"מקוה ישראל ה'" על כוונות המקווה/ הרב דוב זינגר

"מקוה ישראל ה'"

משנה מסכת יומא פרק ח  ט

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:

רמב"ם יד החזקה – הלכות מקואות פרק יא

(יב) דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו

ספר החינוך  מצוה קעג

ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב [בראשית א', ב'] ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא: ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי מכל מקום, כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי, או אפילו עברו על כלי, לא יתכן הענין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל, כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטובלו בכלי, כל העולם למים כאשר בתחילה ושהוא נתחדש לשעתו. והשומע ישמע והחדל יחדל:

ספר ראשית חכמה – שער האהבה – פרק אחד עשר

 ועוד טעם הטבילה במקוה הוא כעין חזרת ועוד הכלים אל הכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו וביציאתם מהכבשן הם חדשים גם האדם בהכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו שאין עין החיצוני שולט בו והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפי' ז"ל (איוב כט, ב) כימי אלוה ישמרני על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו, וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ואם אפשר גם כן שיתודה באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה:

בן איש חי פ' תולדות הקדמה

לכן תמצא שכל העברת הטומאה היא ע"י המים שהאדם טובל במים ונטהר מטומאתו, ולא עוד אלא שיש כח ברביעית מים בלבד להעביר ולדחות רוח רעה מעל הידים הבאה לו ע"י השינה, כי המים הם חסד ודוחים הטומאה בכל מקום ואין לחיצונים אחיזה בחסדים

 

כתר ש"ט סוף ח"א

אמרו על אור שבעת הימים רבינו ישראל בעש"ט זיע"א שזכה לכל ההארות והמדרגות שהיו לו הכל מחמת המקוואות שהיה תמיד בטבילות, שמקוואות בתמידות טוב יותר מתעניות

ר' יחזקאל גרינוואלד מפאפא

אפילו במילי דעלמא קיבלתי וניסיתי שאם אדם מסופק באיזה עניין אם ואיך לעשותו אז שיטבול במקוה טהרה ואח"כ יחליט בדעתו ואז יצליח איה"ש. וכן אם חלם חלום ונפשו עגומה עליו יטבול במקוה, וכן בסידור האריז"ל איתא איזה כונה לכוין אחר חלום בשעת טבילה.

  ספר עצות ישרות – ערך מקוה

על ידי טבילות מקוה נופלים כל השונאים, ונתבטלים כל הצרות והמניעות, שמונעים את האדם מעבודת השם יתברך, כי על ידי טבילת מקוה מבטלין עצמן אל השם יתברך בבטול גמור בבחינת מסירות נפש, שזה עקר שלמות הרצון דקדושה, שצריך שיהיה הרצון חזק במסירות נפש – זהו בחינת טבילות מקוה. ועל כן כשהוא נכנס ונתעלם בתוך המים ומוסר נפשו אל השם יתברך ומקשר עצמו אליו יתברך בתקף החשק והרצון אל הקדושה, וזה עקר כונתו בטבילתו כדי שיזכה להמשיך עליו על ידי זה רוח חדש דקדושה, ואז על ידי זה הוא נכלל בשרש הרוח העליון דקדושה, שהוא בחינת רוח אלקים, המרחפת על פני המים, ועל ידי זה הוא זוכה להוציא רוח חדש דקדושה מכח אל הפעל כנ"ל וכשזה קם זה נופל, וממילא נתבטלים ונופלים כל השונאים והחולקים, שהם עקר המונעים מלהוציא הדברים שבקדושה מכח אל הפעל. וזה מרומז במקרא שכתוב: מקוה ישראל השם, כל עזביך יבשו וסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים וכו', כמבאר בפנים. (הלכות הכשר כלים, הלכה ד', אות כ):

ב. איתא בספרים, שאי אפשר להחזיר הנשמה כי אם על ידי טבילה במקוה. (הלכות גרים, הלכה א'):

ליקו"מ תורה ו' 

  [ב] וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל – יְדֵי תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק,  … בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה: כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי. הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִין לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי:

ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת יתרו

ד. אמר הבעל שם טוב שמה שזכה לכל המדרגות שלו הכל היא בעבור שהתמיד יח) בטהרת המקוה תמיד, ובאמת זה ענין גדול מאוד כי המקוה מטהר את הגוף והנפש, אבל צריך לעשות הכל בכוונה יעז ולא ח"ו כמצוות אנשים מלומדה, שאז ח"ו אינו נחשב לכלום, רק צריך להתיישב את עצמו ולכוון דעתו מקודם, ואעתיק לך כוונת המקוה מהבעל שם טוב ז"ל….גם מקו"ה גימטריא קנ"א כמנין אהי"ה במילוי ההי"ן [כזה אלף הה יוד הה] שהוא  בסוד הבינה, שהוא בית קיבול  לקס"א קמ"ג

והנה בנין הגוף הוא על ידי שם קנ"א כמבואר בכתבי האר"י ז"ל  בכוונת ליל הושענא רבה, והגוף הנגוף הוא כלי חרס ואין לו טהרה במקוה כי כלי חרס שבירתן היא טהרתן (כלים פ"ב משנה א'), והענין הוא, קודם כניסתו למקוה צריך לשבור לבו בקרבו, ומקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב פשעיו, ומעתה מוכן לעבוד באהבה חסד ויראה גבורה בכדי שיוכל השם יתברך להתפאר בו תפארת כמו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר, וימסור את עצמו על קדושתו, ועל ידי זה ינוצח הסטרא אחרא נצח בבטחונו בהשם יתברך שישיב את נדחו, וצריך להודות לו הוד שניצול ממצולות ים, ואז הוא נכלל בכלל צדיק יסוד עולם, ואז על ידו יתגדל ויוכר מלכות כבוד מלכותו יתברך שמו וישתבח לעולם ועד:

ספר בעל שם טוב על התורה – פרשת יתרו

ועוד יכוין בהיותו במקוה כי שם אדני מלכות הוא סוד הדיבור, ושם הוי"ה זעיר אנפין הוא סוד הקול, ושם אהיה סוד המחשבה, ובמקוה הגג של המקוה נגד שם אהיה. והד' רוחות של המקוה נגד ד' אותיות הוי"ה. וקרקעית המקוה נגד שם אדני. והשלשה שמות הנ"ל הם גימטריא יב"ק הוא סוד יחוד ברכה קדושה, ויכוין שנכנס לבקש מהשם יתברך טהרה וקדושה למחשבתו ולקולו ולדיבורו, ואז על ידי כוונות הנ"ל אף אם שבע יפול צדיק וקם (משלי כ"ד), היינו אף אם ירד שבע מעלות אחורנית, ירפאהו השם יתברך, ויכרות עמו ברית חדשה אשר לא תופר, ואז יאיר על נשמתו קומה הרוחניות קומה אותיות מקוה.