התמודדות עם תפילה שלא נענית

לימוד בהנחיית: רחלי וינשטוק

משתתפות בלימוד: נעה עבדיה וכסלר, אפרת אייזן, לליאנה ריצ'מן, מיכל קורניץ, ירדנה קופ-יוסף.

התובנות המצוטטות מהלימוד להלן, הן מפניניהן של כל משתתפות הלימוד.

ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן ב

כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא בְּהַסְתָּרַת פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל): "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ", שֶׁהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים, וּפָנָה עֹרֶף שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין. וְכָל תְּפִלּוֹתֵינוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ, עַל זֶה שֶׁפָּנָה עֹרֶף אֵלֵינוּ, שֶׁיַּחֲזֹר אֶת פָּנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם פ"ו): "פְּנֵה אֵלַי". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר ו): "יָאֵר ה' פָּנָיו":

וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים, וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי – יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹעִים, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִבָּם, שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת הֵם לָרִיק, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, הֵם מַעֲלִים אוֹתָם, וּמְקִימִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיָּקֶם מׂשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן". וּמַעֲלִין כָּל שַׁיְפָא וְשַׁיְפָא לְדוּכְתֵּיהּ, וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא מׂשֶׁה, וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ, וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת:

רבי נחמן בקטע נפלא זה, דן בשאלה קיומית לכל עובד ד' המתפלל יומיום, שהיא: כיצד מתמודדים עם תפילות שלא נענות? מה קורה באמת עם תפילה שלא נענית? מה ייתן לי כוח להמשיך להתפלל גם אם נראה (לכאורה) שכל תפילותיי הן לריק?

"הסתרת פניך" "ופנה עורף"

"כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַסְתָּרַת פָּנִים,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ", שֶׁהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים

וּפָנָה ערֶף שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין

וְכָל תְּפִילּוֹתֵינוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ עַל זֶה שֶׁפָּנָה ערֶף אֵלֵינוּ, שֶׁיַּחֲזר אֶת פָּנָיו

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "פְּנֵה אֵלַי" וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו"

רבי נחמן פותח בתיאור המצב בו אנו נמצאים כרגע, בגלות, מצב של "הסתר פנים", לפי המשך דבריו מצב זה גורם לתחושה שאנו זועקים ואיננו נושעים.

נראה לפרש מדברי רבי נחמן שיש שני סוגים של הסתרת פנים. "הסתרת פניך", ו"ופנה עורף".

"הסתרת פניך"- הסתרת פנים שהיא כעין משחק של "קוקו". ד' מסתתר "כביכול" מאחורי וילון, והסתתרותו מטרתה לגרום לנו לחפש אחריו. וזה רק "כביכול", רק משחק שתפקידו למשוך אותנו אליו. קשור גם למצבים השונים בין בני זוג בזמן איסור והיתר. ההסתרה היא זמנית. וכנגדה מופיע הפסוק "יאר ד' פניו". שד' יסיר את הוילון ויתגלה אלינו לגילוי של פנים אל פנים.

"ופנה עורף"- הסתרת פנים שאנו חווים אותה ככעס, כאילו משליך אותנו מלפניו. הסתרה קשה יותר מההסתרה של "הסתרת פניך".מצב של דין שבו ד' נותן לעולם להתדיין על פי כלליו. מצב של נתק. וכנגדה מופיע הפסוק "פנה אלי", שד' יסובב את נוכחותו ממצב של עורף למצב של פנים, ממצב של דין למצב של רחמים.

כיצד תראה התפילה שלי במצבים אלו?

אולי במצב של הפניית עורף התפילה היא יותר בחינת צעקה, ניסיון להחזיר את הקשר, לבטל את הנתק.

ולעומתה, במצב של הסתר פנים התפילה תהיה עדינה יותר, הדרגתית, משחקית.

"כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל"

"כי בגלותינו כביכול" דווקא "כביכול". שהכל זה רק מהעיניים שלנו. באמת אין הסתר פנים. יש רק וילון שמסתיר את מה שמתרחש באמת. מה שקורה באמת זה מהמשך הכתוב שהצדיקים בונים קומתה של השכינה. ולכן לשון ה"כביכול" באה לעודד ולנחם אותנו, זה רק "כביכול", רק וילון שמסתיר (מדבריה של נועה: אולי רק משחק של "קוקו" ). ועוד מעט הוא יסיר את הוילון. ד' מסתתר מאיתנו מאחורי וילון, ואולי הוילון עצמו שמו "כביכול". וילון ה"כביכול" שמאפשר לנו להתנהל בחיים עצמאיים של הסתר פנים. מצב שכולו "כביכול". אנחנו כאן משחקים ב"כאילו" בעולם, וזה וילון המשחק, שמסתיר את האמת שהארת הפנים נמצאת תמיד, אך אנחנו לא רואים אותה, היא נסתרת מאיתנו מאחורי וילון ששמו "כביכול".אינני יכולה לדעת מה מעבר לוילון – האם ה' בהפניית עורף או לא. אז כנראה שגם לא אמורה לדעת. אלא – אמורה לפעול, להתפלל, בכל מקרה. לעבוד על הצד שלי בקשר, בלי תלות בצד השני.

(בהלכות יסודי התורה פרק ג׳ מדבר הרמב״ם על הגלגלים והפירוש מסביר שלשמים יש שמות הרבה וחכמים אומרים שיש שבעה רקיעים ואחד מהם נקרא וילון")".

בספר "מעדני מלך" על תורה ב׳ (פירוש על "ליקוטי מוהר"ן) כותב

״כי בגלותינו כביכול הקב״ה בהסתרת פנים וכו׳ ״ שמעתי לדייק בלשון ״כביכול״ שנקט, ולא אמר בפשיטות כי בגלותינו הקב״ה בהסתרת פנים.

אולי יש לרמז על המובא בפרוש תיבת כביכול שהוא כ״ב-יכול, והיינו לרמז על בחינת הגילוי וההסתרה המשולים יחד, שזה יכול רק הקב״ה שנתן התורה

בכ״ב אותיותיה, והיינו שרק הקב״ה כביכול יכול לעשות הגלות והגאולה יחד, היינו שזה הגלות הוא רק ״כביכול״ ואינו גלות ממש, כי באמת הקב״ה מאזין ושומע

לכל תפילה ותפילה, ואף שמצד אחד נראה לכאורה שאנו בגלות אבל באמת כל התפילות אינם לריק, והוא כמו סובב ומסובב יחד, ובתוך הגלות נמצא גם הגאולה,

וענין זה רק הקב״ה יכול לעשות, וזהו שאמר ״כי בגלותינו כביכול הקב״ה בהסתרת פנים״.

בניית קומת השכינה

ומה קורה באמת עם התפילות שלנו, גם אלה שלכאורה אינן נענות? רבי נחמן מתאר שמתפילותנו הצדיקים בונים את קומת השכינה.מהי השכינה שנבנית? השכינה היא קומת הפנים שלנו כלפי ד'. כדי שנעמוד מולו אנחנו צריכים לאסוף את הפנים שלנו שנמצאים בגלות, את כל החלקים שבנו שמפוזרים ומפורדים, להחזיר כל חלק למקומו, לבנות את הקומה של עצמנו כדי שנפנה אליו בשלמות. גם אסיפה של כל תפילות עם ישראל (שזה קומת השכינה) וגם אסיפה מהגלות הפרטית שאנו נמצאים בה. בבניית קומת השכינה אנו עושים את הצד שלנו בשלמות באמצעות התפילה. התפילה בונה את קומת הפנים שלנו לקראתו, אף על פי עדיין מפנה אלנו עורף, אנו בונים את הפנים שלנו למצב של "פנים באחור". וכאשר ד' בחסדו יסתובב לקראתנו, אנחנו נהיה מוכנים בפנים שלנו לקראתו. אנחנו עושים את הצד שלנו. אך התהפכות פניו אלנו זה מחסדו יתברך.

מהמשך התורה רבי נחמן מבאר שאכן ההתהפכות מהסתר פנים להארת פנים, איננה רק תלויה במעשינו, היא תלויה בחסדו יתברך:

"נִמְצָא, שֶׁכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלָּנוּ וְכָל הַתְּפִלּוֹת הַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְאֵין רָאוּי לַחֲשֹׁב לְקַבֵּל שָׂכָר עַל שׁוּם דָּבָר. וְאַף – עַל – פִּי שֶׁנִּרְאֶה, שֶׁעַל – יְדֵי תְּפִלָּתֵנוּ וְתוֹרָתֵנוּ יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה, אַף – עַל – פִּי – כֵן צְרִיכִין אֲנַחְנוּ לְחַסְדּוֹ, שֶׁבְּחַסְדּוֹ יִגְאַל אוֹתָנוּ. וְזֶה אִי לֹא מִקָּרְבִינָן לִסְפִינְתָּא. זֶה בְּחִינַת חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יד). 'הַסַּפָּנִין רֻבָּן חֲסִידִים', אִי לֹא חַסְדּוֹ, טַבְעִינָן, חַס וְשָׁלוֹם, בַּגָּלוּת:"

משכן – מקום בעולם וגם בתוכי. "בלבבי משכן אבנה".לעשות מקום לה' בעולם אבל גם מקום לד' בתוכי.

הצדיקים המעלים את התפילות

קטע זה ברבי נחמן, הוא המקור למסורת ברסלב לומר קודם התפילה :" הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו" . מה המשמעות של קישור התפילה לצדיקים?

בתפילת שמונה עשרה אנו פותחים במילים "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", שכעת לאחר שהזכרנו את שמם אנו יכולים להתפלל. לאחר שאני פותחת את השער שהם האבות פתחו לי בחברם את התפילה, אני נשענת על גדולי עולם שינתבו את תפילתי לאן שהתפילה צריכה להיות מנותבת.

עבודתם של הצדיקים שבונים קומתה של השכינה ומעלים כל חלק למקומו, היא עבודה שנסתרת מאיתנו, איננו רואים אותה, היא מאחורי הוילון. וזה המצב של הסתרת הפנים. שאנחנו לא רואים את מה שמתרחש באמת בעולם, נדמה לנו שתפילתנו לריק, אך מאחורי הוילון הצדיקים מתעסקים בנסתר מאיתנו, לבנות את קומת השכינה. כך שאנו יודעים שהצדיקים עוסקים במלאכתם, וזה מעודד ומחזק אותנו, ומה שנותר לנו לעשות זה לעסוק במלאכתנו, שהיא עבודת התפילה. הצדיקים פועלים מעבר לוילון. ודווקא ההסתרה הזו עוזרת לי לדייק יותר את העבודה שלי. להפנות את המבט פנימה לבנות בתוכי את המשכן.

בתורה ל"ד על שלושת נקודות ה"צדיק"- נקודת הצדיק, נקודת החבר שאין בי שהוא כצדיק כלפי, ונקודת הצדיק שבתוכי. נקודת הצדיק שבתוכי שעולה ונבנית בתפילה, ואת נקודת הצדיק שיש בחברתי שאין בי, שיכולה להאיר לי חידושים בתפילתי ולהעלות את תפילתי. ההתקשרות לצדיק – אמונה שיש מי שמעלה את התפילה שלי ומקים ממנה משכן. גם הצדיקים שבדור וגם הצדיק שבתוכי. הצדיק שבאדם הקרוב לי יכול לראות אותי לפעמים יותר. כשהוא מאמין בי ואוהב אבל יש לו גם מבט נוסף, מבחוץ. והמשכנים נבנים במקביל. שנזכה.

הוספה שלי (רחלי): בבואי לקבר רחל, אני מביטה בנשים הרבות השופכות את ליבן על תפילותיהן שעדיין לא נענו, אני חשה את השכינה בגלותה שמבקשת להיבנות, ואיך שהצדיקה אימא רחל אוספת את כל התפילות כאם שמחבקת את כולם אליה, ולכולם יש מקום אצלה. כמו שרבי נחמן אומר "כל שייפא ןשייפא לדוכתיה". וכך אני רואה את הצדיק, כאב שאוסף את כולנו אליו, ולכולנו יש מקום אצלו. והוא מעלה כל אחד ואחד למקומו.

לסיכום:

תורה זו של רבי נחמן מביאה אותנו למבט על התפילה מעבר לרצון המובע המבקש להתמלא. רבי נחמן מלמד אותנו שמתרחש משהו במעמד התפילה עצמו, משהו שנסתר מעיננו אבל תדעו שהוא מתרחש. בזמן פנייתנו אליו נבנית קומתה של השכינה. השכינה גילוי ד' יתברך בעולמנו שלנו. היא הכוח שמושך אותנו אליו ואותו אלנו. כאשר אנחנו מתפללים אנחנו משכינים שמו בתוכנו, בונים את שכינתו בליבנו (כמו שהוסיפה מיכל "בלבבי משכן אבנה"). אנחנו בונים את הפנים שלנו אליו, מכשירים את הכלי שלנו, השכינה, לקבל את השפה שיופיע, שהוא קודש אבריך הוא. הבנה זו מזמינה אותנו להתבונן בתהליך המתרחש בתפילה עצמה גם בלעדי התוצאה הסופית של תפילה שנענית או לא. הבנה זו מאפשרת לנו להתענג על הדרך עצמה, להתברך מחידושים המתרחשים תוך כדי תהליך התפילה. ליהנות מזיווה של השכינה.

עבודה פנימית בכתיבה-

1.בחרי תפילה שלך שעדיין לא נענתה, נסחי אותה לעצמך.

2. בזוגות: שתפו אחת את השנייה בתפילה, עזרו לדייק את הניסוח מחדש אחת לשנייה לפי שיטת ה "מגשים" של הב דב. (בעצם… בעצם… בעצם…)

לאחר הכתיבה המחודשת שתפו אחת את השנייה בתהליך שעברתן תוך כדי כתיבת התפילה. מה השתנה? אלו דברים חדשים גילית על עצמך תוך כדי?

עבודה פנימית בתנועה-

נתחיל מהתבוננות בגוף, מהרפיה והתכנסות פנימה.

חשבי על התפילה שכתבת,

נסי להרגיש את המקום בגוף ממנו יוצאת התפילה.

התבונני במקום זה. העניקי מגע למקום זה.

כעת אפשרי לתפילה לצאת מהמקום בגוף באמצעות תנועה. הרגישי את התפילה נעה מתוך גופך.

תני תשומת לב לתנועה שיוצרת התפילה, להתפתחות בתוך התנועה.

תרגישי את הרצון לפרוץ, לקרוע את השמים בקול ותנועה שפורצת, שמבקשת את קבלת התפילה.

ועכשיו תרגישי את המקום שמקבל את הדין, שמאמין שהכל ממנו יתברך. בחרי תנועה המבטאת רגש זה.

אפשרי לעצמך לנוע בין שני סוגי התנועות התפילה. איזה ריקוד נוצר עכשיו?