שבת שבתון קודש לה׳
בס״ד
שבת שבתון קודש לה׳
תעיינו בפסוקים אלה ותבדקו מה ההבדלים המשמעותיים בהם: איך מוגדר השבת?
שמות כ: ז ״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹקיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה…״
שמות לא: ״טו שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה׳ כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם.״
שמות לה: א ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה׳ לַעֲשֹׂת אֹתָם. ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה׳ כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.״
ויקרא כג: ״ ג שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה׳ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.״
מצאנו בפסוקים 4 הבדלים עיקריים: יש פסוקים בהם השבת מוגדרת כך ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה׳ אלקיך לא תעשה כל מלאכה״ (עשרת הדברות). בכל פעם שמופיע עשיה בלשון פסיבי (פ׳ אמור, כי תשא, ויקהל) השבת מוגדר כ״שבת שבתון קודש לה׳.״ לעומת הפסוקים בעשרת הדברות או פ׳ משפטים וכו׳ שבו השבת מוגדר כ״שבת לה׳״. יש 2 תפקידים לשבת א. מנוחה, המנעות ממלאכה (אני נחה כי אני עיפה) ב. משמעות חיובית להמנעות הזאת.
1) מה זה שבת שבתון?
הרב נבנצל, שמות עמ׳ שס: אין בעולם זמן קדוש יותר מאשר השבת. יום הכפורים נקרא ״שבת שבתון (ויקר טז,לא – כג,לב). ויש שלושה פסוקים מפורשים בתורה שגם שבת נקרא שבת שבתון. שורש כל ההבדל בין שבת ליוה״כ נובע מן הסבה היסודית שיוה״כ אינו זכר למעשה בראשית. אינו זכר לשביתת הבורא ממלאכת הבריאה. יוה״כ, כשאר המועדים, הוא זכר ליציאת מצרים בלבד, בעוד שעדות השביתה שאנו שובתים בשבת, היא גדולה ועקרונית יותר מעדות המועדים, מזכרון יציאת מצרים. ומדוע באמת? משום שמעשה הבריאה הוא ההוכחה המרכזית למציאות הבורא. ההוכחה הישירה. ואילו נסי מצרים הם הוכחה עקיפה בלבד לכך. דהיינו: יציאת מצרים מעידה שמי שמסוגל לשנות את סדרי הבריאה הרגילים – להפוך מים לדם, ואור לחושך – ודאי שהוא גם המעפיל אותם כסדרם, כפי שנסדרו בששת ימי בראשית.
רש״י ד״ה שבת שבתון: מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי״.
למה אני נחה בשבת? אני לא נחה כי אני עייפה מהעבודה. זה מנוחה אמיתית. מנוחת מרגוע, ״מנוחה שלימה שאתה רוצה בה״. יום שכולו שבת.
מסביר הבאר יצחק (הרב יצחק הורוויץ): המנוחה שלא יתכוון האדם אליה רק שאין לו עסק לעסוק בו אז הוא מנוחה של צער מנוחת הגוף אבל טרדת המחשבה ועמל נפש וכן המנוחה שיתכוון אליה האדם. אולם תכלית מנוחתו למען יחליף כח לעמול אחר כך בעסקיו הוא מנוחת ארעי. ואולם יום השבת הקדוש הוא מנוחת מרגוע ר״ל שיתכוון האדם אל המנוחה ורק בעבור המנוחה עצמה שהוא לכבוד קדושת היום.
שפת אמת כי תשא תרל״ה: ברש״י שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פרשנו בעזרת השי״ת כי מנוחת עראי כשנזדמן שאין לו מה לעשות ונח. אבל כשאדם רוצה לעשות איזה מלאכה וטורח בה הרבה עד שנגמרת ונח אחר כך. זה מנוחת מרגוע. שכל המלאכה היתה כדי להשיג זאת המנוחה. וכן כביכול הכתיב מנוחה לעצמו ׳כי ששת ימים וכו׳. נמצא מנוחת הקב״ה כך היה. ונלמד מזה שכן צריך להיות מנוחת האדם בשבת כמו שכתוב ׳ששת ימים תעבוד כו׳. מסמיך הכתוב העבודה למנוחת שבת. כלומר להיות כל עבודת ימי המעשה כדי להיות נגמר רצונו יתברך וכבודו. להיות נעשה מזה השבת. ומעין זה איתא גם כן כי לכל מעשה האדם בימי החול יש להם עליה בשבת קודש.״
2) למה כתוב קודש לה׳?
רש״י קודש לה׳: שמירת קדושתה לשמי ובמצותי.
ספורנו שמות לא,טו: ״שבת שבתון – הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאומרו לעיל (כג, יב) ״וביום השביעי תשבות״. וזה כדי שיהיה קודש לה׳, שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו״.
3) למה מופיע בפסוקים אלה עשיה באופן פסיבי?
מכילתא (שמות לא,טו) ששת ימים יעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ׳תעשה מלאכה׳ וכן הוא אומר ׳ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם׳ (ישעיה סא) וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ׳ועשית כל מלאכתך׳ ולא עוד אלא ׳ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה׳ בך׳ (דברים כח)
הל׳ שבת ג,ג: ״ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת״ (שמות לה,ב) ״תעשה״ דייקא, כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה. כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי שבת, דהיינו על ידי השביתה והמנוחה של שבת, עי״ז עיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה… כי עיקר קיום ימי החול הוא רק על ידי הארת הרצון שמאיר בשבת: בבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות והמשא ומתן בששת ימי המעשה, לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכח ה׳, כמו שהזהיר אותנו השי״ת על זה כ״ש (דברים ח) ״פן תאכל ושבעת וכו׳ ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. כי צריכים לזכור זאת מאד מאד לבלי לטעות ולשכוח ח״ו לאמור בלבו שהוא בעצמו עושה איזה עשיה ועובדא ח״ו, כי זה בחינת כחי ועוצם ידי עשה וכו׳. רק צריכים לזכור את ה׳ כ״ש (שם) ״וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, כי הכל בכח ה׳ לבד, והמלאכה נעשית מאליה בבחי׳: ״ששת ימים תעשה מלאכה״.
4) איך מגיעים ׳לעשות׳ את השבת?
הרב חרל״פ – מי מרום ה׳קסט: ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם״ (שמות לא, טז) ״ושמרו כמו ״ואביו שמר את הדבר״, היינו שיהיו ישראל עומדים ומצפים במשך כל ששת ימי החול להופעת יום השבת. ולזאת, אע״פ שהשבת מקדשא וקיימא (ביצה יז.) – מתוך שישראל מקדשים את ששת ימי המעשה בצפיתם לקדושת השבת ושמירתה, נעשים שותפים להקב״ה במעשה בראשית, וגם להם חלק בעשיית השבת וזהו ״לעשות את השבת״.
א. על ידי צפיה לשבת נעשים שותפים להקב״ה במעשה בראשית.
מסביר הרב חרל״פ על מה שאומרים בקידוש ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת״ שמרו יש לו 2 מובנים: א. אל תחלל את השבת. ב. כמו ״ואביו שמר את הדבר״ הממתין לראות מה יתרחש. בני ישראל צריכים לצפות כל ששת הימים לשבת. כשבני ישראל מקדשים את ששת ימי המעשה ומצפים לקדושת שבת הם נעשים שותפים להקב״ה במעשה בראשית וגם להם יש חלק בעשיית השבת. אפשר לקבל את השבת ואפשר לעשות את השבת. זה תלוי במה קורה בששת ימי החול. אם תעבוד תגיע רק לשבת. אם העבודה תעשה, אז תגיע לשבת שבתון קודש. ישנם 2 מציאויות של עבודה: יש עבודה שהיא מצווה ויש עבודה טכנית. לפני החטא אדה״ר עבד והעבודה שלו היה שליחות, היה תפקידו בעולם ודרכה היה מגלה את הקב״ה. כשהקב״ה הוא מרכז ההוויה ואנו עובדים כדי לגלות את הקב״ה אזי השבת היא שבת שבתון קודש. אנו עושים את השבת. נותנים לה משמעות. אחרי החטא אדה״ר עבד והוציא קוץ ודרדר והעבודה הפכה לעול. אדם מרגיש במרכז, מנותק מהקב״ה. הוא עובד ועובד ואז בשבת צריך לנוח. אז הוא לא שותף של הקב״ה במעשה בראשית.
אור החיים שמות לא,טז: ״עוד ירצה על דרך אמרו ואביו שמר את הדבר, פרוש ממתין ומצפה מתי יבוא. והכוונה בזה לצוות שלא יהיה השבת בדבר טורח, לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ. אלא צריכין לשמוח בו בשלמות הרצון וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבוא. ואמרו לעשות את השבת. לשלול הכוונה, כחפץ מצות השבת, למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג. אלא לצד עשיית מצות השבת ולא לתכלית המורגשות.״
ב. שמחה במצות שבת בגלל התכלית הרוחנית שבה עושה את השבת
מכילתא (לא,טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת…רבי אלעזר בן פרטא אומר כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת שנאמר לעשות את השבת.
מלבים(על המכילתא): ר׳ אלעזר בן פרטא דריש שבשמירת שבת הוא עושה את השבת, ר״ל ממשיך ההנהגה הנסית שהשבת מורה עליו שאז בטל הנהגת הטבע והנהיג הנהגה השגחיית כמו שפרשו בפ׳ ׳ויכולו׳, והנהגה זו נקראת שבת, שבו משבית מלאכת הטבע וחוקיו.
ג. שמירת שבת עושה את השבת
בני יששכר ד,ד: ושמרו בני ישראל את השבת, היינו בני ישראל ישמרו את השבת בכדי לעשות את השבת לדורותם, שיתנו כח העשיה ביום השבת לדורות עולם שיצאו מן הכח אל הפועל שוב ששת ימים, וזה הוא לדורות עולם…ובזה תבין מה שאמרו בזוהר על קדושת יום השבת כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין וכו׳ (ח״ב קלה:) כי בשבת יכולין כל הגזירות וכל הדינים להתבטל כיון שבכל שבת הוא בריאת עולם חדש.
ד. על ידי שמירת שבת נותנים כח לעולם להתקיים עוד ששה ימים.
עבודה
תחברי תפילה לבקש מהשי״ת ׳לעשות את השבת׳ ושהשבת שלך יהיה שבת שבתון קודש לה׳.