בפתח השער

נקודת החידוש היסודית באימון מוליך־רוח נמצאת באפשרות להוליך ולהוביל לתוצאות ממשיות ולהתחדשות – דרך אמונה וענווה, דרך תנועה חופשית עם הרוח. החיפוש בבית המדרש אחרי אימון מסוג חדש הביא אותנו לניסוח הקוד 'מוליכוּת רוח'. בצמד המילים הללו גלומה אפשרות לאימון ששואב את השראתו מתוך אמונה ורוח – ובו זמנית, מבקש להוליך את המתאמן לעבר העתיד ולקראת הגשמת חלומותיו בפועל.

בית המדרש מבקש לראות בשפה היום יומית שלנו יותר מאוסף 'סמלים' מילוליים שמשקפים את המציאות סביבנו. רענון שפה ויצירת שפה עשויים לעצב את המציאות עצמה, ולחולל אווירה חדשה גם במערכות חינוך ובבתי ספר.

במאמר הנוכחי ישנה הזמנה להיכרות עם מושגי מפתח בשפת בית המדרש, דרך הצגה של מספר אמונות יסוד באימון מוליך רוח, תוך הדגשת החידוש שלהן על אלו של האימון הקלאסי. הדברים מוצגים בתבנית קבועה: "מ… ל…", תבנית שמשמשת כלי לניסוח ומיקוד התנועה החדשה – מאימון קלאסי לאימון מוליך רוח.

עבודתנו בבית המדרש משלבת לימוד תורה משותף בחבורה, וטבעי הוא שכחלק מהצגת אמונות היסוד של אימון מוליך רוח, הוספנו מקורות שמשרים אותנו בגיבוש שפת בית המדרש להתחדשות. במאמר זה, בחרנו לשזור מספר מובאות ממקורות חסידיים, בעיקר מתורותיו של ר' נחמן מברסלב. בחשיפה לתורות שתוצגנה בעמודים הבאים אנחנו מזמינים את הקורא לטעום מהשפה ומהאקלים שמלווים את עבודת האימון בבית המדרש. מקורות מעין אלו עשויים גם הם לשמש כלי ללימוד אישי או ללימוד בחבורה, ולשמש כמצע או כרקע ליצירת שפה מוליכת רוח בבית ספר.

מבחירת חזון לחשיפת נתיב

במקום חזון שהמתאמן בוחר בכוחות עצמו, אימון מוליך רוח מציע את המושג 'נתיב'. בבסיס אמונת היסוד הזו נמצאת השקפת עולם קבלית־חסידית, שרואה בתופעות המוחשיות של חיינו גילויי אור אלוקי אין סופי. מנקודת ראות זו, האדם איננו בוחר בחזון בכוחות עצמו, אלא חושף – במהותו ובעצמיותו – נקודה פנימית של אור אלוקי. אור שצומצם לתוך 'כלי' אנושי מוגבל וסופי.

בנקודת האור הזו אי אפשר לאחוז, גם לא בעזרת כלי שפה וניסוח מצמצמים. אולם, נקודת האור מוקרנת או נחשפת על פני 'מסך' הקיום המוחשי. על המסך ניתן לזהות את קרן האור שנובעת מתוך הנקודה הפנימית הזו. את קרן האור הזו, שמגשרת על הפער בין מקור האור לבין גילוייו במציאות חיינו – אנחנו מכנים 'נתיב'. הנתיב אישי וייחודי. הוא 'האות' שלנו בספר התורה.

אֲנִי צָרִיךְ לִכְרוֹת וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מִבְּאֵרִי, בְּאֵר מַיִם חַיִּים, מֵחֵשֶׁק הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִשְׁמָתִי, מֵהָאוֹת הַמְּיֻחָד לִי. שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִים עַל יְדֵי הַצִּנּוֹר הַזֶּה אֵלַי, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל עִנְיָנָיו מִתְיַחֲסִים אֵלַי עַל פִּי זֶה הַתֹּכֶן בִּתְמִימוּת לֵב.

(הראי"ה. חדריו, עמודים כו־כז)

הנתיב הוא מקור החיות שלנו. דרכו הקב"ה מתגלה בעולם, מצמצם את אורו לתוך המציאות, מתגלה ונחשף על פני 'מסך' חיינו היום־יומיים. ככזה, נתיב אישי איננו נתון לבחירה או להחלפה. קרן האור או משב הרוח האלוקי עובר דרכנו, בוחר בנו.

אמונת היסוד הראשונה, אם כן – מזהה את הנתיב האישי של המתאמן כמקור חיים אלוקי. הנתיב איננו תוצר של בחירה אנושית. הוא יותר מאשר תכונה או קו אופי. הוא איננו 'חומר' (פסיכולוגי, או אחר). נתיב אישי קיים לפני האדם, והוא מתאר יותר מאשר סך יכולות וכוחות של המתאמן.

מכאן נגזרת נקודת הבדל מהותית, בהשוואה לאימון קלאסי: האדם לא בוחר את עצמו, ולא מגדיר את זהותו. אימון מוליך רוח לא פועל בשירות האדם גרידא, על מניעיו ושאיפותיו. הוא מבקש 'להוציא לאור' את הנתיב האישי של המתאמן על פני מסך חייו, באופנים חדשים. הוא עובד בשירות אור אלוקי ואין סופי – שמבקש להתגלות, שמזמין את המתאמן להקשיב לו, להיענות לו.

במהלך אימון מוליך רוח, מתאמן מזהה ומנסח את 'הנתיב האישי' שלו, קורא לו בשם. כל זאת – מבלי להפוך אותו לחומר, מבלי לאחוז או להגשים אותו. הנתיב ישמש אותו כקוד, כנקודת מוצא בעבודת האימון. אימון מוליך רוח מזמין את המתאמן לאפשר לנתיב האישי שלו לצאת לאור בגוונים חדשים ובשדות חדשים – שעד היום היו חסומים עבורו.

עבודת האימון לזיהוי נתיב אישי היא מלאכת חשיפה והוצאה לאור. מתאמן איננו נדרש להמציא לעצמו נתיב, אלא רק לחשוף אותו. ההנחה היא שנתיב אישי כבר קיים. אין לנו אלא להפנות אליו מבט, להסיר מחסומים, להקשיב לו.

המונח 'נתיב' מגשר בין אחדות לבין ריבוי גוונים. ה'נקודה' מתוכה נובע הנתיב – אחת, אולם גילוייה על פני 'המסך' שונים ורבים: היא מתגלית בריבוי גוונים, נחשפת באופנים חדשים. משום כך, לנתיב יש 'מופעים': גילויי אור שמאירים בזוויות שונות מעת לעת, הולכים ונחשפים, הולכים ומתגלים. מסיבה זו, זיהוי נתיב אישי איננו חד פעמי. הוא דורש זיקוק וניקוי חוזרים ונשנים, גם תוך כדי שלבי אימון מתקדמים. בכל פעם נחשפת נקודת האור בגוונים חדשים, ברורים ובהירים יותר.

מפריצת דרך לאמונה

תוצאות והשגת יעדים שנבחרו אינם תלויים רק באדם, בכוחו ובמאמציו. אימון מוליך רוח מזמין את המתאמן לאמונה.

וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אסתר ב): וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה – לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא): אֱמוּנָה – זֶה סֵדֶר זְרָעִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם וְשׁוּם דָּבָר […] שֶׁזּוֹכֶה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה לַאֲרִיכַת אַפַּיִם, שֶׁיַּאֲרִיךְ אַפּוֹ עַל כָּל דְּבַר בִּלְבּוּל וּמְנִיעָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בִּתְפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיִּסְבֹּל הַכֹּל, וְלֹא יִתְעַצֵּב וְלֹא יִתְעַצֵּל עַל־יְדֵי־זֶה כְּלָל, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְלֹא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל, וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל הַכֹּל, וְלֹא יָחוּשׁ עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת כְּלָל.

(ליקוטי מוהר"ן קמא, קנה)

מאמן – לשון אמונה. מאמן מוליך רוח ניחן ביכולת ובכוונה לעבוד עם כוחות הצמיחה והגדילה שבאדם. מאמן רואה בכוחות הגדילה של המתאמן את הבסיס לתנועתו קדימה ולהצלחת האימון. מסיבה זו, הצלחת האימון איננה תלויה במאמץ וזיעה שאופייניים לפריצת דרך באימון קלאסי.

את מקומה של פריצה כוחנית ומאומצת קדימה דרך בלבולים ומניעות, תופסת אמונה: היזכרות בכוח הגודל והצומח, התמסרות לרוח, להשגחה – ולמה שהיא מביאה איתה. מתאמן מוזמן להישען על אמונה ולהתמודד עם מניעות בדרכו ב'אריכות אפיים'.

אמונה סוללת את הדרך גם להפתעות, לתוצאות שמתרחשות דרך נס – ללא מאמץ, ללא הכוונה. כגילוי של חסד. הליניאריות החד־כיוונית של אימון קלאסי 'פורץ דרך' הוחלפה בתנועה מעגלית ומפתיעה – באופן שפותח צוהר להתרחשויות לא צפויות. אמונה כזו, משאירה פתח לרוח להביא איתה הזדמנויות, שפע – וגם פתחים להגשמת חלומות.

ממאבק לענווה

יחד עם ההתלהבות מהכוח היוצר, פורץ הדרך והנועז שיש באדם – אימון מוליך רוח מציע עמדה נוספת (בו-זמנית) של התאיינות, ביטול – וענווה. במקום מאבק ומאמץ, אימון מוליכות רוח פותח אפשרות 'לגלוש עם הרוח', להרפות – ולהתמסר לתנועת הרוח.

את מקומה של התעוזה והנחישות שמאפיינים אימון קלאסי, אימון מוליך רוח מציע למתאמן לעמוד בענווה מול הנתיב שלו, מול העתיד – ומול זולתו. היחסים בין ענווה לבין גדלות עשויים להיות נושא מרכזי ללמידה ואימון – בכל שלבי האימון.

ממבט לעתיד לחלימה

כאמור, אימון קלאסי מסיט את המבט מן העבר אל העתיד של המתאמן, באופן רצוני ומודע. לא פעם הרושם הוא שיש באימון התעלמות מן העבר, אולי מתוך איום או פחד מכוחו השואב, המחליש והדטרמיניסטי. באימון מוליך רוח תודעת העבר מרכזית. באימון מוליך רוח אנחנו משתדלים להכיר בכוח המניע והמחייה של ההיסטוריה האישית והלאומית – היינו: של סיפור החיים שלנו.

המתאמן מוזמן לכתוב את סיפור חייו. הוא מתבקש להיזכר, ולאסוף את העבר לתוכו. הוא מוזמן להפוך ממובל על ידי עברו – למוביל, לעמדת הכותב. בכך, נפתח פתח גם לכאבים: לרשמי העבר, לפגיעות ולפצעים משנים עברו. פתח שמוביל ליותר משחזור והתמודדות עם העבר. המתאמן "מברך על הרעה", כלומר: נותן מקום לזיכרון העבר, מחפש לו פשר – ומנסח את משמעותו העדכנית. הוא נשאל איזה אור העבר שלו שופך על גילויי הנתיב האישי שלו כיום – כלומר: מה התגלה בזכות העבר, ועל מה עליו לברך ולהודות.

יחד עם עבודת אימון על העבר, המתאמן מוזמן לפגוש גם את כוחו החוסם של העבר. להכיר את הסחף הטבעי חזרה למוכר ולישן. הוא מתאמן על שחרור אחיזתו בהרגל ובמגבלות שניסיון חייו מכתיב לו. מתוך כך להפנות את העיניים לעתיד – ומתוכו לפעול.

גם באימון מוליך רוח המתאמן בוחר למקם את זירת ההתרחשות בעתיד. אולם, משמעות הבחירה בעתיד באימון מוליך רוח שונה: היא איננה רק הכרעה למקד בעתיד את הכוחות והמשאבים על מנת לעצב אותו. אימון מוליך רוח מציע עבודה דרך חלימת חלום, דרך היזכרות בעלמא דאתי –

כִּי צְרִיכִין לִשְׁמֹר מְאֹד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלֹּא יִפֹּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב. וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכֹּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד. […] וּבְחִינָה זוֹ, לִזְכֹּר תָּמִיד בָּעוֹלָם הַבָּא, דְּהַיְנוּ לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, הוּא בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת. בִּכְלָלִיּוּת – כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת מִנְהַג יִרְאֵי הַשֵּׁם: תֵּכֶף בַּבֹּקֶר בַּהֲקִיצוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל שׁוּם דָּבָר, יִזְכֹּר מִיָּד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְאַחַר־כָּךְ יַעֲשֶׂה זֹאת בִּפְרָטִיּוּת […]

(ליקוטי מוהר"ן קמא, נד)

בִּמקום שכחת העבר, המתאמן נזכר וחולם – בו זמנית. המתאמן מתבקש לחלום היום את העתיד. להיזכר בחלום שהיה לו, ולתת לחלום שלו 'לנהל אותו'. במילים אחרות: להכריע שהחלום ישרה את הפעילות המוחשית והיום יומית שלו. אימון מוליך רוח מציע למתאמן להשתמש בכוח הדמיון שלו, ולחלום –

וְזֶה בְּחִינַת חֲלוֹם עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, […] כִּי חֲלוֹם עַל־יְדֵי מַלְאָךְ זֶה בְּחִינַת אָדָם, בְּחִינַת (בראשית א): נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. כִּדְמוּתֵנוּ – זֶה כֹּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּצַלְמֵנוּ, בִּבְחִינַת מַלְאָךְ, בְּחִינַת חֲלוֹם עַל־יְדֵי מַלְאָךְ, כִּי בִּשְׁעַת שֵׁנָה הַמֹּחַ מִסְתַּלֵּק, וְאֵין נִשְׁאָר רַק בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, וּכְשֶׁהַמֹּחִין זַכִּים, אֲזַי גַּם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁנִּשְׁאָר הוּא בִּבְחִינַת מַלְאָךְ, בְּחִינַת: כִּדְמוּתֵנוּ בְּצַלְמֵנוּ – שֶׁהַכֹּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בְּצַלְמֵנוּ, בִּבְחִינַת מַלְאָךְ כַּנַּ”ל […] וְזֶה בְּחִינַת אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: נַעֲשֶׂה אָדָם וְכוּ’. 

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה)

המתאמן נקרא להשתמש בכוח דמיונו – בצלם אלוקים – לחלום חלומות ודרכם 'לעשות'. דרכם ליצור, להפוך לבורא. באימון מוליך רוח נעשית עבודה מרוכזת סביב חלימת העתיד, וסביב היזכרות בחלומות. נעשה ניסיון להפוך את החלום לתמונות מוחשיות, איתן ניתן לגשת למציאות. בהשראת חלומות אלו המתאמן יבחר לאן ללכת, איך ומתי.

מצאנו שבחירה בחלום והתמסרות אליו נופחים רוח חדשה שמוליכה אנשים ומערכות לקראת העתיד בשמחה וחיוניות. הבחירה בעתיד, אם כן, כרוכה בבחירה להיות מולך על ידי הרוח, על ידי החלום שיש לנו, שפעם היה לנו. בחירה להתנהל ולעצב מציאות חדשה לא דרך מה שיש או מה שאין כרגע, אלא דרך מבט מאמין בכוחו האלוקי והיוצר של החלום.