מפתחים/ הרב יצחק מנדלבאום
הרב יצחק מנדלבאום
מעגל מיפתחים למוליכות רוח
מיפתח
אדנ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהילים נא, יז).
המיפתח הוא הצוהר דרכו אנו פוגשים דברים ומגלים מוליכות רוח שמתאפשרת דרכם.
באמצעות המיפתח אנו רואים את המנעד הרחב של המושג בו אנו עוסקים, את האפשרות שלו להגיע ממקום נקי של בטחון וגילוי אמונה, ואת האפשרות שיגיע ממקום של הישענות, פחד, התגוננות. וכך אנו יכולים לכוון את המשקלות, ולכוון את עצמנו אל המקום הנקי והמאיר, ולשים לב לדוקים דקים וגסים יותר שמאפילים את האור.
ניתן להנהיג מיפתח לפני עיסוק כלשהו, כמו הפתיחות המוכרות במדרשים "פתח רבי תנחומא…", כפתיח לעבודה, לשיחה או לכל דבר אחר. ניתן גם לגלות אותו במהלך של לימוד, או של עבודה אישית.
המיפתחים שיובאו כאן פותחו על ידי צוות הלמידה של בית המדרש, במהלך שנת למוד ועבודה. מטבעם של מיפתחים הם בהתהוות מתמדת, ונגלים מחדש בכל פעם.
נציע מספר מיפתחים הקשורים לליבה של מוליכות הרוח, עם הזמנה פתוחה לפתח מיפתחים לכל דבר שההשגחה תפגיש אותנו עמו ולגלות מה הם, למה הם מזמינים אותנו, מהם הקטבים החוסמים ומהי התנועה המכוונת ביניהם שתוליך את הרוח.
א. מיפתח הרפיה
הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים (תהילים מו, יא).
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קהלת ח, ח).
האחיזה במציאות, הניסיון לחזק את האחיזה כשנראה שהיא מתערערת, עשויה לנבוע מפחד ולא מביטחון או אהבה. אי אפשר לרקוד עם ידים מתוחות וקשיחות. כשם שניתן להרפות אחיזה ולהישען על ידיד נאמן, כך אנו מוזמנים להרפות ולהישען על ההשגחה, על הגילוי של אלוקים בעולם. ההרפיה היא גמישות המאפשרת התכווננות לקראת הדבר ותנועה.
הרפיה איננה עזיבה. עזיבה היא הקוטב השני של האחיזה, והיא כוחנית באותה מידה. אני עוזב בכעס, אני נוטש, אני מתנתק, אני מתרחק. ניתן לעזוב בכוח, ניתן לאחוז בכוח. אי אפשר להתרפות בכוח.
האימון להתרפות, לרופף אחיזה, לנוע על קו האמצע, הוא אימון במוליכות רוח. עזיבה נעשית מחמת פחד או תסכול, הרפיה נעשית מאהבה.
אנו מורגלים לאחוז בדברים אחיזה חומרית, להגביר שליטה, אנו רושמים אותם על מנת שנהיה בטוחים שישרדו, אנו נאחזים באמונות שלנו על מנת שנהיה בטוחים ומוגנים. יש לנו דעות מוצקות. אולם, הרוח מפתיעה אותנו ותפתיע אותנו. אי אפשר לכלוא אותה ואי אפשר לאחוז בה, אך אפשר לרקוד עמה ולהוליך אותה.
ברגע שנחזק את האחיזה – איבדנו את הדבר, ניכסנו אותו. ברגע שנעזוב מתוך חולשה או עייפות – איבדנו אותו, ויתרנו עליו. כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו. כשהריקוד הזה אינו מוכר דיו, הוא עשוי להפחיד. זהו סוד התנועה.
השימוש הלשוני המסייע: הרפה. רופף. המתן קמעא, הבט קדימה או פנימה, הייה מוקסם, הייה נכון.
ב. מיפתח כאן ועכשיו
על פי דברי קדושת הרבי ר"ב מפרשיסחא, על הכתוב, הנה טפחות נתתה ימי, וחלדי כאין נגדך (תהלים לט, ו), שהוא כמו שמודד מאה אמות חבלים, ואין לו רק הטפח שיש לו בידו – כן שנות האדם. מה שעבר – עבר, ומה שעדיין עתיד להיות – אינו ידוע, ואין לו רק הרגע ההוא. וכאשר יתבונן ויחשוב שאין לו רק הרגע הזאת – אזי, כמה יהיה יקר וחשוב בעיניו הרגע הזאת. ויעבוד את ה' באהבה וביראה טהורה ובדביקות נפלא (קול מבשר, פר' ראה).
חיים בהווה. הגברת רמת הנוכחות שלנו.
אחד הגורמים המקשים על החיים בהווה הוא השיפוטיות והביקורת. כשאני נע מחמת פחד ואני חושש ואוחז כדי לשרוד, אני שיפוטי, אני כועס ומבקר את עצמי ומקבע את עצמי במקום החוצץ. אני עסוק בחשש מלאבד את הרגעים הבאים ובהתחשבנות ברווחים ובנזקים שברגעי העבר, במקום להיות כאן ועכשיו.
אגביר את מידת הנוכחות שלי בהווה ממקום של אהבה, אמונה בהשגחה וקבלה. כששאלת הלגיטימיות לא תחסום, תתגלה המניעה כאשליה. גם בהיותי במקום חסום – הייה שם, אל תיבהל, אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, שים לב למקום, מה קורה שם, הנה אתה כבר בפנים.
ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא, ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תכף לאחוריו. וזהו ומשה נגש אל הערפל, שהוא המניעה, כי שם האלקים כנ"ל (לקוטי מוהר"ן קמא קטו).
אולם, אם החיים בהווה מגיעים ממקום של השכחת העתיד או העבר, הינתקות ממנו, חוסר נכונות להישיר מבט לפנים, הינעלות במקום הזה, פחד מיצירה או התחייבות, פחד מקביעות- הרי שהנוכחות איננה מגיעה ממקום נקי, הולכת הרוח תיחסם.
ג. מיפתח רצוא ושוב
וְהַחַיּוֹת רָצֹוא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א, יד).
המגע עם הרוח מאופיין בתנועות של רצוא ושוב. ברגע שבו גילינו משהו והמשגנו אותו ואחזנו בו בחוזקה – איבדנו אותו. התנועה האין-סופית בין אחיזה והרפיה, יש ואין, רצוא ושוב- היא תנועת הריקוד עם הרוח. זהו הריקוד עם האהבה הנגלית ונחבאת בשיר השירים, וזהו עניין הסוד הרוקד מן הגילוי אל ההסתר, מאיר ונעלם. אלו חוקי השחייה בעולם הרוח, שאי ידיעתם עלולה לבלבל ולאבד. תנועת רצוא ושוב מאפשרת לדברים להיווצר מחדש עם תנועת הרוח.
התנועה היא כתנועת הלולאה, היש מתהפך אל האין והאין אל היש. הכרת התנועה ושחרורה, מוליכה את הרוח. היבהלות, ניסיון להישאר בכוח באחד המעגלים, יחסום את הרוח.
הרצוא ושוב עשויים להגיע ממקום תזזיתי, חסר מנוחה, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר. ההבחנה בין תנועה של מנוחה ותנועה של בריחה היא סודו של מיפתח זה.
ד. מיפתח ענווה
וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב, ג).
ענווה היא היענות, פתיחת עצמי לדבר שמעבר, לדבר שמתקרב. כולי כאן למענך.
ענווה יכולה גם לדכא, לחסום, לנבוע ממקום של דחייה, פחד, ביטול.
ענווה מוליכת רוח היא ענווה הנובעת מהידיעה שיש תמיד משהו מעבר. אני ביטוי של האין סוף, ותמיד יש משהו עמוק יותר.
קיים מעגל של נסתר מעבר למעגל הנגלה שלנו, ואנו בתהליך של למידה ותנועה מתמדת. כשהתהליך הזה נעצר אנו במצב של "אלוהי מסיכה". הגילוי חייב להיות מתמיד ובהתחדשות.
אין סופיות הרוח מונע את האפשרות לרכוש עליה בעלות, להתגאות, אנו מוזמנים להוליך אותה, להיפתח ולנוע עמה מתוך ענווה.
ענווה מוליכת רוח היא המקור ליראה, יראת תלמידי חכמים, מורא רבך כמורא שמים, טהרה, זהירות ופרישות.
ה. מיפתח התכללות
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ (יחזקאל לז, יז).
התכללות היא יצירת מציאות חדשה תוך זיווג שתי מציאויות קיימות. יכולה להיווצר התכללות בין אנשים, בין רעיונות הנראים מנוגדים ובין מצבי קונפליקט. בהתכללות ההדדיות איננה מתבססת על המכנה המשותף הנמוך, על הגזרה המשותפת שבדרך כלל ליבת העניין היא מחוצה לה, אלא על המציאות החדשה המתאפשרת בזיווג המיוחד הזה. השלמה ממקום של אהבה והכרה בתנועה של כל אחד מהרכיבים אל האין סוף.
ולמשל, בהתכללות בין אנשים, הנחת היסוד היא שבאופן פוטנציאלי כל אחד הוא אדם שלם, ללא צורך באדם נוסף כדי ליצור ולנבוע. יחד עם זאת, חיבור אל האחר פותח אפשרויות נוספות, שלא היו קיימות אצל האחד היחיד. האחד, יכול היה להתקיים וליצור בלי זה, אך האפשרויות הנוספות לא תמומשנה.
האחד אחראי במאה אחוז להוציא את האחר אל הפועל, מתוך אהבה ולא מתוך כעס. האחריות היא להוציא את האחר לפועל בנקודה הנוספת, באפשרות החדשה שנפתחת, במה שלא ייצא לאור בלי האחריות הזו.
מתוך כך, נוצרת יצירה אינסופית, שלימה, חדשה, שלא היתה נוצרת אילו לא היתה התכללות, אילו לא היתה סינרגיה.
ו. מיפתח אחריות
אין הדבר תלוי אלא בי (במדבר רבה פרשה ח)
אני נרתם לדבר ברמ"ח האברים, כולי, בהכרה ש"אין הדבר תלוי אלא בי", מתוך נכונות להתמסר. לקיחת אחריות היא הליכה למקום בתחושה שאיני יודע לגמרי להיות בו, אולם אין מישהו אחר שנוטל על עצמו את האחריות, ואני מתמסר, נוטל אחריות ורשות והולך לשם. הזיקוק כאן חיוני: האם האחריות נובעת מאהבה, מיעוד, מהליכה בנתיב האישי שלי, מגילוי האור שבי, או שמא היא נובעת מאינטרסים חיצוניים, מפחד, מכעס. הקו המבחין הוא דק. האחריות המזוקקת מבטאת הישענות על ההשגחה במובן מלא. הבה ונבין את המילה אחריות כאַחֲרַי בהטיית תואר הפועל. לומר אַחֲרַי לאחרים, לקחת אַחֲרַי במלוא מובן המילה, אַחֲרַי-ות. פעמים רבות במצבי חירום אנשים נוטלים אחריות במובנה המלא, אינם מביטים לצדדים או לערבויות אלא עושים כמיטבם.
ראיית העולם כחציו חייב וחציו זכאי, הוא נקודת מוצא של נטילת אחריות. כל שאנו עושים מכריע את העולם, לכן ניטול אחריות.
מובנה החוסם של האחריות הוא כיסוי, הישענות על דבר אחר, היסמכות על תעודה, על היתר, על משהו מחוצה אלי. כשיש לי אחריות במובן הזה, אינני עומד חזיתית מול הדבר, אני מבוטח. ממקום של מוליכות רוח דבר כזה ייחשב כחוסר אחריות, כהיסמכות המשאירה ביציע. פעמים רבות המונח מקצועיות מתפרש כהיסמכות על דבר שמחוצה וגורע מכוחו של איש המקצוע. מקצועיות מוליכת רוח היא היכרות עמוקה עם ניואנסים והתרחשויות ונכונות לקחת אחריות ליצירת ניואנסים חדשים.
ז. מיפתח "גם וגם"
אלו ואלו דברי אלוקים חיים (ערובין יג, ב ועוד).
פעמים רבות אנו חיים בתודעה של "או או". האפשרויות שאנו פוגשים סותרות זו את זו, ועלינו להפחית צד אחד בכדי לחזק צד שני.
מוליכות רוח פותחת אפשרות של גם וגם. חיזוק ומיצוי של שני הצדדים- יגלה משהו חדש, עמוק יותר, רב מימדי.
כל מפגש עם קוטב נוסף, עם אפשרות חדשה, מביא לידי ביטוי אפשרויות נוספות. במקום לחיות מתוך ניגוד והפרדה, נחיה מתוך הרחבה. קטבים סותרים מבטאים מופעים שונים של האין סוף, שיגדיל וירחיב אותנו בתנועה של "גם וגם".
המקום העמוק של הגם וגם אינו פשרנות של מציאת המכנה המשותף הנמוך, וויתור על הליכה עד הסוף, אלא זיהוי ברור של תרומת כל אפשרות לאפשרות השניה עד שנוצרת אפשרות חדשה.
התנועה הלולאתית בין קוטבי הפרדוקס, נושאת את ההפכים, יוצרת מקום חדש ומניעה לקראת המופע הבא.
השימוש הלשוני המסייע: לגמגם. יש כאן בריחה מקצה לקצה- גמגם בבקשה.
ח. מיפתח למידה (כאָמָן)
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה (ישעיהו יא, ב)
המנגינה הפנימית של למידה ללא מוליכות רוח היא השליטה. מטרתה היא לדעת, לשלוט, להסתדר, לרכוש יתרון. זו למידה של מאטרייה, של חומרים, באופן שיאפשר לשלוט בהם, וכשהשליטה מספקת, ניתן להפסיק את הלמידה. כשהידע והשליטה אינם מספקים יש לחדש את הלמידה שנית.
בדרך כלל אלמד בדרכים בהן אני יודע ללמוד, מסתורין יהוו בעיה, ואני תופס את עצמי כקבוע, בלתי ניתן לשינוי. בלמידה כזו יש כרונולוגיה בזמן- מתחילים, מתקדמים וכו'.
בלמידה מוליכת רוח, למידה כאמן, המנגינה הפנימית היא ההתהוות. שדה הלמידה הוא אני- החיים, הדבר הנלמד והיחסים בינינו. אורייתא קודשא בריך הוא וישראל. המטרה היא להתפתח, לצמוח, לגלות תגליות על עצמי ועל הנלמד ועל היחסים בינינו. אני לומד מכל דבר וכל הזמן. כולם מורים, הכל מורה. גם פחד וכאב הם מורים. המטרה היא למצוא עוד ועוד מסתורין. מרתק אותי לדעת מה אינני יודע. זהו מפגש של ריקוד ושל גילוי. אני בו זמנית מתחיל ומתקדם, מורה ותלמיד. אני בוחר מורה ונזהר מלהיכבל למה שהוא יודע שהוא יודע. אני לומד על הלמידה כל הזמן. אני מתאהב בלמידה. אני מתלהב מטעויות, נע מתוך הטעויות, מגלה בהן תגליות ומוכן לשנות תובנות כשהן מתחדשות- בין רגע.
ט. מיפתח מחויבות
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו (שבת פח, א)
מחויבות היא מציאות שאנו לוקחים על עצמנו ליצור, אפשרות שאנו רוצים שתהפוך למציאות. זו התמקמות מול מציאות רצויה, מול תמונת עתיד, והתכווננות חד-משמעית לעברה.
חשוב לשחרר את המחויבות מאשמה, שתנביע אותה מפחד ולא מאהבה.
חשוב גם לשחרר את המחויבות לתוצאה, מהדרך שבה התוצאה תושג. ההשגחה מוליכה בדרכים שלה, באופן בלתי צפוי ומתוך ריפוף ולא שליטה. מרגע שהתחייבנו – נשתחרר מהפרדיגמה של "כך זה צריך לקרות" וניפתח לתובנה שכל עיכוב הוא חלק מהתנועה עצמה, ואל לנו לבקר אותו קודם זמנו. זו כניסה לריקוד שתחילתו וסופו ידועים, אך הדרך אליו איננה ידועה.
ההשגחה והמחויבות רוקדות יחד. אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני.
י. מיפתח הליכה עם השגחה
מהו ה' צלך – כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך … ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה ה' צלך, כשם שאתה הווה עמו הוא הווה עמך (מדרש המצוטט בנפש החיים א, ז).
ההשגחה נושאת אותנו בנתיב מופלא של התרחשויות, בעלות מבנה הולוגרמי. כל מה שקורה כעת הוא ביטוי ותמונת ראי למה שמתחולל בתוכי וביטוי בו זמני לתנועת ההשגחה המוליכה אותנו בנתיב שלנו. הכל מתהווה כל העת, ואנו יכולים להקשיב ולהצטרף לתנועה הזו. לרקוד עם ההשגחה.
מחסומים שאנו נתקלים בהם הם הזמנה לצעידה קדימה, הם מביאי מסר שבידנו לפענחו. לא ניאבק עם המציאות שההשגחה מזמנת לנו, גם לא נברח או נימחק מפניה, אלא נצעד עמה, נתמרן את עצמנו למקום של הקשבה ופענוח ולמקום שבו התנועה שלנו תתוזמן עם תנועת ההשגחה.
זה קורה כל הזמן, זה מתהווה, ורק כך מתאפשרת מוליכות רוח.
הישענות על השגחה ממקום של עייפות, פאטאליזם, בריחה מאחריות- היא ההיפוך של ריקוד עם ההשגחה. היא הפן החוסם של מיפתח ההשגחה.