פסח- פה סח. מגלות הדיבור לגאולתו/ הרב דוב זינגר
וכל זמנא דדבור הוה בגלותא, משה אזיל קלא בלא דבור, והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא, אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל. הדא הוא דכתיב: (שמות כ') וידבר אלהים את כל הדברים האלה. זוהר ח"ב דף כה:
תרגום – וכל עת שהדבור היה בגלות, משה הלך קול בלא דבור, כך הלך עד שקרבו לפני הר סיני ונתנה התורה, ובאותו הזמן התחבר הקול בדיבור, ואז דיבר דבריו. זהו שכתוב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה.
הזוהר הקדוש מתאר את גלות מצרים כמתפשטת גם לתחום הדיבור. ערלת פיו של משה וחוסר יכולתו לדבר משתקפת גם בהאלמות הדיבור של ה' לעמו. לאורך תקופה זו אין דיבור ישיר בין ה' לעמו. עם הגאולה והיציאה מהמצרים זוכים בני ישראל לשיר את "שירת הים" ושיאה של היציאה במתן תורה שרק אז חוזר הדיבור ונגאל – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר".
לא רק משה התקשה בדיבורו, בני ישראל כולם מתקשים אפילו להשמיע קול ורק כשמת מלך מצרים מצליחים הם להשמיע קול אנחה וזעקה כפי המדויק בפסוק "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב כג).
גלות הדיבור היא תוצאתה הכואבת של העבדות. בנוסף לקשייו הפיזיים מאבד העבד את צלם האלוקים שלו, את יכולתו לדבר, לשוחח, להיות בקשר. העבדות שוללת ממנו את התקשורת הבסיסית עם אלוקיו, את יכולת הזעקה והתפילה ובמקביל מנתקת אותו מיכולתו לשמוע את הדיבור האלוקי, לשמוע את דברי האלוקים המכוונים אליו. הפסוק מתאר את העבד כ'מדבר' בעיניו בלבד "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם עיני שפחה אל יד גברתה" העבד נושא את עיניו לאדונו בתחינה אילמת, מצפה שיפנה הוא אליו, אך הוא עצמו איבד את מסוגלותו לפנות ולדבר.
מצב של גלות הדיבור עלול להתרחש גם בין אדם לחברו. הדיבור האמור לבטא את רחשי לבם של הדוברים, מביע את קרבתם העמוקה ואת יכולתם לפנות איש לרעהו מתמצה למצער בתקשורת מצומצמת המיועדת לצרכים בסיסיים בלבד.
ר' נחמן בתיאור ציורי מתאר את פגם הדיבור בתמונה בה נראה האדם דובר לא מפיו אלא מערפו
לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה כִּי-אִם דֶּרֶךְ הָערֶף, (וּמַמָּשׁ אֶפְשָׁר לִשְׁמעַ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַפֶּה רַק דֶּרֶךְ הָערֶף)… וּפַרְעה הוּא אוֹתִיּוֹת הָערֶף שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה. ליקוטי מוהר"ן / קמא / תורה קסג
דיבור מהעורף, מאחורי הקדושה בוודאי חסר את בסיס הדיבור, את הפניה, את הבעת הפנים,
את חיתוך הדיבור ואת הקרבה .
וזהו לשון פסח פ"ה ס"ח …ולכן צריך להרבות בספור שבח יציאת מצרים.
ובזה תבין טעם מצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח כי פסח רצונו לומר פ"ה ס"ח שהם בחינת אור המקיף היוצא מן הפה בבחינת שיחה ודיבור לכן צריך לספר ביציאת מצרים כי יציאת מצרים הוא יציאת החסד מן הגרון הנקרא מצרים מקום צר. שער הכוונות – דרושי הפסח
האר"י הקדוש רואה באופן מוחשי את הגרון הצר כמצרים ואת הדבורים המצליחים לצאת ולהאיר כיציאה מהמצר וממילא מובן שחגיגת שחרור הדבור תהיה באופן של ריבוי הסיפור.
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" המצווה להרבות בסיפור אינה רק כדי להרבות בכבוד ה' האל המוציאנו ממצרים, אלא כדי להמשיך ולגאול את הדיבור. הבן השואל והאב המשיב זוהי עצמה הגאולה. לחם העוני הופך להיות על פי הדרשה לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים לו). "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור" (מן ההגדה) – האוכל ולא אומר עדיין לא נגאל אומר רבן גמליאל. עם שבמשך עבדותו נעתק ממנו הדיבור למשך תקופה ארוכה חוגג את גאולתו למשפחותיו, בשחרור הדיבור; יושב, מדבר ומדבר, מסב ומשוחח, מהלל ומשבח ומספר בענייני הגאולה.
דברי ר' צדוק הכהן מהוים כעין סכום:
…כידוע בספרים דפסח רמז פה סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעל כן אמר משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז "וישובו ויחנו לפני פי החירות" שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו.
פרי צדיק עמלה של תורה – א
חג הפסח אם כן הוא חג פי החירות. נתפלל לזכות לחירות שלימה של הפה והדבור, לדבורים המקרבים ומאירים, לדבורים המוציאים את השומעים אותם לחירות.
וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם …
וַאֲמַרְתֶּם..