ויברך אלקים את יום השביעי/ ליליאנה ריצ'מן
בראשית ב: ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:״
שמות כ: ז ״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה׳ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.״
שאלה ללימוד: מה זאת ברכה?
פרי צדיק מאמר ג׳: ענין הברכה דשבת דכתיב במעשה בראשית ״ויברך…ויקדש״ (בראשית ב׳). וגם בדברות ראשונות ״על כן בירך… ויקדשהו״ (שמות כ׳). ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה. בפשוטו יש לומר על דרך מה שכתב רש״י פ׳ בראשית גבי ברכה דדגים. לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה…בשביל כן ברך את יום השבת שאע״פ ששובתין בו ממלאכה ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה עם כל זה לא יחסר לחמו. כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו׳ (ביצה טז.). ועיקר הברכה חלה על המעשה וכ״ש יכול ישב בטל ת״ל וברכתיך בכל אשר תעשה. וזה כלל גדול בין בגשמיות בין ברוחניות בשביתה אין על מה לחול ברכת ה׳. כי כאשר האדם עושה על כל פנים איזה דבר אפילו מעט וכחודה של מחט הוא נעשה כלי קיבול לקבל ברכת ה׳ עליו שתשרה במעשה ידיו. וגם ברכת השבת איתא (ב״ר יא) ברכו במן שהיה בששי לחם יומים וזו הברכה ביום ו׳. אבל אין הברכה בו מצד עצמו רק מצד מה שצריך בו הכנה ליום השבת. וברכת השבת היא מתפשטת ומתגלית ויוצאה לפועל בו. ושבת נקרא מקור הברכות כי כל ברכה בעצמותה הוא בלא שום מעשה כלל. וכמו הברכה דמן שנמצא ביום ו׳ לחם יומים הם לא לקטו יותר ממה שלקטו בכל יום. ואף נפילת המן מן השמים לא היה יותר מבכל יום רק שבמדידת הלקיטה מצאו יותר ונמצא בעצמות הברכה לא היה שום פעולה ומעשה אלא שלענין חלות והשראת הברכה א״א בריקניא. רק צריך איזה דבר בפועל ופעולה שעל זה תחול הברכה. שהשי״ת רוצה שיהיה הכל על ידי האדם העשוי בדוגמא העליונה. הברכה הנמשכת ממקור הברכות דיום הז׳ אינה שורה ונמשכת אלא על ידי הפעולה דו׳ ימים. וזהו החילוק ביניהם שהקדושה הוא מה שהשבת מקבל מו׳ ימי המעשה והברכה הוא מה שמשפיע בהם. וכפי סדר הראוי לכאורה הקדושה קודמת שמקבלת מו׳ ימי המעשה שלפניה. ומשפעת אחר כך בזה ברכה לו׳ ימים שלאחריה.
הפרי צדיק שואל איך הברכה שייכת דווקא ליום השביעי. בדרך כלל אנו אמורים לחשוב שאי אפשר לקבל ברכה אם לא עושים משהו, אפילו אכי קטן. כמו שכתוב בספרי: ״יכול ישב בטל ת״ל וברכתיך בכל אשר תעשה״. הספרי דורש הפסוק בספר דברים טו,יח: ״וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה״. ומסביר החיזקוני: ׳בכל מקום שאומר להם הקב״ה לישראל שיוותרו משלהם לשום מצווה, בו מבטיח להם שלא יהיו חסרים בכך, כי יברכם במעשה ידיהם׳. לכן צריך לעשות משהו. אבל בשבת לא עושים. כנראה מדובר כאן על ההכנה לשבת, שעל ידה תחול ברכה. הפרי צדיק מדבר על זה ששבת הוא מקור הברכה. מה זה מקור הברכה? למה זה שייך דווקא בשבת?
כתוב בספר ׳רזא דשבת׳ שברכה עניינה הוא שפע שמקורו הוא ממעיין שנובע ברכות, וצורת נתינתו הוא באופן שלא תיתכן בה הפרעה ולו הכי קטנה. מקור הברכה הוא שלמות של השפעה, בלי חסרון. ובשבת נפתח ענין זה דמקור השלימות. העולם הזה הוא חסר בעצם. אבל שבת הוא מעין עוה״ב, לכן אנו יכולים להרגיש בשבת שיש לנו הכל, כמו האבות הקדושים שהרגישו שיש להם הכל. הכל מכל כל.
בספר שבת שלום ומבורך (קאמרנא) מביא שהגמטריא של המלה שבת והמלה ברך הוא אותו דבר:702. זה אומר שהמושג שבת וברכה הם היינו הך. מי ששומר שבת מקבל תמיד ברכה.
שפת אמת יתרו (תרמ״ה)
בפסוק (שמות כ) ״ששת ימים תעבוד כו׳ ויום השביעי שבת לה׳״. דכתיב (בראשית ב,ג) ״אשר ברא אלקים לעשות״. כי הקב״ה ברא העולם לעשות תולדות כ״ש ״פרו ורבו״. וכן יש תולדות בכל הדברים בדומם צומח חי מדבר. אבל כל התולדות צריכין כח וחלק חיות משהו מלמעלה. והוא העיקר. וזה הכח הברכה שלמעלה זה ניתן בשבת. וכמו באדם דיש ג׳ שותפין. כן בכל המעשים. הפנימיות היא הנשמה שמלמעלה. ולכן בימי המעשה ״ועשית כל מלאכתך״. וביום השבת לה׳ אלקיך. שהוא החלק מלמעלה. ובני ישראל צריכין לבטל כל המעשים וכל הימים לבחינת השבת והברכה הבאה מלמעלה. ובימי המעשה מתפשטת הברכה לכל הפרטים. ובשבת קודש היא עצם הברכה שהיא כלי מחזיק ברכה שנקרא שלום וניתן השבת לבני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה בעצם כנ״ל.
שפת אמת יתרו (תרס״ד)
״ויברך כו׳ את יום השביעי״ כיון דלא אשתכח ביה מזונא מאי ברכתא אשתכח ביה אלא כולהו ברכאין תליין בשביעאה כו׳. פירוש הדברים כ״ש חז״ל (עוקצין פ״ג מי״ב) אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. פירוש הכלי מחזיק כפי מדתה. אבל הברכה יותר מן המדה. ואין כלי להחזיק יותר ממדתה. וכן היה במעשה בראשית ששת ימים עשה כל בנין הטבע והבריאה. אבל בשבת ויברך יותר מהחזקת כלי הבריאה. ולא היה מי שראוי לקבל הברכה. רק בני ישראל בכח התורה. ה׳ יברך את עמו בשלום (תהילים כט). ויש להם כח לקבל נשמה יתירה. ותוספת ברכה. לכן כנסת ישראל יהיה בן זוגך שהם כלי מחזיק ברכה. וזו תוספת נשמה יתירה יותר מן העיקר. כ״ש חז״ל (דב״ר א, יג) תוספתו של הקב״ה יתירה על העיקר. וזה הברכה של השבת והיא באמת עדות על הבורא מאחר שכל העולם ומלואו אין כדאי לקבל זו הברכה.
׳אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום.׳ השפת אמת מתבסס על המשנה בעוקצים: ״אמר ר׳ שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר: ״ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״. (סוף המשנה) ומסביר קהתי: כל הברכות שבעולם אינן מתקיימות אם אין שלום. כמו שהעבודה, היא התפילה, נחתמת בשלום, כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן כשציווה הקב״ה לברך את עמו ישראל על ידי הכהנים, חתם ברכתם בשלום. גדול השלום, שכשמלך המשיח יבוא, אינו פותח אלא בשלום, שנאמר (ישעיה נב) ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום״. ובשבת, כותב השפת אמת, מברך הקב״ה את עמו בברכה שהיא שלום שהיא תוספת ברכה.
עבודה פנימית:
כתבי איפה את רואה ברכה בחייך ותחברי תפילה להודות להשי״ת על כל הטובה שעושה לך.