אלול הגיע, ואיתו עננים וקרירות של סתיו. הפרק שמלווה אותנו בימים אלו ונותן להם את מוסיקת הרקע שלהם הוא "לדוד ה' אורי וישעי…" הלא הוא פרק כז בתהילים.
על פי פשוטו נראה שהוא נכתב אל מול אויבים ולקראת מלחמה. כשמתבוננים בו עולה תמיהה ברורה: הוא מתחיל בעמדה בוטחת מאוד – "ממי אירא… ממי אפחד… לא ירא ליבי… אני בוטח" ידיעה וודאית שהאויבים יפלו, אני מוגן בסוכתו של הקב"ה ואין ממה לפחד. וכל מה שנשאר הוא רק להודות "אשירה ואזמרה לה'"
ואז, באמצע, פתאום פורצת זעקה: "שמע ה' קולי אקרא" ואי אפשר שלא לשמוע בה את הפחד המתגנב אל הלב "אל תסתר פניך, אל תטשני ואל תעזבני, אל תתני בנפש צרי"
לאיפה נעלם כל הבטחון? מה עם כל תחושת המוגנות?
יתכן שזה מבטא את מהפכיה של הנפש תוך כדי תפילה. הרי תחושת הבטחון שלפעמים אנחנו חשים תוך כדי תפילה, גם אם הצרה עדיין מאיימת עלינו, היא כל כך עדינה ושברירית. מספיק הערה צינית אחת, או אפילו מבט מבחוץ שלי על עצמי תוך כדי התפילה כדי שהיא תתפוגג ונחוש מאוימים ומפוחדים. ואז ברגע הבטחון הופך לצעקה, גם בלי שהשתנה משהו בעובדות החיצוניות.
אפשר גם לומר שמה שמבוטא בפרק הזה הוא לא שינוי אלא המתח שעומד ביסוד הדבר הזה שנקרא להאמין ולהתפלל. בהרבה רגעים אני חש שיש בי בטחון מוחלט לא בגלל שיש לי מושג מה יקרה עם הצרה הזאת שמאיימת עלי, אלא בגלל הידיעה שמה שלא יקרה- אני לא יהיה לבד. אני יודע ש"שמישהו הולך תמיד איתי" גם אם חלילה יקרה רע. תפילה טובה מוציאה אותנו מחובקים ועטופים, גם אם אין לנו מושג מה יהיה.
זה סוד גדול של התפילה: איך ה"לא אפחד" – לא הופך אותנו לאדישים למציאות, לא מבטל בכהוא זה את ה"חנני וענני".