"משיצא חתן לקראת כלה" סיפור ירידת גשמים על אבא חלקיה ואשתו./ הרב דוב זינגר
בבלי / תענית / כג,א
אבא חלקיה בר בריה [בן בנו] של חוני המעגל הוה [היה], וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [וכאשר היה צריך העולם לגשם היו שולחים חכמים אליו, והיה מבקש רחמים, ובא הגשם]. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא [פעם אחת הצטרך העולם לגשם], שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא [שלחו חכמים זוג חכמים אליו לבקש רחמים שיבא גשם], אזול לביתיה ולא אשכחוהו [הלכו לביתו ולא מצאוהו], אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק [הלכו בשדה ומצאוהו שהיה עודר], יהבו ליה שלמא [נתנו לו שלום]
ולא אסבר להו אפיה [ולא הסביר להם פנים], בהשבת שלום. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא [בערב, כאשר אסף עצים להסקה, שם את העצים והמעדר על כתפו האחת, והגלימה על כתפו האחת]. כולה אורחא לא סיים מסאני [כל הדרך לא נעל נעלים], כי מטי למיא סיים מסאניה [כאשר הגיע למים נעל נעלים], כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו]. כי מטא למתא, נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא [כאשר הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת] כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [כאשר הגיע לביתו, נכנסה אשתו בתחילה, ואחר כך נכנס הוא, ואחר כך נכנסו חכמים], יתיב וכריך ריפתא [ישב ובצע פת] ולא אמר להו לרבנן [להם לחכמים]: תו כרוכו [בואו ואכלו] כפי שנהוג לומר מדרכי הנימוס. פלג ריפתא לינוקי [חילק לחם לילדים], לקשישא חדא ולזוטרא תרי [לגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים], אמר לה לדביתהו [לאשתו]: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים משום הגשם באו], ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [נעלה לגג ונבקש רחמים], אפשר דמרצי [אולי יתרצה] הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ויביא מטר, ולא נחזיק טובה לנפשנו], שלא ייראה שאנחנו שגרמנו לכך. סקו לאיגרא, קם איהו בהדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עלו לגג, עמד הוא בפינה זו והיא בפינה אחת, אחרת], קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [קדמו ועלו עננים מאותה פינה שעמדה בה אשתו]. כי נחית [כאשר ירד] אמר להו [להם]: אמאי אתו רבנן [מדוע באו חכמים] אלי? אמרו ליה [לו]: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו חכמים אל אדוני לבקש רחמים על הגשם]. אמר להו [להם]: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה שהרי השמים כבר מעוננים ועומד לרדת הגשם. אמרו ליה [לו]: ידעינן דמיטרא [יודעים אנו שהגשם] מחמת מר [אדוני] הוא דאתא [שבא], אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן [שיאמר, יסביר, לנו אדוני אותם הדברים שהיו תמוהים לנו] שעשית במשך הזמן, מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה [מה טעם כאשר נתנו לאדוני שלום לא הסביר לנו אדוני פניו] ולא השיב לנו שלום? אמר להו [להם]: שכיר יום הואי [הייתי], ואמינא [ואמרתי]: לא איפגר [אתמהמה] בשיחה ואבטל מעבודתי. ועוד שאלו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה [ומה טעם שם אדוני את העצים על כתפו האחת ואת הגלימה על כתפו האחת]? אמר להו [להם]: טלית שאולה היתה זאת, להכי שאלי, ולהכי לא שאלי [לזו ללבוש אותה שאלתי אותה, ולזו לשים עליה עצים לא שאלתיה]. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כולה אורחא [מה טעם כל הדרך] לא סיים מר מסאניה [נעל אדוני נעליו] וכי מטי למיא סיים מסאניה [וכאשר הגיע למים נעל נעלים]? אמר להו [להם]: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא [כל הדרך רואה אני ויכול להזהר מן המכשולים, במים אינני רואה] ולכן נעלתי נעלים שלא אנזק שם. מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה [מה טעם כאשר הגיע אדוני לקוצים הרים את בגדיו]? אמר להו [להם]: זה הבשר מעלה ארוכה (מתרפא) אם נסרט בקוצים וזה הבגד אינה מעלה ארוכה אם ייקרע. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [מה טעם כאשר הגיע אדוני לעיר יצאה אשתו של אדוני כשהיא מקושטת]? אמר להו [להם]: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת בלכתי בעיר. מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [מה טעם נכנסה היא בתחילה, ואחר כך נכנס אדוני, ואחר כך נכנסנו אנחנו]? אמר להו [להם] משום דלא בדקיתו לי [שאין אתם בדוקים לי בעיני] ולא רציתי שתתייחדו עם אשה. ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן "איתו כרוכו" [מה הטעם כאשר בצע אדוני פת לא אמר לנו "בואו וביצעו"]? אמר להם: משום שלא נפישא ריפתא [ לא היתה הפת מרובה] דייה גם לאורחים ואמינא [ואמרתי]: לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא [יחזיקו לי החכמים טובה] בחנם, שאני מכבד אותם, ואין בליבי באמת לעשות זאת. עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי [מה טעם נתן אדוני לילד הגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים]? אמר להו [להם]: האי [זה, הגדול] קאי בביתא [נמצא בבית] ואם הוא רעב הוא אוכל, והאי [וזה, הקטן] יתיב בבי כנישתא [יושב בבית הכנסת ולומד] ולכן הוא רעב יותר. ושאלוהו עוד: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה [מה הטעם קדמו ועלו עננים מאותה זוית שהיתה עומדת אשתו של אדוני לענן שלו]? אמר להם: משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [שהאשה נמצאת בבית, ונותנת לחם לעניים, וקרובה הנאתה] שהיא גורמת להם, ומידה כנגד מידה תפילתה נענית תחילה. ואנא יהיבנא זוזא ולא מקרבא הנייתיה [ואני נותן לעניים מעות ואין הנאה זו קרובה], שהרי העני אינו נהנה מיד, אלא עד שיקנה לחם במעות אלה.
אי נמי [או גם כן] טעם אחר: לפי שהיא גדולה ממני בצדקותה, שכן הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בריונים שהיו בשכנותנו], אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, ואהדרו [אני ביקשתי רחמים שימותו, והיא ביקשה רחמים שיחזרו בתשובה, וחזרו].
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ו/ב
… בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב ביה יתר הגזם אכל הארבה וגו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן …
אמר רבי אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיטרא בעלה דארעא הוא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ו/ב
אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ורבי יוחנן מסיים בה הכי אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו' עד אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו ולא עזבונו ברוך רוב ההודאות
רש"י שם:
חתן לקראת כלה – שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה, מפי מורי, לשון אחר שהשווקין מקלחין מים, שוק מקלח וזה מקלח כנגדו:
ספר בניהו בן יהוידע על תענית דף ו/ב
משיצא חתן לקראת כלה. עיין רש"י שני אופנים. וצריך להבין למה דימה מי גשמים בדמיון חתן וכלה, הן לפירוש ראשון הן לפירוש שני, וכי לא יש בעולם שנים יוצאים זה לקראת זה אלא רק חתן וכלה. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שיורד עם הגשמים מלמעלה כח אור הנקרא מין דכורין, וכנגדו עולה אור מן מים התחתונים שהם ניצוצי קדושה הסגורים למטה ואלו הם נקראים מין נוקבין, וכנזכר לעיל, נמצא בירידת הגשמים נעשה חיבור וזווג מין דכורין במין נוקבין, כדוגמת חיבור חתן וכלה, כי מן החתן יוצא מין דכורין ומן הכלה מין נוקבין, ולכן דימה את הגשמים בדמיון חתן וכלה:
ועוד נראה לי בס"ד שהגשמים יורדין בחסד באתערותא דלעילא, קודם שתקדים אתערותא דלתתא, והוא כדמיון החתן שהוא זכר והוא בחסד והוא המשפיע שיוצא לקראת כלה שהיא הנשפעת, והוא המתחיל בהתעוררות, כי הוא היוצא לקראתה להביאה אצלו, ולא היא יוצאה לקראתו להביאו אצלה, וכמו שאמרו חז"ל [קדושין ב' ע"ב] כי יקח איש אשה, משל לבעל אבדה מי מחזר על מי, וכן נהג יעקב אבינו ע"ה שהוא החתן יצא לקראת כלה, שיצא מארצו וילך אל ארם נהרים לקראת כלתו ויקחנה ויביאנה אצלו לארצו, משא"כ יצחק אבינו ע"ה לא נהג כן שלא יצא לקראת כלתו. וידוע דאנחנו בית ישראל יש לנו עם הקב"ה כביכול דין אשה ובעלה, ונרצה שיתנהג עמנו כמנהג יעקב אבינו ע"ה, ולכן אומרים [איכה ה' כ"א] השיבנו ה' אליך ונשובה, ולא תאמר [מלאכי ג' י'] שובו אלי ואשובה אליכם. …ועוד נראה לי חתן יוצא לקראת כלה, אם תניח אותיות חתן לקראת אותיות כלה, יהיה מזה צירוף כ"ח ת"ל ה"ן, וידוע שהיסוד נקרא תל בסוד תלפיות תל שכל פיות פונים בו [ברכות ל' א'], ודו"ק:
זוהר חלק ג דף נט/ב
תניא, אמר רבי יוסי, זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמיה (ס"א אזלו לגביה) דרבי שמעון, רבי ייסא ורבי חזקיה ושאר חברייא, אשכחוהו דהוה אזיל למחמי לרבי פנחס בן יאיר, הוא ורבי אלעזר בריה, כיון דחמא לון, פתח ואמר (תהלים קלג א) שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מאי שבת אחים גם יחד, כמה דאת אמר ופניהם איש אל אחיו, בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין, כתיב מה טוב ומה נעים, וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא, ווי לעלמא, כדין כתיב (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, בלא משפט ודאי, וכתיב (תהלים פט טו) צדק ומשפט מכון כסאך, דלא אזיל דא בלא דא, וכד משפט מתרחק מצדק, ווי לעלמא, (כדין כתיב ויש נספה בלא משפט):והשתא חמינא דאתון אתיתון על דדכורא לא שריא בנוקבא, אמר אי לדא אתיתון גבאי, תיבו, דהאי יומא אסתכלנא דיתהדר כלא למישרי אנפין באנפין, ואי לאורייתא אתיתון, שרו גבאי: אמרו ליה, לכלא קא אתינא לגבי דמר, ישתמיט חד מינן לבשרא לאחנא שאר חברייא, ואנן נתיב לקמיה דמר:
השאלה שהסיפור עונה עליה: מדוע דווקא אבא חלקיה יכול להוריד גשמים ולא החכמים שבאים לבקש ממנו שיוריד גשמים? במהלך הסיפור החכמים לומדים מדוע אבא חלקיה יכול להוריד גשם.
אבא חלקיה- הנכד של חוני המעגל.
הסיפור הוא לא עגול וסגור כמו הסיפור של חוני המעגל, הוא חלקי ומורכב יותר.
"בעי"- מילה שחוזרת הרבה בגמרא, הגמרא אוהבת לצור בעיות,
במשנה בבא קמא מונה אבות נזיקין , אחד מהן זה"המבעה", הגמרא שואלת מה זה המבעה? אחת מהתשובות זה האדם, שהוא יצור מבעה, מבקש, האדם הוא יצור "בעייתי", הוא יצור מבקש. וזה גם דמות האדם שנשקפת במסכת תענית, מסכת שעוסקת בבקשות שלנו. מומחים לתפילה הם אנשים שהם "סופר בעייתיים" , ואליהם שולחים חכמים. (אישה יותר קל לה לשאול ולכן מחוברת יותר לתפילה, זה יכולת נשית).
חרישה- מעשה שמקדים להורדת הגשם.
מצופה שיכנסו האורחים קודם ואז בעל הבית ואז האישה, מוזר שהוא מכניס את האורחים בסוף.
יצחק ורבקה,- …אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: (בראשית כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה, ויעתר לו – ויעתר להם מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. (יבמות סד ע"א).
אך בניגוד לסיפור כאן שם ד' קיבל את התפילה של יצחק ולא את של רבקה בגלל הייחוס השונה שלהם. וכאן לאבא חלקיה יש ייחוס, ולא לאשתו, אך המעשים קובעים.
יש כאן מתח בין חיי המעשה לבית המדרש. בעולם הלמדני הכל אידילי ושלם, בחיים יש מורכבות וערכים מתנגשים ובסוף צריך להכריע.
בימנו מצאו לכאורה פיתרון לבעיית המחסור במים: התפלת הכינרת, שזה מסלול עוקף לקב"ה. אך הגמרא אומרת שהעניין של הגשם מעבר לצורך במים זה המתנה הגדולה מהקב"ה. לקב"ה יש אוצר שבו יש מים, וכאשר הקב"ה פותח את האוצר שלו מתברכים כל מעשינו. הגשם הוא המפגש שבין השמים לארץ, מסמל מצב של קשר בין העליונים לתחתונים.
ביאור הגר"א- השמים שיורדים על הארץ זה צדקה ממש, כי הארץ עניה. וזה הצדקה שהקב"ה מקיים איתנו.
המיידיות מודגשת מאוד במעשיה של האישה. היא נותנת לעני מענה מיידי. אולי לכן היא זכאית למענה מיידי ומהיר (יותר מזה של בעלה), על תפילתה לגשם.
ניתן לראות בניגוד שבין הכסף ללחם, ביטוי סמלי לניגוד שבין גבר ואישה. הגבר מספק את חומר הגלם, האישה יוצרת ממנו דבר שלם. כך גם במערכת הביולוגית של הפריון. בגבר טמון הפוטנציאל, האישה היא זו הקולטת אותו, ומביאה לידי השלמתו.
איך אבא חלקיה הוריד גשם?
דרך הדמיה של מעשה הגשמים, הוא במעשים שלו מתדמה למעשי הגשמים, וכן עם אשתו, דרך ההתקשרות שלו לאשתו הוא מדמה את החיבור והזיווג של הארץ והשמים