שבת במרה נתנה
בס״ד
שבת במרה נתנה
שמות טו,כג-כה: ״ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה: וילנו העם על משה לאמר מה נשתה: ויצעק אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו:
דברים ה,יא: ״שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה׳ אלקיך.
שבת פז: כתיב ״כאשר צווך ה׳ אלקיך״ ואמר רב יהודה אמר רב כאשר צווך במרה.
רש״י ..כתיב בדברות אחרונות ״שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך״ ש״מ קודם הדברות נצטוו בה.
אחרי לימוד המקורות האלה שאלתי למה ניתן לנו השבת במרה?
אחרי שהלומדות נתנו כמה תשובות, כמו המתקה וכו׳ התחלנו ללמוד את המקור הבא מהרב חיים טיראר מצ׳רנוביץ בספרו:
סדורו של שבת: מה שמצות שבת במרה נצטוו, כמאמר חז״ל (סנהדרון נו:) על פסוק ״כאשר צוך ה׳ אלקיך״ אמר רבי יהודה ׳כאשר צוך׳ במרה. ומפני מה לא המתין הוא יתברך לצוותו במתן תורה עם כל שאר המצוות שצונו? כל מצוות התורה צריכין לאתערותא דידן, אך לא כן הוא במצות השבת שמאליה נעשה ואין צריך לדידן. ולכן לא הוצרך הקב״ה לשאלת פינו ולאתערותא דידן, והקדימם לזכותם במצוה, וחוקותיה במרה צוה להם, ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה היא על כולנה, שאין צריך לאתערותינו, להיות חבה יתרה נודעת במצות השבת שאין צורך בה לאתערותא. לקח מצות השבת מכל מצוות התורה ונתן לנו, וצוונו עליו במרה קודם בואו להר סיני. ואחר שקימנו מצוה זו, טעמנו וראינו בנועם מצוה הזאת, כי טוב ה׳ במצוותיו, והכי נחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש…וטעימת טעם הלז טעמו כל ישראל בשבת הראשונה, כמאמר חז״ל (ילקוט שלח רמז תשמ״ט) לא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה. לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה׳, בגודל אהבה. ובזה פרשנו יפה מאמר חז״ל (פ״ג אבות משנה י״ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. פרוש שניתן להם קודם קבלת התורה כלי, שעל ידי כלי זו יהיה להם חמדה וחפץ לקבלת כל התורה. וזהו מה שאמר הכתוב ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״, פרוש שנתתי לכם תחילה לקח טוב דבר הראוי להיות במחיר כסף, בכדי שאחר כך תורתי אל תעזובו, שתקבלו אחר כך התורה במדבר. אשר על כן אתה תראה את כל הנעשה אם כך גדול כח השבת, שטעימת מתיקת אורו היה הוא הגורם לקבלת כל התורה, גם עתה כל ימי האדם אשר אתה חי על האדמה, אם תזכה לשמירת וקבלת השבת עליך, תוכל על ידי זה להמשיך עליך כל קדושת התורה כולה, לקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה. כי להיות שמניה מתברכין כל שיתא יומין, והברכה הלז הוא בין ברוחניות הקדושה אשר שמירת וקדושת שבת מועיל להתברך על ידו כל ששת ימי החול, שתוכל לעבוד עבודת שמו יתברך באמת, ולהתדבק בו על ידי תורתו הקדושה. ובין בגשמיות, הברכה שמתברך מניה כל ימי החול בברכת בני חיי ומזוני ביד ה׳ הטובה עליו. וזה אות היא ביני ובין בני ישראל, שעל ידי אות ומופת השבת ראו וטעמו ישראל וקבלו כל התורה ונעשו דור תם. וזה לדורותם, שעל ידי השבת נעשו דורתם דור תם.
הייתה שאלה אם בני ישראל בכלל שמרו את השבת לפני קבלתה בהר סיני, ואיך שמרו. בילקוט שמעוני שלח (רמז תשמ״ט)כתוב: ״ויהיו בני ישראל במדבר״. בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו. וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע.״
רש״י על במדבר טו,לב: בגנותם של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה. מסביר השפתי חכמים (על רש״י, שלח): ״במדבר״ למה לי? אלא ללמדך מיד שבאו למדבר (בשנה ראשונה) חלל זה את השבת.
גור אריה (שם): לא נקרא שבת ראשון רק כאשר כתב בתורה שבת והוא שבת של פרשת המן ואז ניתנו פרטותיה ודקדוקיה.
האם מרה זה אומר כשזה מר ולכן היו בני ישראל צריכים לקבל משהו כדי לעזור להם לצאת מהמרירות?
כותב התולדות יעקב יוסף:המרירות בא מצידם…מחמת ביזת הים הסיעם משה בעל כרחם, וכיון שנכנס בלבם חשק וחמדת העוה״ז לצבור כסף, והוא נגד עניני עוה״ב…וכך ״וילכו שלושת ימים ולא מצאו מים״ תורה ומוסר. וכיון שלא אכלו כמה ימים לחמה של תורה, נעשו חולי נפשות, וטועמים מר למתוק וז״ש ״ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים״ מימי התורה ״כי מרים הם״ אצלם הם מרים.
אחר כך עברנו למקורות הבאים:
שפת אמת יתרו (תרנ״ה): שמעתי ממורי זקני ז״ל על מה שאמרו חז״ל ׳שבת במרה ניתן׳. איך נרמז שם. ואמר במה שכתוב (שמות טו) ״ושם נסהו״. ונסהו הוא לשון הרמה ועליה כמו ״שאו נס״ (ישעיה יג). ורומז לעליות שבת… ועתה בדברות ניתן השבת בבחינת דיבור.
אור החיים (שמות טו): ״…שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה וכו״. פרוש אם שמוע לחק ומשפט אשר שם כאמור בסמוך תזכו לשמוע בקול ה׳ (הר סיני)… וה׳ נתן להם שבת ודינים קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוום התורה כולה…״
מה זה ענין הנסיון הזה? למה בכלל צריך נסיון? למי זה נסיון?
רש״י ושם נסהו: לעם, וראה קושי עורפם שלא נמלכו במשה בלשון יפה: בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות אלא התלוננו.
באר יצחק ״ושם נסהו״ (שמות טו,כה): בחר רש״י לפרש מ״ש כאן ״ושם נסהו״ על הקב״ה (שניסה את העם)… אמנם ענין הנסיון הנזכר אצל המקום ב״ה בכתובים אף שלא יפול אצלו הפועל ההוא כפי הוראתו וגדרו ממש כי הוא יתברך יודע תעלומות לב והכל צפוי לפניו יתברך ע״ד מ״ש הרמב״ן בנסיון העקדה כי היה הנסיון באברהם להוציא הטוב הדבק בנפשו הוא אהבת הבורא ומסירת נפשו עליו בשמחת לבב מבלי שום הרהור… ולתכלית היו כל הנסיונות לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שעדיין לא הוסרו הכתמים מכל וכל… לולי הנסיונות היה הרע דבק בהם תמיד… אמר ״שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו״ כלומר שבמרה החל השי״ת לצרף את עמו… ונתן להם מקצת דינים למען יחלו לקבל עליהם עול תורה ומצוות שגם זה עזר רב לנפש השב ולטהרתו.
למה רש״י לא מביא את הכתוב באבות ה,ד? שזה אחד מהנסיונות של העם את הקב״ה?
אבות ה,ד: עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ב״ה במדבר, שנאמר (במדבר יד, כב) ״וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי״. א)בים סוף. ב)במרה. ג)במדבר סין. ד)במן. ה) במן (שבת). ו)ברפידים. ז) בחורב (מעשה העגל). ח) בתבערה. ט)קברות התאווה. י)במדבר פארן (מרגלים) (פרוש קהתי)
שפתי חכמים (ושם נסהו): כתב הרא״ם: לא ידעתי מי הכריח לרש״י לפרש ״ושם נסהו״ על התלונות, שאין ענין לו עם חק ומפשט שנתן להם ולא פירש על המצוות שנתן להם לנסותם אם יקבלו בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתב אחריו מיד ״והיה אם שמוע תשמע וגו׳ עד כאן. ויש לומר דאי קאי ״ושם נסהו״ על המצוות שציווה להם הוה ליה למימר ״שם שם לו חק ומשפט ונסהו״ ושם למה ליה? ד״ושם״ משמע ענין אחר ממה שנאמר לפני זה, לכן פירש נסהו לעם על התלונה וכו׳.
מה תפקיד הנסיון?
כאן הגענו למקור האחרון:
בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ז׳(הרב אלימלך שפירה מדינוב): במדרש שמות (פ״א כח) וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה וכו׳. ותוכן הדבר שאמר לפרעה שיתן להם מנוחה יום אחד בשבוע וצוה לו פרעה שיברר איזה יום שירצה… הנה השבת ניתן להם קודם מתן תורה ולמה לא המתין הקב״ה גם בזאת המצוה עד יום חתונתו כביכול ויום שמחת לבו במתן תורה (הגם שאין קושיא על היוצר כל הוא אלקינו כי מי יוכל לבוא אחר המלך מלכו של עולם, עכ״ז מצוה עלינו להתבונן מה שיש ביכולתינו להבין כפי שכל אנושי), אך הוא לדעתי, אלו המצות שניתנו במרה הם דמיון הסבלונות ששולח חתן אל הכלה קודם החתונה, וזהו שנאמר ״וירא בסבלותם״ (שמות ב,יא), התבונן משה בסבלונות השייכים לישראל ובירר להם את יום השבת שהוא מתנה מן הסבלונות, ודרשו זה מדלא קאמר וירא בעבודתם רק בסבלותם, ומצאתי בכונת האריז״ל שכתב בשמונה עשרה אצל ׳ישמח משה במתנת חלקו׳ הוא סוד הסבלונות ששולח החתן להכלה, הבן.
סבלונות (מילון אבן שושן): [מן סבל, כמו משאת- מן נשא] מתנות, וביחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לאחר הקידושין. ״השולח סבלונות לבית חמיו״ (ב״ב פ״ט מ״ה)
ויש למצוא מקור ויסוד לדבריו בספר אבודרהם (סדר מעריב של שבת): ״יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת ג׳ תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד. וביו״ט לא תיקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית שחרית ומנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והקב״ה כביכול נקרא חתן, תקנו בליל שבת אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן להכלה, ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן עם הכלה, ואחר כך מוסף על שם התוספת שמוסיף החתן על כתובת הכלה וכו׳, ואחר כך במנחה אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה.״
עבודה
כתבי על איזה נסיון שהיה לך. מה השגת מהנסיון?