בפתח הדברים – מאישיות לאפשרות

אימון מוליך רוח מציע לפגוש את המתאמן – דרך נתיבו האישי – כאפשרות אין סופית, כתנועה של רוח. בבסיס ההצעה הזו קיימת בחירה לראות במציאות האנושית את מה שהיא עשויה להיות, ולא להסתפק בתיאור או באבחון של מה שקיים בה עד היום. בעיניו של מאמן מוליך רוח, המתאמן איננו אוסף יכולות, פוטנציאל לעשיה ומימוש או אישיות פסיכולוגית בעלת מבנה מעוצב וקווי־אופי נתונים מראש.

באימון מוליך רוח מוותרים על אבחנת מבנה או ארגון האישיות של המתאמן, וגם על סיווג דפוסיו המופנמים, שצפויים וידועים מראש. אימון מוליך רוח מציע שחיפוש ואבחון סטרוקטוראלי כזה או אחר של אישיות המתאמן סותמת – באופן דטרמיניסטי – את הגולל על חיוניותו של המתאמן, על הנתיב שלו, ועל היותו אפשרות אין סופית: להשתחרר, להפתיע, להוליך את הרוח למקום חדש – גם בדרך נס.

ראייה כזו של המתאמן מייצגת – בשפה של אימון מוליך רוח – תפיסה מטריאליסטית של האדם, ושל רוחו. מסיבה זו, אין באימון מוליך רוח אנשים שאינם 'ברי אימון'. הנחה מוקדמת שלאדם שמולנו יש 'אישיות' שמונעת ממנו להתאמן כמוה כהפיכתו של האדם מרוח לחומר. המאמן חוזר ומזכיר לעצמו את הנתיב של המתאמן, את הרוח שמבקשת לעבור דרכו.

במידה והמאמן ימצא את עצמו מאבחן את המתאמן, שופט אותו – או מעריך באופן 'ריאלי' את סיכוייו להתקדם – הוא יבקש על כך אימון. הוא ישאל את עצמו באיזה מחסום / מניעה פנימית-אישית הוא נפגש, תודות למתאמן שמולו. הוא יבקש ללמוד את השיעור שלו – כלומר: להתאמן דרכו. למשל, הוא עשוי לשאול את עצמו: "איזו אמונת יסוד על אנשים המתאמן הזה מאתגר בתוכי"? או – "מה גיליתי על הנתיב האישי שלי דרך המפגש עם המתאמן? אילו מניעות זיהיתי בתוכו, וממה עלי להרפות"?

בשאלות מעין אלו, המאמן נזכר שהוא עצמו – כמו המתאמן – אפשרות אין סופית. הוא מבקש להשתחרר מהמניעות האישיות שלו ומאמונות יסוד שחוסמות את תנועת הרוח, כך שיחסי האימון ישמשו כמנוף לתנועת הרוח ולפתיחת אפשרויות חדשות.

משיטה להפתעה

ניגוד מרכזי בעבודת אימון נוגע ל'שיטות וכלים' של אימון. מול רוח אין־סופית, שיטות עבודה, טכניקות אימון וסטרוקטורות – הופכות מגושמות ולא פעם מכבידות. אמנם, גם באימון מוליך רוח יש תוכניות עבודה, שלבים ולוחות זמנים – אולם כל אלו לא הופכים ל'שיטה' טכנית, שמיועדת לבלום 'זליגה' של האימון או, מנגד, להבטיח תוצאות.

את מקומה של השיטה, על השליטה והתבניתיות שבה – תופסת עמדה 'מכוונת'. המאמן יוצר בהירות בנוגע ליעדים, ללוחות הזמנים, לשלבי העבודה ולכלי האימון – ומעביר למתאמן את ההיגיון מאחורי התוכנית בצורה גלויה ושקופה. מאמן מוליך רוח מגיע לפגישת אימון כשהוא זוכר את הנתיב של המתאמן, ואת התוכנית על חלקיה ושלביה. אליהן הוא 'מתכוון' להגיע ואליהן הוא 'מכוון' את המתאמן. בד בבד, הוא עובד (ראשית, בתוך עצמו) על הרפיה, הסרת שליטה – והתמסרות לרוח.

באימון מוליך רוח שני הצדדים נפתחים לאפשרות שהרוח תפתיע, שדווקא חריגות מהתוכנית ומהשיטה עשויות להיות פתח דרכו יוליכו אותנו להתרחשות ולהתחדשות. באימון מוליך רוח נשמר יחס של מתח ואיזון חוזר בין שיטתיות ושליטה לבין זרימה והרפיה.

מקירות למניעות

בכל אימון, המתאמן צפוי להעלות קשיים ומחסומים – פנימיים וחיצוניים – שמערימים קושי בפני מימוש יעדיו בהצלחה. אנחנו צפויים לפגוש מחסומים פנימיים, כמו רגשות חשש ופחד משינוי, תסכול מול תקלות בדרך, או רפיון ידיים בימי אימון שגרתיים. גם חסרון 'אישיותי' בתכונות כמו נחישות, כוחות נפש, אומץ או ביטחון עצמי – מסומן כמחסום בדרכו של המתאמן. בו בזמן, צפויים לצוף גם מחסומים חיצוניים־מציאותיים כמו בעיות תקציב, העדר שותפים מתאימים, העדר הכשרה מקצועית הולמת וכד'.

באימון קלאסי מחסומים מעין אלה מכונים 'קירות'. המתאמן מתבקש להעלות מול המאמן את 'הקיר' שמונע את התקדמותו, והמאמן – בתמורה – משקף את הקיר כמפגש עם קופסת התודעה 'הישנה' של המתאמן, שצלעותיה מונעות ממנו מימוש של יעדיו. יתרה מכך: מאמן קלאסי מדרבן עבודה נועזת מול קירות, עבודה שפורצת דרכם. המאמן מציע למתאמן לראות ב'קירות' הפנימיים והחיצוניים איתות לתנועה אל עבר מטרותיו, באופנים שלא היו מוכרים לו עד היום.

אימון מוליך רוח מקבל את ההנחות הללו, ומוסיף להן קומה חדשה – המחסום הופך ל'מניעה'.

וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת יוֹתֵר בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת… שֶׁמּוֹנְעִים וּמְעַכְּבִים אוֹתוֹ מְאד וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת מָמוֹן וּשְׁאָרֵי מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים וּבִלְבּוּלִים שֶׁמִּשְׁתַּטְּחִים לְפָנָיו וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ מְאד וְהוּא צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ וְלִטְרחַ מְאד לְשַׁבְּרָם – כָּל אֵלּוּ הַיְגִיעוֹת וְהַטְּרָחוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת הֵם טוֹבָה גְּדוֹלָה לְהָאָדָם. כִּי עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה אַחַר-כָּךְ לְקַבֵּל הַרְבֵּה קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה…

(לקוטי מוהר"ן קמא, קפה)

מניעה הופכת את המחסום ממשוכה שיש לפסוח עליה או מקיר שיש לפרוץ – ל'טובה', להזדמנות. באימון מוליך רוח 'מניעות' נתפסות כחלק מהזרימה של הרוח, שמנתבת אל המניעה הזו דווקא, ובאופן הזה בדיוק. לפני היגיעה על 'שבירת' המניעה, המתאמן מתבקש לזהות את האפשרות שנפתחת לו כרגע – בעודו חסום – בזכות המניעה שנגזרה עליו. מכאן, ששאלות האימון על קירות ומניעות מכוונות לשיעור שעלינו ללמוד.

כך, למשל, מתאמן שמבקש אימון על פחד מול חוסר הוודאות אליו הוא הולך יישאל: "מה מתגלה לך על הנתיב שלך תודות לפחד שאתה מרגיש?" או "איזו טובה עשויה לצמוח מהמפגש שלך עם המניעה הזו?" ושוב – "מה חסר לך כדי לשבור את המניעה הזו?" לא פעם האימון יציע – באופן פרדוכסלי – במקום מאבק ו'שבירה' של המניעה, דווקא כניסה 'לתוך' המניעה עמוק עוד יותר: "אם נרפה, נתמסר ונקבל את המניעה לגמרי – לאן זה יוליך אותך? איזו אפשרות זה עשוי לפתוח בפניך?".

באופנים אלו, המתאמן הופך את המניעה למנוף, לאפשרות של צמיחה – ולשלב בונה בדרך להתמרת החלום לתמונה ממשית.

מטוטאליות לחופש

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ.

(קהלת ח)

במקום טוטאליות והתמסרות חד פעמית ובלתי הפיכה, אימון מוליך רוח פותח צוהר ליחסים מאזנים בין התמסרות טוטאלית לבין חופש, חשק ורצון. מצאנו שתהליך אימון מחייב וטוטאלי עשוי אמנם להוביל ליעדים שנקבעו ובזמן, אך בו בזמן לעורר התנגדות או להותיר את המתאמן מותש, מרוקן וללא רוח במפרשים.

אימון מוליך רוח מציע, כאמור, שתוצאות עשויות להגיע גם בלי מאבק מתיש ועיקש, דווקא דרך זרימה חופשית עם תנועת הרוח. מצאנו שאימון באווירה חופשית ומתוך ענווה פותח גם אפשרות ליחסי אימון רכים וגמישים יותר, עם הקשבה סבלנית ל'חומרים' שמזוהים כ'מעכבי אימון' קלאסי (למשל: תלונות, כאבים פסיכולוגיים וכד').

מכאן, הצעה להמיר עבודת אימון על פריצות דרך באקלים של התמסרות טוטאלית – לאימון שיש בו מקום, בו זמנית, הן להתמסרות מחייבת והן לתנועה חופשית. במקום אחיזה בלוחות הזמנים והתעקשות על התמסרותם של מתאמנים לפרויקטים שנקבעו מראש, מתפתחת תודעה מתמדת של יצירה, של הוויה מתחדשת, שיש בה מסירות נפש יחד עם חופש יצירתי ומרחב לשינוי ואלתור.

הצעה זו – שיש בה 'גם וגם' – היא אחת מנקודות הסוד של אימון מוליך רוח. היא מזמינה את המתאמנים לפגוש, ללמוד ולהפנים שוב ושוב את מורכבות היחסים בין טוטאליות, התמסרות, עקשנות והליכה קדימה (תנועה קווית) לבין חופש, הרפיה, חוסר עקשנות וזרימה (תנועה מעגלית).

אימון צוות – מקבוצה לחבורה

באימון קלאסי שמיועד לצוותים, המתאמנים נתפסים כ'קבוצה' בעלת מטרות, אינטרסים וחזון משותפים. אימון מוליך רוח מציע – באמצעות האימון עצמו – להפוך קבוצה ל'חבורה'. כאן מונחת המרה מהותית: מתפיסת אנשי צוות כ'קבוצה' חומרית (בעלת מבנה היררכי, תפקידים, מבנים ארגוניים, ודינאמיקה פסיכולוגית קבוצתית) – לראיית הצוות כ'חבורה' המאוגדת סביב נתיב רוחני פנימי.

(ברכות סג:)

באימון מוליך רוח של צוות, נוצרת 'חבורה'. זו מתאגדת ומתאמנת עבור רעיון שגדול יותר ממנה, שקדם לה. שותפות החבורה איננה מייצגת יעדים משותפים גרידא, אלא 'תורה'. חלום משותף ונתיב רוחני. כמו 'כת', החבורה מפתחת שפה פנימית ומסכימה על נתיב משותף – ודרכה הנתיב עובר ויוצא לאור. באימון מוליך רוח החבורה מוזמנת לגלות יחדיו את הנתיב שמאגד אותם, לבנות יחד שפה משותפת 'פנימית' וייחודית ולממש יחד חלומות.

כאן קיים מתח מובנה בין הסתרת 'הסוד' של החבורה (הנתיב, התורה) לבין גילויו והוצאתו לאור. החבורה משמשת גם כמראה שמשקפת התרחשויות בזירות רחבות יותר, עליהן החבורה מופקדת – בתהליכים מקבילים. משום כך, היא הופכת לזירה מרכזית לתיקון עצמו. בנוסף לכך, החבורה הופכת למקום התכנסות עבור חבריה – מפגשים שנושאים גוון של התוועדות, אישית ובלתי אמצעית.

בחבורה, הנתיב האישי של כל חבר מועצם. בני החבורה נותנים רשות הדדית ומקום: "נותנים באהבה רשות זה לזה". הם מחפשים דרכים לאפשר לנתיב האישי של כל שותף לצאת לאור ביתר שאת, עבורו ועבור הנתיב המשותף של החבורה –

דָּבָר זֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁזּוֹכִין לִהְיוֹת נִמְנֶה וְנִכְלָל בֵּין חֲבוּרָה חֲבִיבָה וַאֲהוּבָה כָּזוֹ, זֶה גַּם כֵּן טוֹב וְיָקָר מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם זוֹכֶה בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי, וְהָעֲבוֹדוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלּוֹ בָּאִים וְנִכְלָלִים מִמֵּילָא בְּתוֹךְ הַשֻּׁתָּפוּת הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַחֲבֵרִים הָאֲהוּבִים הַנָּ"ל, וַאֲזַי הוּא טוֹבָה לְכֻלָּם כִּי גַּם הֵם יְכוֹלִים לְהַרְחִיב יְדֵיהֶם לְהַצְלִיחַ בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי הָעֲבוֹדוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁלּוֹ.

(אוצר היראה, אות קי)

באימון מוליך רוח, כל חבר נקרא להתמסר לחלום המשותף ולתרום פנימה את הכישרון הייחודי שלו – את הנתיב שלו – לא עבור עצמו בלבד, אלא כיוון שזו 'טובה לכולם'. בתוך חבורה, אין הצעה לפשרה בין הצדדים, או ל'פינוי מקום' הדדי ותו-לא. את מקומם של 'לשים את עצמי בצד', ושל 'יחסי ניהול והיררכיה תקינים' תופסת הזמנה הדדית לנוכחות חיונית ומלאה, להעצמת הקול והנתיב האישי של כל חבר בצוות – ובכך את העוצמה המשותפת של החבורה כולה.

לא פעם, קונפליקטים בין־אישיים בתוך צוותים באים על פתרונם, לא דרך עבודה פסיכולוגית־ארגונית־קבוצתית, אלא דרך שיתוף ודיבוק חברים, בעשייה ובמימוש – לטובת הנתיב המשותף.

לגישה זו יש להוסיף את הדה־קונסטרוקציה. משמעה – להבין שהסיפור הקיים בנוי ומרובד מפיסות של נתונים ומחיבורים וקישורים אותם מוסיף הכותב. הדה־קונסטרוקציה מפרקת את הסיפור ליחידותיו, ובונה אותו מחדש. היא מאפשרת ליצור את הסיפור ההיסטורי מחדש.

עמדה דה־קונסטרוקטיבית מראה בחדות כיצד ההיסטוריה אינה 'חומר' מת, אלא תנועה של רוח. זו נוצרת כל פעם מחדש על ידי המספר בהווה, למען העתיד. תפקידו של ההיסטוריון הוא, אפוא, להתחקות אחר זרימת הרוח – ולבנות מחדש את סיפורה.

מאו־או לרצוא ושוב

בכל קנה מידה, אימון קלאסי נגיש יותר, קל יותר לתפיסה – וקונקרטי יותר. בנוסף, יש בו מידה רבה יותר של בהירות ושל שליטה. מסיבות אלו, קיימת נטייה (של מתאמנים ושל מאמנים) 'לברוח' לתוך אימון קלאסי – על הביטחון והמוחשיות שיש בו. לחלופין, בזרימה עם הרוח טמונה סכנה של גלישה הפוכה: התמסרות טוטאלית (!) לרוח, וזניחתם של מושגים כמו: אחריות, עבודה, תוצאות, זמן וכד'.

אימון מוליך רוח מבקש למצוא דרך שלישית – שמבוססת על זרימה מתמדת וחיונית בין רוח למימוש תוצאות, תנועת רצוא ושוב.

וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: זַכָּאָה מַאן דְּעַיֵל וְנָפִיק (זוהר ויקהל ריג: האזינו רצב.). וְזֶה בְּחִינַת (תהלים קלט): אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה – בְּחִינַת עַיֵל, בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא; וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךּ – בְּחִינַת וְנָפִיק, בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב. וְזֶה (שה”ש ו): אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. אֲנִי לְדוֹדִי – זֶה בְּחִינַת עַיֵל, וְדוֹדִי לִי – זֶה בְּחִינַת וְנָפִיק.

(ליקוטי מוהרן קמא, ו)

אימון מוליך רוח מציע בקיאות כפולה: מחד, הליכה קדימה לעבר תוצאות בעזרת כלים בהירים ולקיחת חלק ב'משחק' של לוחות זמנים ושלבי עבודה. בו בזמן, אימון מוליך רוח מזמין בקיאות נוספת, של "אסק שמים": עבודה מתוך אמונה, והתמסרות לרוח ותנודותיה.

על בסיס יחסי הרצוא ושוב הללו, נבחר השם "מוליכות רוח" – כמייצג לשני הקטבים של התנועה הדיאלקטית לעבר הגשמת חלומות במציאות. באימון מוליך רוח נזהה קוטביות (או־או) ביחסי אימון כסימן לגלישה אל תוך אחד הקטבים, או כאות לקושי בהכלת מורכבות היחסים בין רוח לבין תוצאות. אימון מוליך־רוח מזמין את המאמן והמתאמנים לתנועה מתמדת בין קטבים: אנחנו מבקשים להיות 'מכֻוונים' למטרות ולתוצאות, לחתור אליהן – להפעיל כוחות להגשמתם, וגם: להאמין ברוח ולהקשיב לה – להרפות, ולהתמסר לה.

באימון מוליך רוח יחסי רצוא ושוב מסוג כזה מנוסחים במטבע של 'מכֻוונות': בהירות וחדות בנוגע לחזון, להופעותיו – ולתוצאות שאנחנו מבקשים לחולל בזמן נקוב מראש. מתאמן 'מכוון' נמצא במגע יום־יומי וממשי עם תוכניות עבודה ולוחות זמנים. עם כניסתו לאימון, הוא מתבקש להיזכר בתוכניות העבודה ובתוצאות אליהן התחייב. בו בזמן, הוא נדרש לשחרר אחיזה – להיזכר ביכולתה של הרוח להפתיע ולהגיע ממקום אחר. הוא מוזמן לעוצמה ונוכחות מלאים – יחד עם ענווה והקשבה.

ה'מכוונות' מזכירה את הכיוון אליו הולכים – את המטרות, ואת התכנון – יחד עם הכרה וקבלה של האפשרות שהרוח תכוון ותיצור דרכים מקוריות ויצירתיות למימושם – שלא צפינו מראש, שלא כלולים בתוכניות. לשם כך, נדרשת למידה ויצירה מתמידים ומתחדשים של המרחב והמתח בין ניגודים נוספים: בין פריצת דרך ומאמץ לבין אמונה ברוח והרפיה, בין עקשנות לזרימה, בין טוטאליות לחופש, בין כלים ושיטות לבין פתיחות להפתעות.

הכלת ניגודים אלה עשויה להצמיח אימון גמיש ואמוני יותר, שעשוי לפתוח את השער בפני כלים חדשים, בפני חלומות חדשים ובפני תוצאות מפתיעות – שתגענה דרך נס.