התבונה- להבין ולהשכיל
12 – להבין ולהשכיל
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(בראשית א' כ"ו-כ"ז)
"בצלמנו – בדפוס שלנו. כדמותנו – להבין ולהשכיל"
(רש"י).
רמב"ם
"וכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאוד שבו, אשר איננו באף אחד מן הנמצאים שמתחת לגלגל הירח, והוא ההשגה השכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה אותה להשגת האל אשר איננה נזקקת לכלי, אף כי לא דמיון אמיתי, אלא לכאורה.
בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו"
(מורה נבוכים ח"א פ"א, מהד' שוורץ).
הקדמה לפרוש המשנה
וכאשר מצאו שתכלית כל-אלו העניינים – היא מציאות האדם, הוצרכנו לחקור כמו כן למה נמצא האדם, ומה הייתה כוונת יצירתו…
וכאשר האריכו לחקור בעניין זה, מצאו לאדם פעלים רבים מאוד. שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פועל אחד בלבד, או שני פעלים: כמו שאנו רואים הדקלים, שאין להם פועל אלא להוציא התמרים, וכן שאר האילנות. וכן החיות: נמצא מהם מי שיארוג בלבד, כמו: העכביש; ומי שיבנה, כמו: הסנונית, ומי שיטרוף כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה. וחקרו על-כל-פעולותיו, פועל-פועל, לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים, ומצאו כי תכליתו פועל אחד בלבד ובשבילו נברא; ושאר פעליו הם רק לקיים עמידתו, כדי שיושלם בו הפועל האחד ההוא. והפועל הזה הוא: לצייר בנפשו סודות המושכלות ולדעת האמתות כפי מה שהן עליו.
שהדעת ניתנת, ששווא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ושתייה ולבעילה, או לבנות קיר, כי כל-אלה מקרים המתחדשים עליו לא יוסיפו על-כוחו הפניניה.
ועוד: שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים.
והחכמה – היא אשר תוסיף על-כוחו הפנימי ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי היה קדם בכוח, וחזר להיות אדם בפועל.
והאדם קודם שישכיל וידע, הוא נחשב כבהמה, ולא נבדל משאר מיני החיות אלא בהגיון: רצוני לומר: בהגיון שהוא מציר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות – לציר לנפשו אחדות הקדוש ברוך-הוא, וכל-הנלווה לעניין ההוא מהאלוהיות. ששאר החכמות אינן אלא להרגילו בהן עד שיגיע לדעת החכמה האלוהית. והדבור בזה העניין עד כלותו יארך מאוד.
אבל עם ציור המושכלות יתחייב להרחיק רוב התענוגים הגופיים. כי תחילת השכל יצייר, שחורבן הנפש בתיקון הגוף, ותיקון הנפש בחורבן הגוף.
שהאדם, כשיהיה רודף תאוות ומגביר המורגשות על המושכלות, ומעביד שכלו לתאוותיו, עד שיחזור להיות כבהמה אשר לא תצייר לנפשה אלא האכילה והשתייה והתשמיש – בו לא יתוודע אז הכוח האלוהי, רוצה לומר: השכל, וישוב אז כאילו הוא ברייה גזורה שוחה בתוך ים ההיולי.
מורה נבוכים
הרעות הגדולות האלה המתרחשות בין אדם לאדם, מאיש לרעהו, בהתאם למטרות, לתאוות, לדעות ולאמונות כולן, אף הן נובעות מן ההֶעְדֵּר. כי הן כולן מתחייבות מן הבורות, כלומר, מהֶעְדֵּר ידיעה. כמו שעיוור, מכיוון שאינו רואה, תמיד ייכשל וייפצע ויפצע גם את זולתו, מפני שאין עמו מי שידריכו בדרך, כן כיתות בני-האדם: כל איש לפי מידת בורותו יעשה לעצמו ולזולתו רעות גדולות המתייחסות לפרטי המין האנושי. אילו היתה לאדם ידיעה המתייחסת לצורה האנושית כמו שכוח הראייה מתייחס לעין, היה נבלם כל הנזק שהוא גורם לעצמו ולזולתו. כי בידיעת האמת מסתלקות האיבה והשׂנאה1 ומתבטלת פגיעתם של בני-אדם זה בזה2. הוא הבטיח זאת ואמר: וגר זאב עם כבשֹ ונמר עם גדי ירבץ [ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטֹן נֹהג בם]. ופרה ודֹב תרעינה, [יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל-תבן]. ושִעשע יונק [על-חֻר פתן; ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה] (ישעיה י"א, 6-8). אחרי-כן נתן את הסיבה לזאת ואמר שהסיבה להסתלקותן של האיבות, הסלידות ההדדיות, וההשתלטויות האלה היא שבני-אדם ידעו אז את אמיתתו של האל, ואמר: לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קָדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (שם, שם, 9)3. דע זאת אפוא!
מורה נבוכים חלק שלישי פרק י"א
(הוצאת אוניברסיטת תל אביב – תרגום מיכאל שוורץ)