פתיחה לחבורה – מקבלים זה מזה

גַם צָרִיךְ כָּל אָדָם לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם כְּדֵי לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת בְּלִבּוֹ מֵהַנְּקֻדָּה שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין". כִּי בְּזֶה הַבְּחִינָה שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ זאת הַבְּחִינָה הוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה וְשָׁם בְּהַנְּקֻדָּה הַזּאת שׁוֹרָה הָאַהֲבָה.

(ליקוטי מוהר"ן קמא, לד)

ר' נחמן מסביר שדיבור בתוך חבורה, בין בני החבורה, פותח את האפשרות לקבלה זה מזה, להתעוררות הלב. "ומקבלין דין מן דין" – הערוץ המרכזי לקבלת הנקודה מחברו היא דיבור ביראת שמים. אופיו של דיבור כזה הוא ביציאתו מן הלב ובהקשבה שמתלווה לו.

כוחה של חבורה ויתרונה על היחיד הוא סוד הדיבור: הברות היוצאות מן הלב עשויות לחלץ את האדם הבודד מיחידותו, ממצוקתו ובלבוליו; ובלשונו של ר' נחמן:

כִּי לִמְשׁךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לַעֲבוֹדָתוֹ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד וְכֻלָּם יַשְׁלִיכוּ אֱלִילֵי כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְיִתְפַּלְּלוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד – זֶה הַדָּבָר נַעֲשֶׂה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לְפִי הַשָּׁלוֹם שֶׁבַּדּוֹר. כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי הָאָדָם וְהֵם חוֹקְרִים וּמַסְבִּירִים זֶה לָזֶה הָאֱמֶת עַל יְדֵי זֶה מַשְׁלִיךְ כָּל אִישׁ אֶת שֶׁקֶר אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ וּמְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת… וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִבְחִינַת שָׁלוֹם אֶלָּא עַל יְדֵי הֶאָרַת פָּנִים…

(ליקוטי מוהר"ן, שם)

ר' נחמן מזהה שאדם בודד, הנותר כלוא בתוך מחשבותיו – עלול לאבד את דרכו אל האמת, להיתפס לאשליה של אליל או של שקר. החיפוש המשותף של בני החבורה אחר האמת, הדיבור ביניהם – באמצעות הסברים וחקירות – מסייע לכל החבורה להשליך את השקרים ואת האלילים שאחזו בהם. 

הארת הפנים בין בני החבורה ומידת השלום ביניהם מחלצת את האנשים הבודדים המרכיבים אותה מלבדִיוּתם. הדיבור ביניהם מסייע להם להתקדם בדרכם אל השי"ת.

שורש הבקשה

החבורה היא לא עבודה שמגיעה בהכרח מתוך מצוקה, אלא היא עשויה להיות חלק אינטגרלי מעבודתו של מבקש השם. אם כי, ניתן להצביע על שלוש מצוקות שמתעוררות בחיים של אדם המבקש קרבת א־לוהים שאִיתן החבורה משוחחת ומנסה לתת מענה. שלוש נקודות שהן אחת, כשהחוט המקשר ביניהן הוא הרצון לחיים משמעותיים, מלאים ועמוקים לאורך זמן:

א. מקום בשגרה

הנקודה הראשונה מבקשת לתת לימוד ועיסוק בדבר ה' באופן משמעותי וייחודי בחיי היומיום.

עיסוק בקשר בין ה' יתברך ודברו ובין המקום שלי, האישי והקיומי שיהפוך את עיסוקַי היומיומיים לעבודה אישית שלי, וממילא לעבודת ה' בכל רגע ורגע, בין אם אני רכון על הסטנדר בבית מדרש ובין אם לאו – זהו המובן הנכון ביותר, לטעמי, למושג 'תורת חיים'. קשר יומיומי שמתבטא בעבודה איתה אני מתהלך לאורך כל עיסוקי החיים השוטפים.

העיסוק בתפילה, בבקשה, בחלומות, ברצונות ובדרך למימושם, כמו גם קניית השפה החשובה כל־כך למהלך החיים ניתנים במסגרת החבורה, ולא במסגרת של חברותא, שיעור או סדר קלאסי.

ב. בין האישי לקבוצתי

הנקודה השניה היא ההזדמנות שניתנת בחבורה להתחבר לקב"ה ממקום אישי ממש מחד, וקבוצתי מאידך. קשה למצוא לימוד ובעיקר עיסוק בדבר ה' עם חיפוש ממוקד ובזיקה ישירה למקום שלי בתורה. בלי סיסמאות מיותרות ובלי ניסיונות עקרים, פשוט ללמוד ולעבד בתוך נפשי שלי את הנאמר ואת המקומות הגלויים והחבויים בהם דבר ה' כזה או אחר פוגש בתוכי פנימה. 

חיפוש 'האות המיוחדת שלי בתורה' מגיע כאן, לטעמי, לכוונה האמיתית של המושג 'מפגש עם הא־לוהי'. הבירור שאני עושה עם עצמי כשאני נפגש עם התורה נעשה עשיר יותר, וכמעט מחוייב המציאות. כשאני עושה זאת עם חברים קרובים לי, אני משתף אותם בתחושותַי וברגשותַי, עובד איתם יחד על קשיים שלי או של הקבוצה כולה – אני שומע איך משתקפים דברַי, ובכך מפרה ומדייק אותם, אני מקבל עידוד על מאמציי, או לעיתים דחיפה והתקדמות בדמות ביקורת כנה ואוהבת.

כשהעבודה האישית נעשית בתוך חבורה של חברים תומכים ואוהבים מתוך אמון מלא, נעשית התורה מדוייקת ומלאה יותר.

לדיבור ממשי של חבורה, יש אף ממד נוסף: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג' ט"ו). לדבריהם של יראי ה' איש אל רעהו – הקב"ה מקשיב. שומע ואף כותב את דבריהם לפניו, בספר זיכרון. הקב"ה יושב ביניהם ומקשיב. 

התיאור של הנביא מלאכי הופך את החבורה מתופעה חברתית לזירה להתרחשות דתית. ההתרחשות המדוברת בין בני חבורה הופכת בְּרגע לנצחית. לחלק מספר הזיכרונות של הקב"ה, למרכיב בסיפור שלו.

ג. קשר אמיתי

הנקודה השלישית היא הקשר האמיץ של חברים – מחבר'ה לחבורה. חבר איתו אני מצליח לדבר דיבור של אמת מתוך פתיחוּת ואמון, הוא חבר שישאר לאורך זמן, עם קשר אמיץ ופורה, קשר מתקדם. חבר שיש בתוכו משהו מתוכי וכן להפך הוא חבר אמיתי וקשור.

יצירת קבוצת חברים אמיתיים כאלו אינה דבר של מה בכך. היא אינה פשוטה. היא מצריכה בניה שקטה, נחושה ואיטית, בה נבנים שלב אחר שלב האמון, הפתיחות, ההתעניינות, הדאגה והאהבה. בסופו של תהליך נוצרת חבורה מלוכדת בה לוקחים חלק בחייו של כל אחד מבני החבורה, כל החבורה כולה.

שמירה על קשר עמוק עם חברים לאורך זמן היא מהמתנות הגדולות ביותר שיכולה החבורה לתת לחיים שלנו.

עניין בלתי־נפרד מהחברות האמיצה הזו, הוא פיתוח השפה. לימוד שפת הלב גם הוא מלאכה שאינה פשוטה, שנלמדת אט אט בחבורה. מציאת התחושות והרגשות שהחיים והמפגש איתם מעוררים בתוכי, שימת האצבע עליהם, הוצאתם החוצה והבעתם לחבריי, קבלת התגובות והפנמה שלהן. אלה מצד אחד. ומהצד השני, הקשבה כנה, מלאה ואכפתית, שיקוף, ליבון ועזרה הדדית, פיזית, רוחנית, נפשית ונשמתית.

להתמסר לדרך

שלוש הנקודות הללו אינן עומדות אחת על גבי השניה בסדר עולה או יורד. הן באות כחטיבה אחת בה נקודה אחת מפרה ועוזרת לשתי חברותיה. יהיה מי שהנקודה הראשונה בוערת אצלו ומהווה את הסיבה העיקרית להשתתפותו בחבורה, ובעקבותיה תבואנה שתי הנקודות האחרות, יהיה מי שדוקא השלישית מביאה אותו לקבוצה, ומתוכה תתגלנה לו שתי הנקודות הראשונות. ויש גם מי שחושב כרגע רק על השניה, או על כל העניינים גם יחד.

אך אין ספק שלשם הַתְנעה של הדבר הגדול והמשמעותי הזה, לחיים הממשיים של כל אחד מבני החבורה, זקוקים לדלק. בניית חבורה זקוקה לסבלנות ונכונות לעבודה מאומצת, ובעיקר להמון רצון ומוטיבציה לעבוד ולבנות, רצון להכיר כל אחד ואחד מהחברים, רצון לאהוב כל אחד בנפרד ואת כולם יחד, רצון להתמסרות ולהקרבה ורצון להכרה פנימית ולעבודת ה' רצינית.

התמסרות זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא דורשת זריעה של זרע קטן באדמה, השקיה יומיומית, סיזיפית ולעיתים גם קשה, עם נכונות והכנה לא לראות תוצאות הנראות לעין לאורך זמן, וציפיה לנבט קטן שישלח שורשים ויגדל לתפארה.