ט"ו בשבט – תיקון נפלא הוא/ אפרת אייזן
1) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם… בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בית שמאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ." מס'רה"ש א, א)
"שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". (רש"י )
2) רבי חזקיה בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל…..רבי אלעזר חשש לאותה שמועה, והיה מצמצם לו פרוטות ואוכל מכל דבר חדש פעם בשנה (עפ"י ירושלמי, קידושין, פרק ד')
3) "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן… תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר. כי הנה הובא בירושלמי… עתיד אדם לתת דין וחשבון …. וטעם הדבר, שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן, מפני שע"י הברכה גורם להמשיך שפע עליון ע"י כוח הברכות והשר הממונה על אותו הפרי הוא מתמלא משפע זה כדי לגדל הפרי שנית, ולכן הנהנה בלא ברכה גזלן הוי… ועונשים הללו גם המה ישנן למי שרואה מיני פירות ומגדים… ולא אכל… ולא בירך עליהם… ולתיקון הדבר הזה יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכוונה זו, כי חביבה מצווה בשעתה…" (מתוך ספר "חמדת הימים")
4) " וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. […] וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו ה' אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: בראשית, ב
5) "מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט" (בבלי, ראש השנה יד,א. )
6) "בלוח השנה העברית קיימות שתי מערכות זמנים … התנתקות מהחומר, תיקון הרוח …בחגי חודש תשרי. אחר כך יש זמן של התנזרות מן העולם, החורף, שבו האדם מתנתק מהשדה ומתכנס לתוך ביתו. מראש חודש שבט ואילך מתחיל זמן הגאולה של האביב. מתחילה סדרה של חגים שבהם אנו מקדשים את העוה"ז. המקובלים רגישים מאוד להתחלת התנוצצות אור הגאולה כבר בט"ו בשבט. … גאולה מהצמצום, מההסתגרות החורפית, מקטנות החיים. ולכן הם מדריכים אותנו לאכול פירות באותו זמן. לפחות פירות כבר ניתן להתחיל לקדש. … משום שזה מאכל שלא עבר כמעט שום עיבוד על ידי האדם. …וכשמחכים עוד חודש, עד ט"ו באדר, כבר אפשר לקדש גם את מה שיוצא מן הפירות…יין בפורים… וכשעוברים שלושים יום נוספים, ניתן כבר לקדש את אכילת הבשר. קרבן פסח הוא מאכל הרבה יותר מורכב. יותר קשה לקדש אותו. …לעומת זה – תיקון הפוך בחודש תשרי: כנגד ראש השנה לאילנות יש בחדש תשרי רה"ש, שבו אנו עומדים בדין. כנגד יום הפורים …יום הכפורים, וכנגד חג הפסח… חג הסוכות – בו צריך לגלות מן הבית. כל אלו חגים רוחניים שבאים לתקן את האחיזה היתירה של האדם בעוה"ז, את השתעבדותו לחומר, עד שהוא מגיע לקבלת התורה בשמחת תורה, שהוא מעמד רוחני לחלוטין. הכל נעשה בחודש אחד, מהר, משום שאין לפני הרוח אותם העיכובים שיש לחומר. מה שאין כן כאשר יוצאים מן החורף. לאט לאט מתחילים לקדש….חג אמצעי בין שתי המערכות האלו: חג השבועות… יום מתן תורה, הוא יום שבו מתחברים שמים וארץ"….. ) "יש שני אופנים של תיקון העולם: יש אדם שיודע להוציא את הקדש מתוך הקליפות, מעלה ניצוצות, והקליפה עצמה אין לה תיקון. ויש מי שעושה מהקליפה ריבה ומרומם גם אותה, עושה אותה מעדן, דבר שהוא יקר יותר בערכו מהפרי עצמו. זו אחת העבודות הקשות, לרומם את כללות ההויה. לרוב אנו מסוגלים לעשות לכל היותר את עבודת הבירור, למצוא את הטוב שברע, אבל כמעט שאין אנו מסוגלים לרומם את הרע שהוא בעצמו יהיה טוב. אין מצוה לאכול ריבה בט"ו בשבט. אבל לאכול פירות זה מנהג טוב, מנהג ישראל של עבודת הבירורים." (הרב אורי שרקי, טוב הארץ)
7) "יש שלושים מיני פירות האילן. עשרה מהם מעולם הבריאה. ומפני שהם רחוקים מן הטומאה וקרובים לאצילות אין להם קליפה לא בפנים ולא בחוץ ונאכלים כמו שהם ואילו הן: ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, …. .ועשרה מיני פירות הם מעולם היצירה… שהן בינונים בין עולם הבריאה ובין עולם העשיה שאינם קרובים לטומאה כמו עולם העשיה, ולא רחוקים כמו עולם הבריאה. לכן גרעיני הזרע שבתוך הפרי אינו נאכל, לפי שאינם רכים כגרעינים שבתוך הפירות דבריאה, ואלו הם: זיתים, תמרים, גדגדניות, משמשים… ועוד עשרה מיני פירות יש בעולם העשיה… ולכן נאכל מה שבפנים ונזרוק מה שבחוץ, שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם החמודות, כדי שלא יקבל טומאה. וזהו סוד היצר הרע והקליפה דבוקה בנפש ואילו הן: רימונים, אגוזים, שקדים, ערמונים.. " (מתוך הקדמת החוברת "פרי עץ הדר" מובא בשם רבינו חיים ויטל)
8) הָיוּ לְפָנָיו מִינֵי פֵּרוֹת הַרְבֵּה מְבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב תְּחִלָּה. חוּץ מִבִּרְכַּת שִׁבְעָה מִינִים. עַיֵּן בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ הַדִּינִים בָּזֶה (סִימָן ריא). וְכֵן בִּרְכַּת הָעֵץ קוֹדֵם לַאֲדָמָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם: כִּי כָּתַב רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר (בְּהַתּוֹרָה וַיְהִי מִקֵּץ זִכָּרוֹן סִימָן נד) שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מַזְמִין לְכָל אָדָם בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה לְהַעֲלוֹת נִיצוֹצוֹת לְפִי חֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָז, עַיֵּן שָׁם: וְהִנֵּה בְּהַדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים שָׁם מְלֻבָּשִׁים בְּיוֹתֵר נְפָשׁוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְכָל אֶחָד מַזְמִין לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים הַשַּׁיָּכִים לְחֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָז כְּדֵי לְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָם. 'וְחֶסְרוֹנָם' דַּיְקָא, כִּי אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁאוֹכֵל עַתָּה הֵם הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנֶּחְסְרוּ מִנַּפְשׁוֹ וְנָפְלוּ לְשָׁם. וְכָעֵת עַל – יְדֵי אֲכִילָתוֹ הוּא מַשְׁלִים חֶסְרוֹן נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ. וְלִפְעָמִים אֵין לְאָדָם שׁוּם חִסָּרוֹן בְּנַפְשׁוֹ רַק שֶׁעַל – יְדֵי אֲכִילָתוֹ הוּא מַעֲלֶה נְפָשׁוֹת מִשָּׁם. וְעַל – יְדֵי זֶה מֵאִיר עַל נַפְשׁוֹ וּמְחַיֶּה אֶת נַפְשׁוֹ בְּהֶאָרָה יְתֵרָה. וְזֶה בְּחִינַת עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. וּפֵרֵשׁ הר"ב שָׁם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ בִּלְתִּי אוֹתָן הַדְּבָרִים אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם וְהֵם רַק לְהַחֲיוֹת בְּיוֹתֵר לְהוֹסִיף חִיּוּת וְהֶאָרָה בְּנַפְשׁוֹ כַּנַּ"ל. וְעַל – כֵּן מְבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב תְּחִלָּה, כִּי כָּל דָּבָר מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְשָׁרְשׁוֹ לְמָקוֹם שֶׁחִיּוּתוֹ תָּלוּי שָׁם. וְעַל – כֵּן מֵאַחַר שֶׁחָבִיב וּמִתְאַוֶּה לוֹ אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּוַדַּאי יֵשׁ שָׁם נְפָשׁוֹת הַשַּׁיָּכִים לוֹ אָז לְחֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ וְעַל – כֵּן מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה, כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַנְּפָשׁוֹת וַעֲלִיָתָן הוּא עַל – יְדֵי הַבְּרָכָה, אֲבָל שִׁבְעָה מִינִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶן אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּפָשׁוֹת דִּקְדֻשָּׁה, כִּי אֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל הִוא בְּחִינַת אֱמוּנָה שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַנְּפָשׁוֹת וְעַל – כֵּן מִשָּׁם יֵצֵא לֶחֶם, כִּי כָּל הַשְׁפָּעוֹת אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה יוֹצֵא מִשָּׁם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בַּמַּאֲמָר, וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ (סִימָן מז). כִּי כָּל הַמַּאֲכָלִים הֵם בְּחִינַת נְפָשׁוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל – כֵּן יֵשׁ לָהֶם מַעֲלָה וּקְדִימָה לִבְרָכָה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁקָּבְעוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת לְפֵרוֹת, דְּהַיְנוּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה אוֹ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְלֹא כָּלְלוּ אוֹתָם בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁבִּרְכָתָן שֶׁהַכֹּל, כִּי בַּפֵּרוֹת יֵשׁ נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת מְאֹד. וּכְמוֹ שֶׁהֵבַנְתִּי מִשִּיחַת רַבֵּנוּ נֵרוֹ יָאִיר. וְעַל – כֵּן נִקְרָאִים פְּרִי, כִּי חֲשִׁיבוּת הַנְּפָשׁוֹת וּמַעֲלָתָהּ תָּלוּי בְּהַדַּעַת, כִּי עִקַּר גִּדּוּל הַנֶּפֶשׁ וִינִיקָתָהּ הוּא מֵהַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ. וְכָל מַה שֶּׁהַנֶּפֶשׁ סְמוּכָה יוֹתֵר אֶל הַדַּעַת הִיא חֲשׁוּבָה יוֹתֵר. וְעַל – כֵּן הֵם נִקְרָאִים פְּרִי, כִּי הַדַּעַת נִקְרָא פְּרִי עַל שֵׁם שֶׁהִוא עוֹשָׂה פֵּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ לְהוֹרוֹת שֶׁהֵם סְמוּכִים אֶל הַדַּעַת. וְעַל – כֵּן מְיַחֲדִין לָהֶם בְּרָכָה מֵחֲמַת הַחֲשִׁיבוּת הַזֹּאת וּמַזְכִּירִין בְּהַבְּרָכָה שָׁם פְּרִי, דְּהַיְנוּ פְּרִי הָאֲדָמָה אוֹ הָעֵץ. וְכֵן פְּרִי הָעֵץ חֲשׁוּבִין מִפְּרִי הָאֲדָמָה וְיִחֲדוּ לָהֶם בְּרָכָה כִּי שָׁם מְלֻבָּשִׁין נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת כִּי אָדָם עֵץ הַשָּדֶה. וְעַל – כֵּן אִם בֵּרֵךְ עַל פֵּרוֹת הָעֵץ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה יָצָא. כִּי אוֹתוֹ הַמַּעֲלָה שֶׁיֵּשׁ לְפֵרוֹת הָאֲדָמָה יֵשׁ לָהֶם גַּם – כֵּן רַק שֶׁהֵם חֲשׁוּבִין יוֹתֵר כַּנַּ"ל, אֲבָל לְהֵפֶךְ לֹא יָצָא, כִּי בִּרְכַּת הָעֵץ אֵינוֹ שַׁיָּךְ כְּלָל לִפְרִי הָאֲדָמָה כִּי אֵין לָהֶם אוֹתוֹ הַמַּעֲלָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל יָצָא, כִּי שֶׁהַכֹּל כּוֹלֵל כֻּלָּם בִּבְחִינַת שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, כִּי מֵהַדִּבּוּר יוֹצְאִין הַנְּפָשׁוֹת בִּבְחִינַת נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ: וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כַּמָּה דִּינִים שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם רַק בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה אַף – עַל – פִּי שֶׁגְּדֵלִים עַל הָעֵץ, עַיֵּן שָׁם. כִּי בֶּאֱמֶת מַה שֶּׁתִּקְּנוּ בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת עַל פְּרִי הָעֵץ הוּא רַק מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתָם כַּנַּ"ל, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא תִּקְּנוּ בְּרָכָה פְּרָטִית עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר רַק מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּת הַנַּ"ל יִחֲדוּ לָהֶם בְּרָכָה. וְעַל – כֵּן כְּשֶׁאֵינָם עִקַּר הַפְּרִי אֵין לָהֶם אוֹתוֹ הַמַּעֲלָה, עַל – כֵּן אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם רַק בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכֵן כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמָר בִּשּׁוּל הַפֵּרוֹת אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם גַּם – כֵּן רַק בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, כִּי כְּשֶׁלֹּא נִגְמָר בִּשּׁוּלָם עֲדַיִן לֹא נִשְׁלָם הַנֶּפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ שָׁם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בָּזֶה. וְעַל – כֵּן אֵין לָהֶם חֲשִׁיבוּת וְכַנַּ"ל: ְעַל – כֵּן אֵין מְבָרְכִין עַל הַטָּפֵל כְּלָל רַק עַל הָעִקָּר, כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר כַּוָּנַת הָאָדָם וְדַעְתּוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁזֶּה עִקָּר אֶצְלוֹ בְּוַדַּאי הוּא שְׁלֵמוּת נַפְשׁוֹ. וְעַל – כֵּן מְבָרֵךְ עָלָיו וּפוֹטֵר אֶת הַטָּפֵל אֲפִלּוּ אִם הוּא לֶחֶם, כִּי אַף שֶׁהַלֶּחֶם חָשׁוּב מְאֹד בְּכָל מָקוֹם וְהוּא בְּחִינַת דַּעַת כַּנַּ"ל. אַף – עַל – פִּי – כֵן מֵאַחַר שֶׁעַתָּה אֵינוֹ חָפֵץ בַּלֶּחֶם כְּלָל רַק לֶאֱכֹל אוֹתוֹ הָעִקָּר בְּעֵינָיו. וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ אוֹכֵל כִּי אִם לְטָפֵל בְּוַדַּאי בְּשָׁעָה זוֹ צָרִיךְ לִשְׁלֵמוּת נַפְשׁוֹ אוֹתוֹ הָעִקָּר דַּיְקָא לְפִי חֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָז. וְעַל – כֵּן מְבָרֵךְ עָלָיו וּפוֹטֵר אֶת הַטָּפֵל כַּנַּ"ל:
וּמֵחֲמַת שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַנְּפָשׁוֹת וַעֲלִיָתָן עַל – יְדֵי הַדַּעַת. עַל – כֵּן הוֹלְכִין אַחַר דַּעַת הָאָדָם, דְּהַיְנוּ אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ עַל הַפֵּרוֹת אַף שֶׁלֹּא הָיָה לְפָנָיו אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם וְכֵן לְהֵפֶךְ, כִּי עִקַּר עֲלִיָּתָם וְתִקּוּנָם תָּלוּי בְּדַעַת הָאָדָם כַּנַּ"ל: וְעַל – כֵּן צָרִיךְ לִנְהֹג כָּבוֹד בָּאֳכָלִין, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁמְּלֻבָּשִׁין נְפָשׁוֹת צָרִיךְ לִנְהֹג בָּהֶם כָּבוֹד כְּדֵי שֶׁיִּתְאַוּוּ הַנְּפָשׁוֹת לָצֵאת, כִּי שָׁרְשָׁם הוּא הַכָּבוֹד. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ בַּמַּאֲמָר דִּרְשׁוּ וְכוּ' סִימָן לז הַמּוּבָא בְּהִלְכוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, עַיֵּן שָׁם: (ליקוטי הלכות – הלכות ברכת הפרות הלכה א / ר' נתן)
שאלות להתבוננות פנימית :
1. מה יכול לעזור לי לפתח יותר הקשבה לרצון שלי ולתת יותר כבוד (לעצמי ולמזון) בפעולת האכילה ?
ובאופן כללי יותר – בתהליכי ההפנמה וההעלאה של העולם בתוכי.
2. מתוך הבנת הזמן המסוגל להתחדשות ולתיקון, שמתחיל בחודש שבט, נסי לענות לעצמך על השאלות:
– היכן בחיי אני מרגישה כעת את אותה תרדמה של חורף.
– להיכן אני בוחרת לכוון את ה"שרף" שעולה בי, את אותם כוחות חיים, המתעוררים בתקופה זו?
– אילו פירות מגיעים כעת לשלב החנטה וההבשלה?
3. מוזמנת להפוך את התחושות שעלו מהלימוד ומההתבוננות לתפילה (בכתב!)
4. שיתוף בזוגות
5. תפילה. כ"א על עצמה וגם – אחת על השניה.