"ששון שמחה ישיגו" משל מחול המרקדים/ רחלי וינשטוק

ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כג

בְּעִנְיַן הַשִֹֹּמְחָה. עַל – פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי – אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל – כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל – כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם – כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִֹֹּמְחָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹֹּמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל – כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל:

וְזֶה בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ל"ה): "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִֹֹּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִֹֹּמְחָה, כִּי בְּעֵת הַשִֹֹּמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמֹד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא, וּלְהַשִֹֹּיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִֹֹּיגוּ" וְכוּ' שֶׁהַשָֹֹּשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִֹֹּיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן הַשִֹֹּמְחָה, לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּעַל – כָּרְחָם לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא – אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל – כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִֹֹּמְחָה. עַל – כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִֹֹּמְחָה בְּעַל – כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

פתיחה ללימוד מה"בני יששכר" –

צירופים שמתחילים בי' יותר רחמים,

צירופים שמתחילים בה' יותר דין. הצירוף של חודש אדר זה ה-ה-י-ו

חודש אדר זה חודש של דינים וצמצומים. ולפי ה"בני יששכר" כל העניין זה להפך אותו לשמחה. ניסן זה ניסים גלויים, אדר זה ניסים נסתרים בדרך הטבע, וכל העניין של השמחה באדר זה לגלות את ההשגחה הפרטית בדרך הטבע.

שאלות ללימוד:

מדוע רבי נחמן בחר דווקא בדימוי של הריקוד?

הקבצן השביעי שנשמט מהסיפור- הקבצן ללא ידיים, ההארה הגבוהה של המשיח שטרם הגיע זמנה. הריקוד מסמל את ההתגלות בקומתה השלמה ההתבטלות השלמה של האדם להשגה (קומה לאחר הניגון).
הריקוד ממתיק את הדינים האחוזים בקומתו התחתונה של האדם, פועל מלמטה למעלה (בניגוד לניגון שפועל מלמעלה למטה).
ובנוסף,הריקוד כתנועה מעגלית הקיימת בפני עצמה ללא תלות בגורם חיצוני, ולכן יש בכוחו לשאוב אליו גורמים מבחוץ.
המחול הינו תנועה, ולעומתו העצבות היא חוסר תנועה. למחול יש יכולת לפתוח את החוסר תנועה שבעצבות ולהפכה לתנועה של שמחה.
המחול הינו ביטוי חיצוני של השמחה, ולעיתים דווקא הפעולה החיצונית יכולה להכניס את הרגש הפנימי. (כמו שכתוב במלב"ים להלן)

מה הכוונה להכניס בעל כרחו?

כיצד המרה שחורה והייסורים מתהפכים לשמחה?

עצם נתינת מקום ליגון ואנחה במקום ההתעלמות מהם מאפשרת להם מקום בתוך השמחה, וזה בעצמו מאפשר להם להתהפך ולמצוא מקום בתוך השמחה. ואולי זה משמעות הפעלים הרבים הנזכרים בתורה זו " לרדוף, להשיג, להגיע, להכניס", להזכיר לנו עד כמה חשוב לתת מקום ליגון ואנחה בתוך סיפור החיים השלם שלנו. מבט זה מוריד את הייסורים על כך שיש לנו יגון ואנחה ומאפשר להם להתהפך מעצמם.
בסיפור "מעשה משבעה קבצנים" מופיעים הקבצנים בעלי הנכויות השונות, שלכל אחד מהם כוחם מתגלה דווקא דרך האיבר בו הם נכים. הקשיים והחסרונות בחיים שלנו טומנים בחובם כוחות גדולים. אם נאפשר לעצמנו לרדוף ולהשיגם ולהכניסם לתוך השמחה נגלה את כוחותינו המיוחדים המתגלים דווקא ביגון והאנחה.
הזמן שבו אנחנו נמצאים בתוך מחול השמחה הוא ההזדמנות לעבוד על היגון והאנחה. לפי השפה של רבי נחמן זמן ה"רצוא" הוא הזמן לתקן את מצב ה"שוב".
עצם היכולת שלי להיות ביגון ואנחה זה כוח של כיסופים וגעגועים למציאות מתוקנת יותר. בעבודת ההיפוך ניתן לקחת את שורש זה ולהשתמש בכוחו הטוב.

"ששון ושמחה ישיגו" – נתבונן בפרק בישעיהו במלואו:

ספר ישעיה פרק לה

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת:

(ב) פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהֹוָה הֲדַר אֱלֹהֵינוּ:

(ג) חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ:

(ד) אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם:

(ה) אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה:

(ו) אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה:

(ז) וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגָם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא:

(ח) וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ:

(ט) לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה לֹא תִמָּצֵא שָׁם וְהָלְכוּ גְּאוּלִים:

(י) וּפְדוּיֵי יְהֹוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:

לפי הפשט והקשר הפרק מדובר בתמונה אידיאלית לעתיד לבוא שכל הצרות האישיות יעלמו ובמקומם תבוא שמחה (מעניין שפרק זה מתמקד בגאולות הפרטיות שיגיעו בעקבות הגאולה הכללית). ששון ושמחה ישיגו – יפגשו.

ר' נחמן מוסיף שישיגו הכוונה ירדפו ויכללו את היגון והאנחה בתוך השמחה. היגון והאנחה לא יעלמו, יש משמעות לכל הצער שאנו עוברים, ולעתיד לבוא הוא יתהפך ונגלה את השמחה שטמונה בתוכו.

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

פרוש המלבים לפסוק "ששון ושמחה יסיגו ונסו יגון ואנחה"-

מלבי"ם על ישעיה פרק לה פסוק י – חלק באור הענין

והנה הששון הוא בגלוי והשמחה בלב, וכן האנחה בגלוי והיגון בלב, עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה, האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי:….

וע"כ הקדים ששון לשמחה כי המתכוין אל השמחה, יכין תחלה סימניה החיצונים המעוררים אותה תוף וחליל ודומיהם שהוא הששון ואז תבא השמחה בלב, כמו שהבדלתי בין ששון ושמחה (פסוק א'). אבל בהסרת היגון תוסר תחלה היגון הפנימי ואז גם האדם יסיר האנחה המסובב מן היגון, כי תסור המסובב בסור הסבה. (כי לולא זאת הי"ל להגביל ששון ואנחה, שמחה ויגון, מקבילות אשה אל אחותה):

פירוש המלבים- החילוק בין הבחוץ לבפנים.

מה אומר לכן החילוק הזה? מדוע העבודה להגביר שמחה היא מבחוץ פנימה, והעבודה להכניע יגון ואנחה היא מבפנים החוצה?

כיצד המלבים מאיר מחדש את המשל של הריקודים?

עבודה בדמיון ובתנועה:

הרפיה,
מפנה את תשומת הלב לנקודה של עצבות שקיימת בחייך כרגע. היכן מרגישה אותה בגוף. איזו תחושה גופנית היא יוצרת, כיצד היא נראית: צבע, גודל, מרקם. האם היא בתנועה, אם כן איך נעה? אם מתעורר בתוכך רצון לכך את מאפשרת לעצמך לנוע את התנועה הזו של העצב. בקצב שלה, באיבר או באיברים שבה מופיעה, עם המנגינה ששייכת אליה. התנועה הזו יכולה להתרחש בעמידה, בישיבה, בדמיון. העיניים נשארות עצומות. איש לא יכול לראות אותך כעת.

לאט לאט התנועה של העצבות נרגעת, נחלשת.

את מפנה כעת את תשומת הלב אל נקודה של שמחה שקיימת בחייך כרגע. היכן את מרגישה אותה בגוף. איזו תחושה גופנית היא יוצרת, כיצד היא נראית: צבע, גודל, מרקם. האם היא בתנועה? מאפשרת לעצמך לשהות בה, אולי לנוע איתה. את נעה את התנועה הזו של השמחה. בקצב שלה, באיבר או באיברים שבה מופיעה, עם המנגינה ששייכת אליה. מהי התנועה של השמחה אצלך כעת? באילו איברים היא מופיעה, באיזה קצב, העיניים נשארות עצומות. איש לא יכול לראות אותך כעת, בריקוד הפרטי שלך.
מאפשרת לנקודת השמחה לפנות אל הנקודה של העצב. מה היא אומרת לעצב? יכולה לראות כיצד השמחה מזמינה את העצב לריקוד. השמחה מובילה את הריקוד. מה קורה שם במפגש בין שתי התנועות? יכולה להרגיש איך התנועה של השמחה מובילה את העצב, לוקחת אותו אל תוך המחול. יכולה אולי להרגיש איך התנועה של העצב מעמיקה את התנועה של השמחה, מוסיפה לה רובד נוסף. יכולה להרגיש את התנועות השונות הופכות למחול אחד. יכולה לחוש בגוף את הריקוד המשותף, ואם עולה בך הרצון – את מוזמנת לבטא אותו בגוף. להפוך את הריקוד לתפילה. להפנות אותו אל ה'. את הבקשה שבו, את הרצון, את ההודיה, את כל הרגשות האחרים שמתקיימים בריקוד.
לאט לאט הריקוד נרגע, מתכנס פנימה. את יודעת שתוכלי לשוב אל הריקוד הזה, אל התפילה, אל המפגש שהתחיל להווצר בין הנקודות, בכל רגע שתרצי. זהו הריקוד שלך.
חוזרת אל תחושות בגוף, אל הנשימה, אל הקולות של החדר. ברגע שתפקחי עיניים את מוזמנת לקחת דף וכלי כתיבה ולרשום את מה שעלה.