כניסה לשיחה

בכניסה לשיחה אישית נדרשת תשומת מיוחדת לב לטיהור המרחב שביני לבין האחר – בהקשבה, בהשתהות, בשאלות סקרניות, במגע עינים ובפליאה. תשומת הלב המיוחדת הזו מבוססת על ההבנה ששינוי והתחדשות אינם צומחים אלא מתוך 'המרחב השלישי' שנמצא בינינו לבין האחר, מתוך אויר נקי ומקום פנוי. הפתח לשיחה טובה נמצא, אם כן, במוכנות וביכולת שלנו לוותר על ההוודאות של נקודת ראותנו, לצאת מתוך עצמנו, מהביטחון שלנו ומעולם המושגים והשפה שלנו.

בכניסה לשיחה אישית נדרשת מוכנות למפגש: להביט בענוה בעיניו של האחר, לפגוש אותו בכנות ובישירות – על עולמו, שפתו ואוצר חוויותיו הסובייקטיביות. בו בזמן, ישנה מוכוונות להשראת שכינה במרחב הבין־אישי, ולנוכחותו של המקום ברוך הוא במקום הפנוי שבינינו. בתנאים אלו, מפגש בין־אישי עשוי לאפשר התחדשות.

ראשית העבודה בלמידה ובהתנסות של דיבור והקשבה – פנימה והחוצה. מקום מרכזי מאוד להקשבה לְמה שמתחולל בתוכנו, למה שמתרחש אצל זה שמולנו ולמה שנמצא בין השנים. הקשבה, שימת לב, ראיה נקיה – הם הבסיס לנוכחות, להתרחשות, להויה.

לפני המילים – הכנת המרחב

לפני תוכן השיחה וחילופי המילים, יש לשים לב להקשר ולמרחב הבין־אישי בו מתרחש המפגש: נדרשת הזמנה להיכנס פנימה – הן הזמנה של עצמי בפינוי מקום ובפתיחת הלב, והן הזמנה מכוונת של בן שיחתי ל'ביקור' אצלי; נדרש מרחב נקי – שהמרחב הרוחני והמרחב הפיזי יהיו נקיים מהסחות־דעת ורגועים; נדרש מגע עינים נכון – לשים לב למרחק בין הכסאות, לתנוחה ולשפת הגוף, לנשימה ולמגע העינים בינינו.

על מנת להבטיח שהמרחב המשותף יהיה פנוי ונקי למפגש עלינו 'לנקות עומסים' מתוכנו לפני שתתחיל השיחה, להשתהות לכמה רגעים ולשים לב: מה חולף בי כרגע? עם מה אני מגיע למפגש? אילו עומסים אני מזהה? מה עלַי לשחרר בכדי להיות כאן בשלמות? לעתים די בזיהוי ובהפניית המודעות לעומסים על מנת לפתוח את לבנו למפגש נקי.

אם תנאי השיחה מתאימים, אפשר גם לשתף את התשובות שלי לשאלות אלה, למשל: "כדי שאוכל להיות אתך כאן כולי, אני צריך להניח בצד את…", אך על כל פנים – המכוונוּת שלנו יוצרת מקום פנוי בתוכנו ובינינו.

שיקוף – לדבר במילותיו של האחר

שיקוף הוא היכולת להקשיב לעולמו של האחר מתוך מילותיו שלו, ללא תרגום, תוספות, פרשנויות או שיפוטים שבאים מתוך עולמנו. נוסח השיקוף הוא "שמעתי אותך אותר ש… האם שמעתי אותך?", ומעת לעת "האם יש לך משהו להוסיף על זה?". על שיקוף ניתן וצריך לחזור עד שהמסר כולו עבר.

בתום שיקוף מלא, המשקף מנסה לארוג יחד את כל מה ששמע מהמספר: "בוא נראה אם שמעתי את כל זה…". שלב זה נקרא שיקוף מסכם. לעתים נכון לתת השהיה בין השמיעה לשיקוף – שניות ספורות של מגע עינים קרוב ונשימה של לקיחת הדברים אל לִבנו.

יסודה של מלאכת השיקוף של המספר במילותיו שלו נעוץ באמונה שהמילים שבחר אינן מקריות, הן מספרות ומגלות לנו משהו ישיר (ואולי אף נצחי) – על עולמו הפנימי, על הקיום שלו, על רגשותיו. בשיקוף מלא ומדויק יש גם כבוד לאחר – כבוד לעולמו, לכוונות שלו ולאופן בו הוא בוחר לבטא את עצמו. משום כך, איננו מסתפקים בלחזור על העיקרון או על הרעיון המרכזי שהוא ביטא, אלא מנסים לשמור על מפגש נקי שיש בו נפרדוּת ופינוי מקום, שאין בו השתלטות.

בנוסף, שיקוף הוא מתנה לשני הצדדים גם יחד, ולמשקף במיוחד. בעוד המספר זוכה להכלה מלאה ופנויה ולאוזניים קשובות, המשקף, מצידו, מתרגל ומפתח את הסבלנות והענווה שלו: המפגש איתו הוא מפגש מאפשר, ותו לא. הוא איננו מוסיף דבר והצלחת השיחה אינה תלויה בו. דרך השיקוף שהוא עושה – כשהשיקוף נעשה בצורה טובה ומלאה – בן שיחתו מגלה משהו על עצמו, שומע את עצמו ומשהו מתבהר לו מתוך הדברים.

השיקוף ככלי נצרך במיוחד כאשר דבריו של האחר אינם כדעתנו, וביתר שאת כאשר הדברים מופנים אלינו ישירות. שימוש בשיקוף במצבים כאלה משמש כבלם בפני הנטיה הטבעית שלנו להגיב, לחלוק, לפרש, לעזור או לייעץ.

שיקוף מבטיח הקשבה נקיה ומכבדת למילים של האחר, בדיוק כפי שהם. משום כך, ניתן לראות בעבודה עם שיקוף חֲצָיָה של הגשר בין העולם הפנימי והסובייקטיבי שלנו אל עולמו הסובייקטיבי של האחר. שיקוף אינו חזרה 'כמו תוכי' על מילים באופן טכני ומלאכותי; הוא אפשרות לתת למילים של האחר לעבור דרכנו, דרך התודעה שלנו, דרך החוויה שלנו אותו בזמן אמת ודרך ליבנו.

אישוש – הקשבה להגיון של האחר

השלב השני בשיחה, לאחר השיקוף, הוא האישוש. האישוש מאפשר למקשיב להיכנס לתוך עולמו של המספר ולראות את החוויה שלו מנקודת ראותו, במבט מכבד. אישוש טוב הוא כזה שבו אנחנו מקשיבים להיגיון הפנימי של האחר ונותנים תוקף לחוויה שלו; כל זאת, מבלי שיש בנו בהכרח תחושה של הזדהות או הסכמה עם דבריו.

באישוש מלא ישנם שלושה מרכיבים חיוניים:    
(1) תיאור של מה שקרה, של ההתרחשות, של הסיפור ששמעתי (אתה ראית שאני… ואז הרגשת…).
(2) לקיחת אחריות אישית על חלקי ועל תרומתי במה שקרה (אני פגעתי… לא שמתי לב ש…).
(3) אמירה ישירה ואישית על המהות והאיכות של המספר: "מה שאתה אומר מאד נראה לי כי אתה אדם ש…", "ואני מבין את זה כי הרגשת שאני…", "זה מדבר אלי כיוון שאתה…".

חשוב ששלבי האישוש ינוסחו באופן אישי ולא בניסוח כללי: במקום "כי אתה אדם שאכפת לו מאנשים", עדיף לומר: "…כי אכפת לך ממני".

אישוש מאפשר לבן השיחה שלנו לתת משמעות מכובדת לחוויות שלו. כך ההיסטוריה האישית שלו נוצרת ומסופרת, העבר מקבל את המקום והכבוד הראויים לו ומתוך כך הוא הופך באמת לעבר.

סטיה וחזרה למסלול

לאורך שיחה אישית, המשקף משקף פעמים רבות. לא פעם, בתוך כדי השיחה יגלה המשקף עומסים המונעים ממנו שיקוף נקי. לעתים אלה עומסים שנוקו בכניסה לשיחה ולפתע עולים שוב, ולעתים אלה עומסים שלא היו במודעוּת ומופיעים עכשיו בעקבות או מתוך השיחה.

המשקף עלול למצוא את עצמו מוסיף הארה מתוך עולמו, מתרגם את הדברים לשפה שלו, מבקר, מייעץ או חושב בהיסח הדעת על ענייניו. עומסים אלה עלולים לגרום לעזיבה־לרגע של האחר, להתרחקות, ואפילו לשבירה של המרחב הנקי ושל האמון.

כדי להתמודד בצורה נכונה עם הופעה של עומסים, על המשקף לדעת מתי להשהות את השיחה, לנקות עומסים באופן מודע, ממוקד ופתוח ולחזור למפגש. לדוגמה, הוא יכול לומר: "סליחה/אוּפְּס, אמרתי עכשיו משהו שלי. עזבתי אותך לרגע, ואני חוזר אליך עכשיו". אמירה כזו יכולה ליצור ריפוי עמוק של חוויות הנטישה של המספר. יש בה תיקון לנטישות קודמות שהמספר חווה בעברו, ומתוך היכולת לומר "עזבתי אותך לרגע" יכול להיווצר אמון אמיתי באמירה "עכשיו אני חוזר אליך".

שיתוף ברגש מרכזי

מיומנות יסוד חשובה שמאפשרת הבנה ועיבוד טובים יותר של השיחה היא היכולת לברור רגש מרכזי שנוכח עכשיו באופן מיוחד – אצלי או אצל האחר. לאחר זיהוי הרגש אפשר לתת לו שם פשוט ולשתף בו את בן שיחתי: "כשאני שומע ממך ש… אני מרגיש ממך/בתוכי…". אמירה כזו מאפשרת מודעוּת חשובה לְמה שמתרחש בתוכנו, ומתוך השיתוף, 'המרחב השלישי' שבינינו יכול להיפתח ולהתפתח.

ניתן 'להתאמן' על תמצות חוויות מורכבות ועשירות ולנסות להעלות את החויה לשורשה – לנקודה הרגשית שבה – ולהכיל אותה במילה אחת. הפעולה היא פעולה של 'שִׁיוּם' (נתינת שם) רגשי, כלומר: פיתוח מיומנות מילולית המאפשרת להביא לידי ביטוי את רחשי הלב, באמצעות תבניות שׂפה. מפעם לפעם אפשר להרחיב את היריעה ולמצוא מילים מִגוונים ומאזורי־שפה חדשים, ולתאר בהם את הרגשות העולים בנו, בשפה שמבקשת להישאר נאמנת לחוויה.

בלב הדברים

שיחה אישית טובה בנויה על הקשבה נקיה האחד לשני – הדגש הוא על מתן מקום, קשר עינים ולבבות, הזמנה, שהייה, ושימת לב למקום ממנו הדברים יוצאים ולמקום אליו הם מגיעים.

הקשבה נכונה, כשיש עִמה שחרור של הנחות היסוד, יש בכוחה לחבר להווה – לכאן ולעכשיו, ומתוך חיבור זה יכולות להיווצר התחדשות ולידה, דיבור חי וטרי שאינו רק שיתוף בדברים הידועים זה מכבר.

המיומנויות הן הכלים, והרוח היא מה במרחב שמעבר להן ובתוכן. תשומת הלב לדבריו של בן־שיחי ולמרחב בינינו מאפשרת למפגש להתחולל, יהיו אלה דבריו של אדם במפגש בין־אישי או דבר ה' בלימוד תורה. המרחב הזה – זהו המקום בו מופיעות 'לידות', וכשמוסר רובד אחד מתגלים תחתיו רבדים נוספים – חדשים, עמוקים ומפתיעים.