logo

שבת מעין עולם הבא

בס״ד

שבת מעין עולם הבא

 השי״ת למעלה מן הזמן ואנו רוצים להתקשר אליו ובשביל זה צריך לברוח מן הזמן ולחיות למעלה מן הזמן, להתוודע אל מציאותו האין סופית של השי״ת בעודנו בגוף, וזה אפשר בשבת שהוא מעין עוה״ב.

 מה מאפיין את העוה״ב?

 ברכות יז.: מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה העולם הבא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ״ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד)

 רש״י ד״ה ויאכלו וישתו: שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.

 הרב דסלר: מכתב מאליהו ב׳

אותיות דרבי עקיבא: ״בשעת מתן תורה קרא הקב״ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן אותו לכם עד עולם אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצוותי. משיבים ואומרים לפניו: רבש״ע! איזהו מקח טוב שאתה נותן לנו אם נשמור את תורתך? משיב הקב״ה ואומר: זה העוה״ב. משיבין ישראל ואומרים: רבש״ע! הראינו דוגמא של עוה״ב. משיב הקב״ה ואומר להם: זה שבת, שהוא אחד מששים של עוה״ב שכולו שבת״.

 איה היא הדרך לעוה״ב? הבה ננסה למצוא את הדרך לשבת, ובאותה הדרך נוכל להתקרב גם לדרך העוה״ב. ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם״ – הרי שענין השבת הוא שהכל נעשה בשלימות ולא חסר עוד כלום. כל הבריאה וכל אשר בתוכה, אף המלאכים הקדושים, וכל הנכלל בבחינת ׳צבאות יתברך׳ – הכל נשלם עם בוא יום השביעי. הרי שגדרה של שבת הוא השלימות… אך דבר זה נדרש מהאדם, שהתדבקותו בקדושת השבת תהיה כה גדולה לא ימצא בנפשו שום נטיית רצון להרהר בו כלל. כי לעומת עוצם קדושת השבת כל דברי העולם הזה כאין וכאפס נחשבים לו: כי כולם כאחד אינם אלא הכנות לתכלית, והשבת הרי היא התכלית הרוחנית של הבריאה עצמה…. השבת היא בחינת הדבקות והרוחניות, ושלימותה היא בתוך עצמה ולא חסר בה כלום מבחוץ. ועל כן לא שייכת בה בחינת זמן, שהוא הגבלה וחסרון, כבחול, כי ככל אשר תתאמת השבת באדם, בה במדה יוצא הוא אל בחינת למעלה מן הזמן. וזהו שאחז״ל ״כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים״. פירוש: מי שזוכה לגדרה של השבת, ואין לו כל צורך בעניני חול, וגם לא יתענג בעולם הזה אלא בענגו את השבת, וכבוד השבת – הרוחניות והשגתה –  הוא הוא תענוגו האמיתי, הרי הוא יוצא ממצב וההגבלה אל מצב אי-ההגבלה. ברכת השבת היא ההתפשטות מקטנות הדעת המוגבלת במושגי העולם הזה אל עולם הרוחניות שהוא הנחלה בלי מצרים, וזהי הדרך אל העולם הבא… נמצת למד כי גדר השבת הוא להסתלק מהערכים השליליים המוגבלים של הגשמיות. ואיסורי המלאכה על כל גדריהם גם הם מבחינה זו. וזהו מ״ש חז״ל (ביצה טז.) שכל המצוות נתנו בפרהסיא חוץ משבת שניתנה בצנעה שנאמר ״אות היא ביני וביניכם״. ופירשו בגמרא שמתן שכרה לא נתגלה. וכתב הר״י גיקטיליא ז״ל שמתן שכרה לא יתכן לגלותו כי הוא קדושת השבת שבפנים הלב, שהוא הוא עצם העולם הבא.

 איך השבת היא מעין עוה״ב?

מה התכלית?

 אוצר היראה, שבת קיט: ״שבת הוא מעין עולם הבא, שהוא למעלה מהזמן, בחינת ״וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים״. וכל ששת הימים שהם בחינת הזמן, כולם מקבלים ויונקים משבת, שהיא נקודה הפנימית, כידוע. כי עקר התהוות הזמן הוא מבחינת למעלה מהזמן, ועקר התכלית הוא לחזור ולהעלות ולקשר הזמן לשורשו, לבחינת למעלה מהזמן, עד שיתבטל הזמן. וזה בחינת קדושת שבת קודש, שהוא שורש הששת ימים, שורש הזמן, ועל ידו חוזרין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שהיא בחינת שבת, מעין עוה״ב, שהוא למעלה מהזמן. ועל כן שבת הוא תחלה למקראי קודש, כי כל הימים טובים נקראין זמנים, כ״ש: מקדש ישראל והזמנים, וכולם מקדשין הזמן ומשלימין הדעת עד שזוכין על ידם להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שזה בחינת קדושת שבת. ועל כן כל הימים טובים מקבלים משבת.״ (הל׳ מילה ד,י)

 מה באמת התכלית?

 לק ״א י״ח,ב: ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עוה״ב, ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם, כי זאת התכלית עליו נאמר (ישעיה סד) ״עין לא ראתה וכו׳״. אבל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפוס במחשבתם תכלית עוה״ב. וכל אחד ואחד מישראל, לפי שורשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית.

 חידושים ובאורים, אורח מישור לקוטי מוהר״ן תורה י״ח: לכל דבר ופרט בבריאה יש לו תכלית, שממנו יתגלה שעשוע עוה״ב, שמתוך כל הדברים יתגלה לעתיד הדר כבוד מלכותו יתברך. לפי ששעשוע עוה״ב מחמת שהוא בחי׳ אור אין סוף, על כן אי אפשר להשיגו רק על ידי כלים וצמצומים רבים, ועיקר התהוות הכלים הוא על ידי מדת המלכות, שהוא הכלי והצמצום הגדול, שמקבל לתוכו את כל האורות מן הספירות העליונות. כי כל הספירות משפיעים אל מדת המלכות, ושם מתלבש השפע האלוקי בדברים הגשמיים. נמצא שכל דברי העולם כלולים במדת המלכות, ומחמת זה נטבע בכל דבר בעולם תכונה של מלכות, שנראה כל דבר כאילו הוא מציאות וישות [בחי׳ מלכות] לעצמו, וכן האדם נראה לו כאילו הוא כח וישות ומנהיג, שבידו להחליט דברים בעצמו, וזה עיקר הסתרת מלכות שמים, שמזה נוצר אפשרות הבחירה ביד האדם, אם לקבל עליו עול מלכות שמים או לא. אבל תכלית הבריאה שיקבל האדם עול מלכות שמים, שיבטל את ישותו ומלכותו, ויסתכל בכל הדברים והמאורעות שבעולם שהשי״ת לבדו מנהיגם, וכל כח המלכות שבעולם שייך לו יתברך ואין עוד מלבדו.

 מתי אנו יכולות לראות את התכלית?

 מתוך הספר ‘למעלה מן הזמן׳ עמ׳ 85 והלאה: מה פירוש ‘שבת׳? שבת פירושה שביתה, עצירה. הסוג הראשון של שבת – עצירת הזמן. זוהי ההגנה הראשונה והחשובה ביותר. אדם שבמשך שישה ימים ממלא את כל הצרכים והתביעות של העולם, ביום השביעי עוצר. שבת – אין פירושה רק לנוח מעמל השבוע, לאכול ולשתות. עניינה העיקרי הוא להפסיק את זרם התביעות! לאפשר לאדם לנוח, להשתחרר מהן ולהכנס פנימה. איך עושים זאת? אין הדבר קשור למושג העבודה המוכר לנו. התורה אוסרת בשבת ‘מלאכה׳ ולא עבודה. מלאכה היא פעולה הקשורה לשינוי במציאות. פעולה שבה המחשבה משועבדת למציאות השינויים ומעורבת בהם. פעולה הדורשת מן האדם את מוחו ותשומת לבו, ולאו דווקא את כוחותיו הגופניים (ולכן מובן מדוע אסור בשבת להדליק חשמל. נוצר כאן שינוי, מעגל חשמלי נסגר. ואין הדבר קשור כלל למידת הקושי שבעשיית הפעולה). ומאחר ש׳מלאכה׳ דורשת מהאדם את מוחו (מלאכת מחשבת אסרה תורה) המטרה היא שהמוח יהיה פנוי לחלוטין בשבת! מובן שגם הגוף צריך לנוח. אך זו איננה המטרה העיקרית של השבת. המטרה העיקרית היא לנתק את כבלי השינויים מן המוח. אם אדם עושה פעולות הקשורות לשינוי, אזי מוחו משועבד לשינוי והוא איננו יכול לגעת באחדות. לעומת זאת אם הוא מתנתק מן השוני ונוגע באחדות, אזי אותה אחדות מקרינה אורה גם לתוך השינויים, כאשר יחזור וישוב אליהם בימות החול. השבת ישפיע על ששת ימי החול. אם האדם שוקע בעולם עם כל השינוים שבו, עלול הוא לשכוח בקלות את תכליתם של כל השינויים הנקרים בדרכו. עליו לדעת שכל השינויים הללו יכולים לשרת את המטרה האמתית, את הטיפוס בסולם הדעת. אם אין לאדם מקום שהוא עוצר בו ומסתכל על תכליתם של הדברים, בלי כל צל של ספק, ילך וישתכח עניין התכלית מדעתו.

הל׳ חוה״מ ד,י: העולם הזה והעולם הבא בכלליות הם בחי׳ ששת ימי החול ויום השבת. ועל כן נקרא כל העוה״ז בשם ערב שבת כשאחז״ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. כי העוה״ב הוא יום שכולו שבת. וכל העוה״ז הוא כנגדו בבחי׳ ששת ימי המעשה ועיקר ביאת האדם לזה העולם הוא שיקדש זה העולם בקדושת העוה״ב. שזהו בחי׳ המשכת קדושת שבת לימי החול אבל איך היה אפשר להמשיך קדושת העוה״ב בזה העולם הגשמי על כן חמל עלינו השי״ת ונתן לנו את יום השבת שהוא שקול ככל התורה כולה ואז ניתנה התורה. שעי״ז יכולין להמשיך בחי׳ קדושת העוה״ב בזה העולם. כי שבת הוא מעין עוה״ב.

 הל׳ בציעת הפת ב׳: זה בחי׳ ברכת הנהנין שצריך לברך על כל דבר של העוה״ז. כי אסור ליהנות מן העוה״ז בלא ברכה. והענין כי האדם צריך לדבק מחשבתו בעלמא דאתי ולפרוש עצמו מן העוה״ז מכל וכל כי זכאה מאן דלא איתהניה מדיליה כלום כ״ש בזוה״ק. ועל כן בכל ההכרחיות שאנו מוכרחין ליקח מן העוה״ז כגון אכילה ושתיה וכיוצא שמוכרחין לקיום האדם צריכין לברך על ההנאה שנהנין מן העוה״ז. ועי״ז אנו כוללין ומעלין הדברים האלו של העוה״ז בתוך בחי׳ עוה״ב. כי הברכה וההודאה הוא בחי׳ עוה״ב, כי זה עיקר העוה״ב. נמצא כשאנו מברכין על איזה דבר ומהללין אותו יתברך על אותו הדבר, נמצא שנעשה מדברי עוה״ז שבח והודאה אליו יתברך. כי על ידי הדבר הזה אנו מודים ומברכין אותו. על כן עי״ז נכלל הדבר הזה של העוה״ז שאנו מברכין עליו בתוך בחי׳ העוה״ב. כי הברכה והודאה הוא בחי׳ עוה״ב …ועל כן נתקנו כל הברכות בלה״ק כי הברכה וההודאה היא העצמה בחי׳ לה״ק, כי על ידי ההודאה והברכה נשלם הדיבור שהוא בחי׳ לה״ק. וזהו בעצמו בחי׳ המשכת קדושת שבת לששת ימי החול שנמשך עי״ז. כי ששת ימי החול הם בחי׳ עוה״ז שהוא חול בחי׳ עולם הפירוד שמעורב טו״ר.. ושבת הוא בחי׳ עוה״ב. ועל כן על ידי הברכה שמברכין אותו יתברך על דברי עוה״ז עי״ז נכלל העוה״ז בהעוה״ב ונמשך קדושת שבת שהוא בחי׳ עוה״ב לששת ימי החול.

 *עבודה

האם את אי פעם חושבת על התכלית? מה התכלית של כל מה שקורה לך?

האם בשבת יותר קל לך לחשוב על התכלית?

האם המסקנות שאת מגיעה אליהן בימי החול או בשבת הן שונות?

כתבי על משהו שקרה לך לאחרונה ועל המסקנות שהגעת אליהן.