הלכות:
"ובארץ ישראל נוהגין שעל גבי כל קבר של תנא או נביא אומרים פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא, כי שם מסוגל מאוד ללמוד תורתם הקדושה". וכן נהגו בכל קהילות ישראל לפני שמזכירים תפילתם האישית לומר בקבר הצדיק כמה פרקי תהילים.
עיתות רצון
יש ימים מיוחדים המסוגלים יותר משאר ימים, לבקר ולהשתטח בקברי צדיקים, כמובא ב"שער הגלגולים" לר' חיים ויטאל (הקדמה ל"ח): "גם ציוה אותי (האר"י ז"ל) שאם אלך להתשטח על קברי הצדיקים, יהיה בערב ראש חודש או בט"ו יום לחודש, כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים.
בכתבי המקובלים הוזכרו, נוסף לערב ראש חודש וט"ו לחודש, גם ערב שבת קודש, ערב יום הכיפורים וכן ערב ראש חודש ניסן, אלול וכיסלו, כימים מיוחדים מתוכן שאר ימי ערב ראש חודש.
מקור נוסף לכך מצאנו בדברי התפארת ישראל על המשניות (עדיות ב' ע') וכך הוא כותב: משום כך בעת המולד (ערב ראש חודש) וביום היארצייט,ניאות לילך על קברי אבות, כי אז יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה".
עוד עת רצון מפורסמת וידועה היא להשתטח על קבר הצדיק ביום השנה לפטירתו, הוא יום ה"יארצייט".
שורש למנהג זה מצאנו בדברי רש"י (יבמות קכ"ב) וכך כתוב: "ובתשובת הגאונים מצאתי: "הנך רגלי דאמוראי" (יום חג של האמוראים דהיינו) יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם")
וכתבו המקובלים בשם האר"י, כי בכל שנה באותו יום שנפטר הצדיק מעלין אותו למדרגה יותר עליונה והיא נקראת "הסתלקות". וכן מובא בדברי ר' נתן בליקוטי הלכות: "וכבר מבואר בספרים מגודל הפלגת היחוד שנשעה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא הילולא רבא, בחינת חתונה". (נזיקין ג' ח')
וכשהיה רבי נתן מברסלב בארץ ישראל כתב לבנו: "ברוך ה', יום ו', ערב שבת קודש אתמול לפנות ערב תהילה לא-ל באתי מהילולא קדישא (של הרשב"י בל"ג בעומר) בני שיחיו, מה אוכל לשער לכם גודל יקרת הדבר הזה. אברך בכל ליבי אשר עזרני עד כה…"
נספח -שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן מג
ו. אם מותר ללכת לקברי אבות וקברי צדיקים בעת צרה לבקש רחמים, ואמירת הסליחות דמלאכי רחמים ומידת הרחמים עלינו התגלגלי
ובדבר אלו ההולכים בעת צרה לקברות אבותיהם ולקברות הצדיקים לבקש רחמים מהשי"ת, אם יש בזה משום דורש אל המתים. עיין בש"ך יו"ד סימן קע"ט ס"ק ט"ו שמביא מתשובת מהר"ח שמפקפק בזה, ומהב"ח ס"ס רי"ז שאין איסור בדבר. הנה בהא שנמצא בפיוטים ובסליחות שמבקשים למלאכים שיתפללו עבורנו, כהא דמלאכי רחמים, וכהא דמידת הרחמים עלינו התגלגלי, חזינן שאיכא מחלוקת. דבעלי הפיוטים שהיו ג"כ גדולי ישראל, הרי תיקנו והנהיגו לומר כן. אבל הרבה מרבותינו האחרונים אוסרין זה, ובחת"ס חאו"ח סימן קס"ו הובא ממהר"ל מפראג שמיאן לומר פיוט דמכניסי רחמים בסליחות. וכתב שם בסוף, דלדבריו דמהר"ל יש למנוע מלומר פזמון דמלאכי רחמים, וסליחת י"ג מידות האמורות בחנינה. והחת"ס עצמו אמר סליחות אלה עם הציבור, ורק במכניסי רחמים היה מאריך בנפילת אפים עד שהגיע ש"ץ לשומר ישראל, וממילא לא היה אומר. ומשמע מלשונו שאף שלא אמר טעם שלא כמהר"ל מפראג, מ"מ אמר זה עם הציבור.
ומצינו בסדור עיון תפילה, שהגיה במקום מלאכי רחמים חלו נא, שיאמרו יחלו נא פני. וזכורני שא"א הגאון זצ"ל לא אמר בשום מקום בסליחות ובפיוטים שהלשון הוא כמבקשים מהמלאכים, אך בפזמון מלאכי רחמים היה אומר אבות העולם אהובי עליון חלו נא, ובסליחת י"ג מידות שאומרים בחמישי לעשי"ת וביו"כ בתפילת נעילה, היה אומר מדת הרחמים עלינו נגלגלה ולפני קוננו תחינתנו נפילה ובעד עמנו רחמים נשאלה – אף שא"א להגיה זה בלשון המחבר ר' אמתי, שהרי נגמר בלשון הקרא כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי – וכן אני נוהג בעצמי אחריו. ועתה ראיתי בסדור אוצר התפלות בהמבוא באות ג', שהביא שהגאון ר' חיים מוואלאזין היה אומר ג"כ תחת מלאכי רחמים חלו נא, בלשון אבות העולם אהובי עליון חלו נא. ואולי מה שאמר כן אאמו"ר זצ"ל, היה משום ששמע שכן אמר הגר"ח מוואלאזין. וכן לא היה אומר אאמו"ר זצ"ל בליל ש"ק, כשאומרים שלום עליכם, את החרוז ברכוני לשלום מטעם זה.
וטעם המתירין שהיו ג"כ גאוני עולם מרבותינו הראשונים, מוכרחין לומר דכיוון דהם מלאכים שנתמנו מהשי"ת שיהיו סנגורים עלינו לפניו מאיזה טעם, אף שיודע בעצמו כל הסנגוריא יותר מהמלאכים, לכן שייך שנבקשם שיעשו שליחותם באהבה, ויוסיפו גם בקשה לבד עצם מעשה הסנגוריא. שהרי על מה שהם כבר שלוחים מהשי"ת, שייך שיתפללו על שליחותם שיקבל השי"ת סנגוריא שלהם. ואין זה בכלל האיסור להתפלל ולבקש מהמלאכים שום דבר, כדהביא הרמב"ן בפירושו בחומש פ' וישלח (ל"ב, ל') על הקרא דאמר המלאך ליעקב למה זה תשאל לשמי, שאמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך. שלכן על הדבר שנשתלחו המלאכים, כמלאכי הסנגוריא ומלאכים הממונים להיות מליצי יושר, כמפורש בקראי (איוב ל"ג, כ"ג) ובגמ' (שבת ל"ב ע"א), שייך לומר שניתן להם לרשות איך להמליץ ואיך לעשות הסנגוריא. ורק זה מותר לבקש, שיעשו זה באהבה ובשמחה כדאשכחן במלאך גבריאל (פסחים קי"ח ע"א – ב), ועל דרך זה הוא מה שתיקנו בסליחות ובפיוטים. והאוסרין, אולי סברי דגם על מה שביד המלאכים אין להתפלל להם ולבקש מהן, אלא להתפלל ולבקש מהשי"ת שהוא יעשה לנו כל בקשתנו לטובה. ואם הוא רוצה בסנגורים מאיזה טעם, יעמיד השי"ת ממילא כשישמע תפילותינו סנגורים טובים ומליצי יושר טובים.
עכ"פ במלאכים לכו"ע אסור לבקש שהם יעשו דבר עבורנו, וגם לא שיבקשו מהשי"ת עבורנו בדברים שלא שייכי המלאכים. אך איכא מחלוקת רבותינו הראשונים לבקש מהם שהם בשליחותם יעשו באופן היותר טוב לפנינו, דיש אוסרין גם זה. אבל לבקש אדם כשהוא בחיים להתפלל ולברך, הוא דבר הראוי והנכון. לא רק לילך אל הנביאים שמפורש בקראי (מלכים – ב' ד', כ"ג) אלא גם לחכמי תורה, ולא רק לתנאים כר"ח בן דוסא שהיה ריב"ז רבו מבקשו להתפלל בעד בנו שחלה, ור"ג שלח אליו שני ת"ח לבקשו שיתפלל ויבקש רחמים עבור בנו שחלה, כדאיתא בברכות דף ל"ד ע"ב, ואף לא רק לאמוראים כר' יונה אבוה דר' מני וכר' יצחק בן אלישיב ורב יהודה שכל מה שהיו מבקשין מהשי"ת היה עושה להם (תענית דף כ"ג ע"ב), אלא אף כל חכם שבכל דור ודור צריכים מי שיש לו חולה לילך אצלו שיבקש עליו רחמים. כדאיתא בב"ב דף קט"ז ע"א דריש ר' פנחס בן חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שזה נשנה לדורות שכן יעשו, שא"כ הוא גם לדורות האחרונים שלפנינו, וגם לדורנו, ובכל המקומות, שהרי הובא זה לדינא ברמ"א יו"ד סימן של"ה סעיף י', דהא לא עדיף זה מלעניין הוראה דאיסור והיתר, שגם חכמים דדור זה הוא בכלל (ועי' להלן חיו"ד סימן נ"א). עכ"פ לבקש לאדם שיתפלל עבורו להשי"ת, זהו דבר הראוי והנכון, שכן צריכין לעשות.
אך לאדם שמת, שכבר לא שייך שהוא יתפלל, אלא שנשמתו שהיא בגנזי מרומים שייך שתתפלל עבור אלו החיים, שלאלו דסוברים דלמלאכים אסור יש לעיין אם גם לבנ"א שמתו אסור. ולמה שכתבתי, הא אף המתירין לבקש מהמלאכים הוא רק בדבר שנשלחו המלאכים, שבנשמות משמע שלא שייך זה.
א"כ גם להמתירין לבקש ממלאכים נמי יש לעיין בנשמות, דהוא לבנ"א שמתו, או שנשמות מבנ"א שמתו עדיפי, וגם לדעת האוסרים לבקש מן המלאכים מותר לבקש מהנשמות. דמצד הסברא יש טעם לכאן ולכאן. דנשמות דאינשי אחר שמתו, שאין מחוייבין במצוות שוב, דבמתים חפשי, וליכא עלייהו חיוב להתפלל ולבקש רחמים, אסור לנו, ואף לבניהם שהן בחיים אסור, לבקש מהם שיתפללו ושיברכו. ורק שהבנים שהן בחיים, ואף אחרים, בעצמן שייך שיתפללו להשי"ת, שיענה אותם בזכות הצדיקים שהרבו זכיות בחייהם, שהם ג"כ מצטערין בצער בניהם, כדאסיק הגמ' בברכות דף י"ח ע"ב. וכמו כן ודאי מצטערין בצער כל שהיו מכירין אותו, וכ"ש בצער כל ישראל. אבל לבקש מהם שהם יתפללו אסור, כמו שאסור להתפלל למלאכים. וממילא הם עוד גריעי, דלא נמסר להם שליחות מהשי"ת, ואף אם נמסר הרי לא ידעינן מזה.
וגם יש סברא לומר שעדיפי לענין זה מהמלאכים. דמאחר דהם ידעי בצערא דאינשי בהאי עלמא, כדמסיק הגמ' בברכות, שלכן מצטערין מזה גם בעצמן, ושייך שנעורר אותם בבקשה להם שיתפללו ויבקשו מהשי"ת שיסלק הצרות מעלינו. ואף בלא זה שמצטערין גם בעצמן, הא עליהם לחוש לצער בניהם וגם לצער כל ישראל, והמלאכים אולי לא מרגשי כל כך בצערא דאינשי.
ולכן פליגי בזה. דהש"ך בשם מוהר"ח בתשובה סובר שאסור לבקש מהנשמות כמו שאסור לבקש ממלאכים. אבל מחמת שאיכא טעם דסברא גם לומר שעדיפי ממלאכים, לזה הוצרך לאסור זה מקרא דודורש אל המתים (דברים י"ח, י"א). אבל אף שהקרא אינו מיותר, דהא מפורש בברייתא בגמ' (סנהדרין דף ס"ה ע"ב) דקאי למי שמרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכן הוא בטור ובש"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף י"ג.
והרמב"ם שכתב בפי"א מע"ז הי"ג, זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, הוא פירוש על לשון רוח טומאה שבברייתא. אבל כיוון שאיכא סברא לאסור מצד עצם הבקשה זולת מהשי"ת, מסתבר למהר"ח שאין להפקיע הקרא דודורש אל המתים מפשוטו, דהוא איסור גם מלבקש מהמתים שהם יתפללו עבורנו. והב"ח (ס"ס רי"ז הנ"ל) סובר כסברא שניה, דעדיפי לעניין זה ממלאכים, ולכן שייך לבקשם שיתפללו בעדנו. וממילא דורש אל המתים הוא קאי רק למרעיב עצמו ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה.
ועיין בהגמי"י בשם הרא"מ (בפי"א מע"ז הי"ג) שאיכא חילוק, דלבקש מגופו אסור, ומרוחו מותר, דרוחו לא מת. אבל מסתבר דהמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא איסור הלאו, אף שלכאורה אין זה לא לגופו של מת ולא לרוחו. דהא רש"י פי' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה שתשרה עליו רוח טומאה, ששד של ביה"ק יהא מסייעו בכשפים. אבל אף להרמב"ם שמפרש שרוח טומאה הוא שיבוא לו מת בחלום, הוא אסור בכל אופן שעושה מעשה דמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבוא לו מת בחלום, בין גופו בין רוחו. ולכן לא הוזכר חילוק בדבריהם בין גופו לרוחו. וחילוק הגמי"י בשם הרא"מ, הוא דווקא במאי דאיירי שם, במשביע לחולה בחייו שלאחר מיתתו יבא לו בחלומו, דשם מחלק בין לגופו או לרוחו. וכן כתב דשמואל ששאל מאביו בדבר זוזי דיתמי (ברכות י"ח ע"ב), היה זה מרוחו.
ואף שלכאורה בהא דמשביע לחולה כשהוא בחייו שיבוא לו בחלום לאחר מיתתו לא הוצרך לזה, דהא השביעו בחייו. ועיין בב"י יו"ד סימן קע"ט בד"ה כתב רבינו ירוחם שואל במת בסופו, שנראה דבמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל מודה ר' ירוחם דשרי, כדמוכח הנך עובדי דסוף מו"ק (כ"ח ע"א ליתחזי לי מר). וטעמא משום דכיוון דכשהשביעו הוא חי, לא הוי דורש אל המתים. אך אין הרא"מ סובר חילוק זה, דאם היתה בקשה זו שיבוא המת אליו בחלום להודיעו איזה דבר דרישה אל המתים שאסור בלאו, לא היה ניתר מחמת שהשביעו כשהיה עדיין חי שיבוא אליו כשמת. דמה לנו מתי השביעו, כיוון דמה שיבוא אליו המת הוא דבר אסור להחי. ולכן הוכיח מזה שאיכא אופן המותר, דהוא לרוחו, דרוחו לא נקרא מת.
והב"י דלא ניחא לו חילוק הרא"מ שהביא הגמי"י, וגם סובר שלא שייך כלל ענין שאלה מהגוף (שם בד"ה אוב), חילק תחילה דדווקא במעשה אסור, ולא ע"י בקשה והשבעה להמת שיבוא אליו להודיעו. אבל אח"כ הביא שאף בלא מעשה אלא ע"י השבעה נמי אסור, אבל מ"מ סובר שמודה ר' ירוחם בהשביע כשהיה המת בחיים שמותר, מצד הני עובדי דסוף מו"ק. ואף שלא מובן כל כך, נצטרך לומר שלשון דורש אל המתים משמע שבשעת דרישת החי יהיה הנדרש מת, ולא כשבשעת דרישת החי היה הנדרש עדיין חי, אף דהוא על אחר שימות, ופליג על הרא"מ בתרתי.
אבל לדינא פסק הב"י בדין איסור הלאו בוודאי בש"ע דאינו אלא במעשה, שמרעיב עצמו ולן בביה"ק, שרק אז הווי באיסור הלאו דדורש אל המתים. ומה שלא הזכיר גם שאר מעשים שהזכיר בב"י, שהוא לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידועה, וישן לבדו, הוא משום שליכא שום טעם לחלק בין המעשים. ולעניין מקטיר איזה קטורת אין צורך לזה, דהא הוא עובד ע"ז בסתמא, כדאיתא בסנהדרין (ס"ה ע"א) שם בסוגיא הקודמת, שעולא אמר דבעל אוב שחייב חטאת הוא במקטר לשד, והקשה רבא דא"כ הוא חייב משום עובד ע"ז. ורק כשיתכוין בפירוש שאינו לעבדו בזה, שאף לא לרגע אחד, וגם לא רק לזה שיבוא לו בחלומו ויגיד לו, אלא עושה הקטרה זו משום שבהקטרה זו יבא המת אליו, שלכן פשוט שיהא אסור מצד דורש אל המתים, אף שמתכוין דאינו לעבדו.
ובדין היתר ודאי, פסק הב"י בש"ע דהוא רק להשביע את החולה שהוא עדיין חי שישוב אליו לאחר מיתתו להגיד לו מה שישאל. והשמיט מלכתוב בפירוש שאסור מה שהתיר הגמי"י, להשביע את רוחו של המת, משום שלא ברור לו לפסוק כהר' ירוחם. לכן נקט רק איסור הברור שהוא במעשה, והיתר הברור שהוא בהשבעה להחולה בחייו שיבוא אליו לאחר מותו. והשמיט דין דלהשביע את המת שיבוא אליו, ושבקיה בהסתירה, שמסעיף י"ג יש לדייק להתיר כיוון שאינו עושה מעשה, ומסעיף י"ד יש לדייק לאיסור שדווקא להשביע בעודו בחיים מותר. שבכה"ג אמרינן בגמ' דליכא למשמע מינה (כגון בברכות כ"ה ע"א, שבת צ"ג ע"ב, עירובין צ"ה ע"א, יבמות ע"ו ע"ב ועוד מקומות שיובאו להלן), שכמו כן הוא כוונת הב"י בש"ע. ומה שלא נקט שהוא ספק, הוא משום דלא רצה לפסוק שהוא ספק כדמצינו בהרבה דוכתי בש"ע שנקט גם דינים שהם ספק, דכשכותב בש"ע שהוא ספק הוא פסק דין לכו"ע שהוא ספק, שאף אם ימצא מי שיכריע לפסוק הדין אינו כלום לדעת הש"ע. ובכה"ג שנקט הכא שני הדברים הברורים לו להניח מה שלא היה ברור לו להכריע, שידעינן מזה שהוא בעצמו היה מסתפק בזה, אין זה פסק דין שהוא ספק, ולא שניכר מזה רק שהוא לא הכריע ואינו אומר לאחרים דעתו בזה, והוא נתינת רשות בזה לכל חכמי התורה להכריע דעתם לדינא ולמעשה.
במדבר יד כד וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:
וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת-חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה: יד עַל-כֵּן הָיְתָה-חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה אֱלהֵי יִשְרָאֵל
[3] גמרא שם כמה שורות לפני …תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג/ב חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה כי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה ונקטי ליה בשיפולי גלימיה ואמרו ליה אבא אבא הב לן מיטרא אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא