ויקדש אותו/ ליליאנה ריצ'מן
בראשית ב: ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:״
שמות כ: ז ״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה׳ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.״
שמות לא: יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם.״
פרי צדיק – קדושת שבת – מאמר ב׳:
קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי״ת שקידשו בימי בראשית וכמ״ש (פסחים קיז:) ואף דשם לענין קביעת זמנו קאי. דאין צורך לקביעת בי״ד שאינו תלוי בימי החדש מ״מ ממילא משמע גם לענין הקדושה, שהרי מיד בימי בראשית נאמר ״ויקדש אותו״ שהשי״ת קידשו מעצמו. ומ״מ משניתנה תורה נצטוו ישראל ״זכור את יום השבת לקדשו״. שאף הם צריכים לקדשו מיד בכניסתו משקידש היום, דבתחילת יומא בעי לקדשו כ״ש (פסחים קו.) ואע״פ שעיקר קדושתו מה׳ בלא פעולת אדם ואתערותא דלתתא כלל. ועל כן נאמר בה בפ׳ תשא ״את שבתותי וגו׳ כי אני ה׳ מקדשכם״ שהשי״ת מקדש גם את ישראל על ידי השבת שנתן להם שהוא קודש. ועל ידי שהם שומרי שבת גם הם מתקדשים בקדושת השבת. ונמצא השבת מקדש אותם לא הם אותו ועל כן נקרא מתנה טובה (שבת י:) שהוא במתנה בלי שום השתדלות אדם וקאמר אמקרא הנזכר ד״אני ה׳ וגו׳״ דמזה משמע שהוא מצד השי״ת לבד בלא אתערותא דלתתא. מ״מ אין זה סותר מצות לקדשו שעל האדם. ואלו היה רק מצד קדושה שמה׳ לבד הרי היו כל ישראל שוים בהרגשת קדושת השבת. כעם ככהן. ואינו כן, רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול. והדבר ידוע גם כן לכל אחד כי אין ערך כלל מהרגש ההמונים אשר הוא כמעט כאין. ואין טועמים בקרב לבבם טעם קדושה רק מה שמתענגים במנוחה ממלאכה ואכילה ושתיה. ואף דגם זה מצוה וקיימו עונג שבת. מ״מ אין בזה ענין לקדושת היום. ומ״ש ״כי אני ה׳ מקדשכם״ להרגש גדולי ישראל המתקדשים ומטהרים את עצמם וחפצים בקרבת ה׳ המרגישים בקדושה והתעלות העולמות ביום ההוא, גם בהם אין כולם שווים. וכל אחד כפי מדרגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. שאע״פ שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מ״מ אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל.
האם אנחנו צריכים לעשות משהו כדי לקבל את הקדושה של שבת? למה לא כולם שווים בהרגשת קדושת שבת?
בעצם הכל תלוי בנו, אם נקבל קדושה או לא. אומר רבי צדוק: ׳רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול׳. על איזה עבודה מדבר רבי צדוק? מלאכה או עבודת ה׳? כותב רבנו בחיי בשם הרמב״ם, על ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך״: ששת ימים תעבוד את ה׳ אלקיך. גם בימי החול העבודה שלנו צריכה להיות קשורה להשי״ת, הכל בעצם יכול להיות עבודת ה׳, אם אנחנו קשורים אליו תמיד ועושים הכל לשם שמים. לכן גם בימי החול העבודה צריכה להיות עבודת ה׳.
סדורו של שבת: ועל מה עשה ה׳ ככה להרבות לזה ולהמעיט לזה, אם השפעת אור הקדושה נעשה בו בלי אתערותא מתחתונים, מהראוי להיות יד הכל שווין בה. ואבאר לך אמיתיות התרוץ בענין זה. והצור תמים פעלו אל אמונה, וברוך הוא שאין לפניו משוא פנים ומאתו לא יומנע השפעת אורו על כל ישראל בשוה, והחלוק הוא מפאת המקבלים. הנה מאמר חז״ל על הפסוק (יומא לט.) ״והתקדשתם והייתם קדושים״, אדם מקדש עצמו מעט מלמטה והקב״ה מקדש אותו הרבה מלמעלה. אכן הנראה בכוונת דבריהם הוא, שהאדם צריך לקדש עצמו תחלה מלמטה, פרוש מדברים שלמטה, דהיינו מדברים שאדם דומה בהם לבהמה היורדת היא למטה, והוא אכילה ושתיה ושארי תאוות התלויין בלב, שלבו של האדם מחמדתן, והתאווה הוא שורש הרע. ומכל שכן אם ח״ו נכשל בעברה, אפילו מעברות הקטנות, שאז שורה עליו חלק הס״א והרע, כמאמר חז״ל (ע״ז ה.) כל העובר עברה אחת מלפפתו ומוליכתו וכו׳. רבי אליעזר אמר קשורה בו ככלב, עד כאן. ובכל מקום שיש ניצוץ שורש מהרע, הקב״ה עוצם עיניו מראות ברע, והקדושה בורח מאדם הלזה ואינו יכול לדור במקום הטומאה. כידוע מספרי חכמי האמת, שבהיות הגוף מלוכלך בכתמי עוונותיו לא תוכל השכינה לשרות בו, כי אין מקום לישב עליו, וכל העון הוא קוץ מכאיב מלישב עליו. ועל כן צריך לקדש עצמו בדברים אלו שלמטה, שהוא תאוות והנאות הגופניות, על דרך קדש עצמך במותר לך. ובזאת יזמן את עצמו להיות מן הראוי לקבל ואז הקב״ה מקדש אותו מלמעלה, דהיינו מדברים של מעלה, שהוא אור קדושתו יתברך, בקדושת אורות הפנימיים ואורות המקיפים הבאה עליו מלמעלה. ובאופן אחר אין מקום לחול הקדושה עליו.
האם יש משהו שתלוי בנו בענין הקדושה? מה צריך כדי להתקדש בשבת? בדקנו הפסוק בויקרא יא,מד: ״כי אני ה׳ אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני״ שמובא בסידורו של שבת. מה זה קדושה לפי פסוק זה? המלבי״ם כותב: הקדושה תאמר על שני פנים: א) על הפרישות, שהוא פורש ובודל עצמו מדברי חול וכובש את טבע יצר הלב. ב) על שמתרומם מדרכי הטבע בכלל ומדמה את עצמו לקדושים המובדלים מן החומר. והולך על דרך הפלא והניסי.
הרב טיראר כותב: ׳ועל כן צריך לקדש עצמו בדברים שלמטה, שהוא תאוות והנאות הגופניות, על דרך קדש עצמך במותר לך׳. רק כך אפשר אחר כך לקבל בשבת הקדושה. והבאתי את הרמב״ן על ויקרא יט,ב – ״קדושים תהיו״ שמסביר מה זה ׳לקדש עצמך במותר לך׳: ״והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו…ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר.. וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות״.
דברנו על זה שבעצם קדושת השבת משפיע על כל השבוע וקראנו את הגר״א: ״ואמרו המקובלים כי מיום רביעי עד השבת צריך להכין את עצמו לקדושה בכל רגע, ושבת קודש הוא עיקר הקדושה״. ובספר רזא דשבת מסביר כך את דברי הגר״א: צריך אדם לכוון כדי שישאר לו איזה תוספת מאותה קדושה של שבת לימי החול הבאים… והנה ענין השארות תוספת קדושה הוא על דרך זה כי ביום א׳ נשארת באדם תוספת קדושת הנשמה, ובהתחלת ליל שני תלך ממנו…ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום ב׳ ואחר כך יסתלק, ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום ג׳. ומיום ד׳ ואילך צריך לכוון באופן אחר, והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נפש משבת הבא, וביום ה׳ יכוון שיהיה ראוי לקבל תוספת רוח משבת הבא, וביום ו׳ יכוון להכין עצמו לקבל תוספת נשמה משבת הבא. ודבר זה תועלת גדול לקבל תוספת קדושה בשבת הבא.
מיום ד׳ עובדים כדי להגביר את הקדושה כדי שנוכל לקבל נשמה יתרה בשבת, שישפיע אחר כך גם לשבוע שאחרי כן. וזה כמין מעגל שעוזר לנו להתקדם ולעלות במדרגות הקדושה, כל זה רק אם אנחנו עובדות על עצמנו ומקדשות עצמנו גם בימי החול.
עבודה פנימית:
כתבי על קדושה מיוחדת שהרגשת פעם בשבת. בעקבות מה זה היה? איך את חושבת שאת יכולה להגביר את הקדושה?