בפתח הדברים

הלימוד הכיתתי מאופיין בדרך כלל בריבוי של שעות למידה פרונטאליות. יש מקום להתבונן בצורת לימוד זו שגוררת בעקבותיה פעמים רבות שעמום של התלמיד יחד עם עייפות ושחיקה של המורה.

האם לנו כחינוך דתי יש מה להציע – לא רק בתכני הלימוד אלא גם באופן שבו הוא מתבצע? להלן ננסה לטעון שכן. ישנה צורת לימוד יחודית, שבה מתאפיינים בעיקר לימודי הקודש, אך דומה שניתן לאמצה גם לתחומים אחרים. לצורת לימוד זו נקרא במאמר "לימוד החבורה".

בשורות הבאות ננסה לאפיין את הלימוד בחבורה, ולהבדיל אותו מן הלימוד הרגיל, שמקומו בשיעור הקלאסי. בתוך כך ננסה לדלות עקרונות לימודיים היָפים גם למקצועות אחרים. לקראת סוף המאמר ננסה לתמוך את דברינו במספר מקורות המצביעים על דרך לימוד זו ומגדירים אותה.

מיקום הישיבה וצורתה

לימוד החבורה דורש סוד של מרחב פתוח. צורת הלימוד הקלאסית, טורים טורים, אינה מתאימה לו. לימוד החבורה מותאם יותר לישיבה במעגל, בה פניהם של הלומדים נראות אחד לשני. היכולת ליצור בתוך הכיתה מרחב פתוח מסוג זה, בדומה למתרחש בבית המדרש, יכולה ליצור אווירה אחרת של לימוד פתוח ומזמין.

צורת הישיבה הזו, שבה כולם רואים את פני כולם, מזמינה דיון בין הלומדים, מאפשרת פנייה שלהם אחד לשני, ויוצרת למעשה לימוד בחברותא בקנה מידה גדול. אותה התרחשות לימודית שנוצרת בתוך חברותא, בתווך שבין לומדים, מתרחשת פעמים רבות בתוככי חבורה. למיקום ולצורת הישיבה יש חלק חשוב בכך.

הלימוד בחברותא, כידוע, הוא פלא, ויש לו תכונה מדבקת: שניים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. היווצרות השראת השכינה היא תוצאה של התווך שמתקיים בין שני הלומדים. השכל שנוצר בין שניהם, כלשון המהר"ל, הוא השכל האלוקי. הלימוד בחבורה מאפשר יצירת אווירה כזו גם בהרכב גדול מחברותא. השמועה מתבררת בתווך שבין חברי החבורה.

מועט המחזיק את המרובה

צורת הלימוד המקובלת היא על פי רוב חד־כיוונית – מן המורה אל התלמיד. אמנם יש אפשרות לשאלות, אך כיוון הזרימה הוא אחד. פועל יוצא מכך הוא שאת רוב המלל בשיעור אומר המלמד. יש לצורה זו רווחים משל עצמה, וייתכן שהיא באמת מתאימה יותר כאשר נדרשת העברת מידע.

צורת הלימוד בחבורה מזמינה הרבה פחות מלל מצד המלמד והרבה יותר מלל מצד הלומדים. דבר זה גורם בחלק גדול מהמקרים לתחושת לימוד משמעותית. פעמים הלימוד מקבל תפנית כתוצאה מדברים שנאמרים על ידי אחד הלומדים. נפח הדיבור מתחלק, ונוצר תהליך שניתן לכנותו "מועט המחזיק את המרובה". כלומר, מעט מלל (יחסית לצורה המקובלת) של הרב יוצר לימוד מרובה של בני החבורה, מפני שניתנת האפשרות, ואולי יותר מניתנת, לכל אחד מהחבורה לקחת חלק בלימוד ולתרום את חלקו.

בכלל יש לדעת שלימוד תורה אינו נמדד כלל בכמות החומר הנלמד, אלא דווקא באיכותו, ושחלק גדול מהאיכות הלימודית תלוי בהנהרה פנימית של הנקודה שבה עוסקת הסוגיה. בהירות כזו תיתכן רק אם התלמיד לוקח בה חלק. אם הוא מתנגד, שואל ומקשה, ובעיקר אם הוא עצמו שותף בתהליך בניית הבירור, הרי שכשתבוא הנקודה הזו לכלל גילוי, לכל המשתתפים יהיה חלק בגילויה.

הדבר נכון הן בלימוד הגמרא, והן, ואולי בעיקר, בבירורי אמונה. היכולת לקחת את החבורה הלומדת ולעבור איתה תהליך שבסופו תיחקק בלבבות הנקודה הפנימית שאותה רוצה המלמד ללמד, באה לידי ביטוי ביתר שאת כאשר הלימוד הוא חבורתי, ובאופן של מועט המחזיק את המרובה.

ומתלמידיי יותר מכולם

דווקא הרעננות המחשבתית וחוסר הידע המוקדם של התלמידים יכולים לספק כר נרחב של התחדשות למלמד, שעלול מאוד להגיע לנפילה בסכנת השגרה. חז"ל קבעו לנו צינור משמעותי מאוד להתחדשות: התלמידים. אך דווקא הפערים הגדולים שמתקיימים בין הרב לתלמיד – פער הגיל, פער הידע, פער ההבנה ופער מהירות ההבנה – עלולים לסתום את המעין החשוב ביותר למלמד.

התלמיד עלול להתבייש לשאול. כדי לשאול שאלה באמצע שיעור, ובכך להפסיק את שטף דיבורו של הרב, צריך אומץ מסוים, ואומץ כזה לא תמיד קיים. הרבה יותר קל ומפתה לוותר על השאלה, לתרץ זאת ב"נשאל אחרי השיעור", ובכך להפסיד פעמיים, פעם אחת את עצם השאלה שכל הלומדים יכלו להרוויח ממנה; ופעם שנייה את קטיעת חוט המחשבה של התלמיד הקורית לפעמים בהעדר היכולת לשאול שאלה, קטיעה הגורמת לאיבוד רצף הדברים, ומכאן ועד ניתוק מלא הדרך קצרה.

זהו הפסדו של התלמיד, אך חמור ממנו הוא ההפסד למלמד, שכפי שאמרנו לעיל הפסיד את המעיין המרכזי דרכו הוא אמור להתחדש וללמוד.

הלימוד בחבורה עוקף את הבעיות האלו. במהלכו נדרש הרבה פחות אומץ כדי לשאול שאלה. למעשה, כל שאלה נתפסת יותר כהערה מאשר כשאלה. מכיוון שהמלמד תופס פחות נפח, לא קיים בשאלה המימד המרתיע של ההפרעה לרצף השיעור של הרב. הרצף עצמי מורכב פעמים רבות מדברי בני החבורה. הולך ונוצר מצב הפוך: מי שלא מדבר הוא החריג.

כוחה של חבורה

למבנה של חבורה יש כוח רב. גם התלמיד החלש והמתקשה, זה שנותר פעמים רבית מאחור, יוכל למצוא את מקומו בתוך החבורה. חבריו עוזרים לו, והוא נעשה שותף בדיון, חלק מההכנה. בין אם מדובר בלימודי קודש, כאשר תפקידה של החבירה גובר והולך ביצירת תנועה לימודית בתוך "סדר ההכנה" ללימוד, ואפילו בלימודי חול, כאשר יש ביצירת מרחב לימודי פתוח וסוער, נכון לדיונים ולמגוון של דעות, כדי לתת אתגר נרחב גם לתלמידים שצורת הלימוד הרגילה משעממת אותם או קשה להם.

תובנות אלו נצברו אצלי במהלך שנה מאד מיוחדת, שבה מספר התלמידים שאתם למדתי עיצב לעצמו את הסגנון הזה. לאט לאט זנחנו את הסדר המקובל של שיעור בשעה ידועה, ועברנו לצורת לימוד של חבורה. דינמית, זורמת יחד עם התלמידים בקצב שלהם, משתפת מאוד, לומדת ומלמדת כאחד. הייתה זו חוויה יוצאת דופן.

מובן שהשאלה המתבקשת כעת היא האם ישנו מקור בדברי חז"ל המאפיין צורת לימוד כזו או אחרת. האם הדברים דלעיל הם (רק) שיקוף של המציאות בפועל, או שמא נוכל למצואא להם שורש ועיקר בדברי רבותינו.

דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות יוכלו להיות לנו לנתיב מאיר להתבונן בו:

דַּע כִּי כָּל מִצְוָה שֶׁנָּתַן הקב"ה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה, נִתְּנָה לוֹ בְּפֵרוּשָׁהּ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ הַמִּצְוָה וְאַחַר כָּךְ אוֹמַר לוֹ פֵּרוּשָׁהּ וְעִנְיָנָהּ, וְכָל מָה שֶׁהוּא כּוֹלֵל סֵפֶר הַתּוֹרָה.

וְעִנְיַן לִמּוּדוֹ לְיִשְׂרָאֵל הָיָה כְּפִי שֶׁאוֹמֵר (עירובין נד:) הָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס בְּאָהֳלוֹ וְנִכְנַס אֵלָיו בַּתְּחִלָּה אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר לוֹ הַמִּצְוָה הַנְּתוּנָה לוֹ פַּעַם אַחַת וְלִמְּדָהוּ פֵּרוּשָׁהּ, וְיִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיַחֲזֹר לִימִין מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בָּנָיו, וְהָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם מָה שֶׁאָמַר לְאַהֲרֹן, וְיִסְתַּלְּקוּ וְיָשַׁב הָאֶחָד לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְהַשֵּׁנִי לְיָמִין אַהֲרֹן. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים, וִילַמְּדֵם מֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁלִּמֵּד לְאַהֲרֹן וּבָנָיו. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הֶהָמוֹן וְכָל מְבַקֵּשׁ ה' וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם הַמִּצְוָה הַהִיא עַד יִשְׁמְעוּ הַכֹּל מִפִּיו. נִמְצָא אַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ הַמִּצְוָה הַהִיא מִפִּי מֹשֶׁה אַרְבַּע פְּעָמִים, וּבָנָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְהַזְּקֵנִים שְׁנֵי פְּעָמִים וּשְׁאָר הָעָם פַּעַם אַחַת.

וְיִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, וְחָזַר אַהֲרֹן לְפָרֵשׁ הַמִּצְוָה הַהִיא אֲשֶׁר לָמַד, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה אַרְבַּע פְּעָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, אֶל כָּל הַנִּמְצָאִים. וְיִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן מֵאִתָּם אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמְעוּ בָּנָיו הַמִּצְוָה ד' פְּעָמִים, ג' מִפִּי מֹשֶׁה וְאֶחָד מִפִּי אַהֲרֹן. וְחוֹזְרִין אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, אַחֲרֵי שֶׁנִּסְתַּלֵּק אַהֲרֹן, לְלַמֵּד הַמִּצְוָה הַהִיא לְכָל הָעָם הַנִּמְצָאִים וְנִסְתַּלְּקוּ מִלְּלַמֵּד. וְנִמְצְאוּ שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים שׁוֹמְעִים הַמִּצְוָה ד' פְּעָמִים, שְׁתַּיִם מִפִּי מֹשֶׁה וְאַחַת מִפִּי אַהֲרֹן וְאַחַת מִפִּי אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. וְחוֹזְרִים הַזְּקֵנִים גַּם הֵם אַחַר כֵּן לְהוֹרוֹת הַמִּצְוָה לַהֲמוֹן פַּעַם אַחַת.

נִמְצְאוּ כָּל הַקָּהָל שׁוֹמְעִים הַמִּצְוָה הַהִיא ד' פְּעָמִים, פַּעַם מִפִּי מֹשֶׁה וּפַעַם מִפִּי אַהֲרֹן וּשְׁלִישִׁית מִפִּי בָּנָיו וּרְבִיעִית מִפִּי הַזְּקֵנִים: וְאַחֲרֵי כֵן הָיוּ כָּל הָעָם הוֹלְכִים לְלַמֵּד אִישׁ לְאָחִיו מֶה שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּי מֹשֶׁה, וְכוֹתְבִים הַמִּצְוָה הַהִיא בִּמְגִלּוֹת. וְיָשׁוּטוּ הַשָּׂרִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וּלְהַגּוֹת עַד שֶׁיֵּדְעוּ בְּגִרְסָא הַמִּצְוָה הַהִיא וְיַרְגִּילוּ לִקְרוֹתָהּ. וְאַחַ"כּ יְלַמְּדוּם פֵּרוּשֵׁי הַמִּצְוָה הַהִיא הַנְּתוּנָה מֵאֵת הַשֵּׁם.

(הקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם, תרגום ר"י אלחריזי)

התהליך המתואר כאן הוא חשוב ביותר. מתברר שבלימוד תורה גם הדרך מאוד משמעותית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מאופן קבלת תורה. לא רק התוכן, הציווי עצמו, הוא העיקר, אלא גם האופן שבו מגיע הציווי הזה אל אוזניהם של ישראל.

לכשנתבונן על מה שכתב הרמב"ם נראה שסדר קבלת התורה מסתיים ביצירת לימוד בחבורה. השלבים הראשונים של הלימוד, בהם משה היה מלמד וכולם היו מקשיבים, היו בעלי תפקיד כפול, הראשון: עצם השמיעה ממשה רבנו, לימוד תורה כפשוטו, תלמיד מפי רב. אך היה תפקיד נוסף: תוך כדי לימוד משה יוצר את ה"חבורה" שתמשיך ללמוד בינה לבין עצמה גם כשהוא יסיים.

כל מי שכבר למד והבין לא יצא מן האוהל לעסקיו אלא ישב לימין משה, ושמע פעם שנייה ושלישית. לאחר שמשה מסיים ללמד הוא יוצא, ואהרון, שעד עתה היה תלמיד, נהיה מלמד בעצמו. לאחר שאהרון מסיים, בניו נהפכים מלומדים למלמדים, וכן שבעים זקנים, עד שמגיעים למצב אותו מתאר הרמב"ם בסוף דבריו: "ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש את אחיו מה ששמעו מפי משה". זהו תיאור מדהים. כל ישראל יושבים חבורות חבורות ומלמדים ולומדים איש מאחיו.

בסיום התהליך אין מלמד אחד מובהק, אלא החבורה היא המלמדת, פלוני זוכר את הדברים שנאמרו בדייקנות, אלמוני מבין את עומקם של הדברים, פלמוני זוכר גם את ההקשר למצווה הקודמת, וכר מיניה ומיניה ומיניה מתחוורת השמועה.

לימוד מתוך החבורה

למדנו מכאן עוד עקרון בלימוד החבורה: בלימוד כזה כל לומד יכול וצריך להיהפך בשלב מסוים למלמד בעצמו. זהו כמובן גם אופן מוצלח כדי ללמוד. העובדה כי תוך כדי הלימוד התלמיד הופך למלמד תורמת בצורה משמעותית גם לריכוז בעת הלמידה וגם לזיהויים של דברים עמומים שאותם ממילא קשה להסביר לאחרים. התלמיד נהיה למלמד וחוזר אחר כך להיות שוב תלמיד, וכל המעברים האלו יוצרים בסופו של דבר את מה שתיאר הרמב"ם בסוף דבריו: לימוד בחבורה בקנה מידה לאומי.

אולי זהו פשט נוסף במאמר חז"ל שהוזכר לעיל "מכל מלמדַי השכלתי": מכל מלמדַי, שהם רבים מאוד, מפני שכל אחד מבני החבורה, בתורו, נהיה גם למלמד. שוב ראיתי כי כך פירש את הפסוק הילקוט על תהלים: "רשב"ג בר רב יצחק היה שותל עצמו מחבורה לחבורה על שם מכל מלמדי השכלתי".

ובמקום נוסף במדרש תהלים נאמר:

"מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי". מַהוּ מִכָּל מְלַמְּדֵי, צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ חֲבֵרִים וְתַלְמִידִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם שָׁכַח דָּבָר אֶחָד שׁוֹאֵל לַחֲבֵרוֹ וּמַזְכִּירָהּ אוֹתוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת ד, ט): טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד (שָׁם, יא) וְגַם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם (שָׁם, י') כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי".

(מדרש תהלים קיט)

לדברינו, חברים ותלמידים אינם שני דברים נפרדים, אלא עניין אחד. התלמיד הוא גם חבר. לא חבר במובן הפשוט והסוציולוגי של המילה, אלא חבר ללימוד, וזאת מעובדת היותו חלק מחבורה.

נראה שלכך התכוון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:

הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה.

(הלכות תלמוד תורה ה, יג)

את העובדה שהתלמידים מוסיפין בחכמת הרב אנו מכירים. שאלות התלמידים מחדדות את השמועה. אך מה פירוש "מרחיבין את ליבו"? רוחב הלב הוא תוצאה ישירה של תהליך למידה הדדי. לא רק חידוד של התלמידים את הרב, אלא לימוד שמרחיב את הגבולות הידועים של הרב עצמו. זהו כפי הנראה לימוד החבורה.

חברים מקשיבים

אפשר לומר כי הפסוק המאפיין את סוג הלימוד שבו אנו עסוקים הוא הנאמר בשיר השירים (ח): "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני". זה הפסוק אותו בחרו חכמים להביא כמקור לצורת הלימוד הראויה בין תלמידי חכמים, לימוד שבסיסו הוא ההקשבה המשותפת: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי".

וכתב השל"ה הקדוש בשער האותיות:

עוד יש חלק שני בחברת תלמידים, שכל אחד חסר ידיעה, ומכח התחברות ירצו לבוא להבנת הדבר ולידיעתו, ועל זה אמרו שם: אמר ר’ אבא אמר ר’ שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" וכו’, ופירש רש"י: המקשיבים מלמדים זה את זה ומבינים זה את זה.

(שער האותיות אות ח, חבר טוב א)

היושבת בגנים – זהו בית המדרש, מקום בו נושבת ריח גן עדן מקדם, בו נטוע עץ החיים. חברים – אלו תלמידי חכמים של ארץ ישראל המנעימים זה לזה, תלמידי חכמים היושבים חבורות חבורות ועוסקים בתורה. הם המקשיבים האמיתיים לקול דופק לבה של האומה ההולך ומופיע דרך התפרטות אותיותיה של תורה. אליהם פונה הקב"ה ואומר: השמיעיני! השמיעני את קולך, הקול המיוחד הזה שיוצא כולו מתוככי עומק ההקשבה ופונה אל המשמיעים אותו, והופכם לדבוקה אחת הנקראת חבורה.