מִפתח

ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

(תהילים נא, יז)

המִפתח הוא הצוהר דרכו אנו נפגשים עם מושגי מַפתח בחיינו, שהתבוננות בהם מאפשרת גילוי ודיוק של הולכת רוח דרכם. באמצעות המִפתח אנו רואים את המנעד הרחב של המושג בו אנו עוסקים, את שני הקטבים המסמנים את קצותיו, ולעומתם את האפשרות השלישית המפליאה, נושאת ההפכים.

המִפתח חושף את האפשרות להגיע ממקום נקי של בטחון וגילוי אמונה, לעומת מקום של הישענות, פחד והתגוננות. כך אנו יכולים לכוון את המשקלות, לכוון את עצמנו אל המקום הנקי והמאיר ולשים לב לדוקים דקים וגסים יותר המאפילים את האור.

ניתן להנהיג מִפתח לפני עיסוק כלשהו, כמו הפתיחוֹת המוכרות במדרשים: "פתח רבי תנחומא…", כפתיח לעבודה, לשיחה או לכל דבר אחר. ניתן גם לגלות אותו במהלך של לימוד, או של עבודה אישית. המִפתחים שיובאו כאן נלמדו על ידי צוות הלמידה של בית המדרש, במהלך שנת לימוד ועבודה. מטבעם של מִפתחים, הם בהתהוות מתמדת ונגלים מחדש בכל פעם.

נציע מספר מִפתחים הקשורים לליבה של מוליכות הרוח, עם הזמנה פתוחה לפתוח מִפתחים לכל דבר בו ניפגש ולגלות מה הם, לְמה הם מזמינים אותנו, מהם הקטבים החוסמים אותם ומהי התנועה המכוונת ביניהם שתוליך את הרוח.

מִפתח הרפיה

הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים.

(תהילים מו, יא)

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ.

(קהלת ח, ח)

האחיזה במציאות והניסיון לחזק את האחיזה כשנראה שהיא מתערערת, עשויים לנבוע ממקום של פחד והתגוננות ועשויים לנבוע ממקום של ביטחון, אמונה ואהבה. אי אפשר לרקוד עם ידים מתוחות וקשיחות. כשם שניתן להרפות אחיזה ולהישען על ידיד נאמן, כך אנו מוזמנים להרפות ולהישען על ההשגחה, בה מוליך אותנו הקב"ה בעולם. ההרפיה היא גמישות המאפשרת התכווננות לקראת הדבר ותנועה.

אולם, הרפיה איננה עזיבה. עזיבה היא הקוטב השני של האחיזה, והיא כוחנית באותה מידה. אני עוזב בכעס, אני נוטש, אני מתנתק, אני מתרחק. ניתן לעזוב בכוח, ניתן לאחוז בכוח. אי אפשר להתרפוֹת בכוח.

האימון 'להתרפות', לרופף אחיזה, לנוע על קו האמצע, הוא אימון במוליכות רוח. עזיבה נעשית מחמת פחד או תסכול, והרפיה מתהווה מאמונה.

לעיתים אנו מורגלים לאחוז בדברים אחיזה חומרית, להגביר שליטה. אנו רושמים אותם על מנת שנהיה בטוחים שישרדו, נאחזים באמונות שלנו על מנת שנהיה בטוחים ומוגנים. יש לנו דעות מוצקות. אולם, הרוח מפתיעה אותנו ותמשיך להפתיע אותנו. אי אפשר לכלוא אותה ואי אפשר לאחוז בה, אך אפשר לרקוד עמה ולהניח לה להוליך אותנו.

ברגע שנחזק את האחיזה – איבדנו את הדבר, ניכסנו אותו. ברגע שנעזוב מתוך חולשה או עייפות – שוב איבדנו אותו, ויתרנו עליו: "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו". כשהריקוד הזה אינו מוּכר דיו, הוא עשוי להפחיד. זהו סוד התנועה.

אנחנו נדרשים להרפות, לרופף, להמתין קמעא, להביט קדימה או פנימה, להיות מוקסמים, להיות נכונים.

מִפתח כאן ועכשיו

עַל פִּי דִּבְרֵי קְדֻשַּׁת הָרַבִּי רַבִּי בּוּנִים מִפַּרְּשִׁיסְחָא, עַל הַכָּתוּב "הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי, וְחֶלְדִּי כְּאַיִן נֶגְדְּךָ" (תהלים לט, ו), שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁמּוֹדֵד מֵאָה אַמּוֹת חֲבָלִים, וְאֵין לוֹ רַק הַטֶּפַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ – כֵּן שְׁנוֹת הָאָדָם. מָה שֶׁעָבַר – עָבַר, וּמָה שֶׁעֲדַיִן עָתִיד לִהְיוֹת – אֵינוֹ יָדוּעַ, וְאֵין לוֹ רַק הָרֶגַע הַהוּא.

וְכַאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן וְיַחֲשֹׁב שֶׁאֵין לוֹ רַק הָרֶגַע הַזֹּאת – אֲזַי, כַּמָּה יִהְיֶה יָקָר וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו הָרֶגַע הַזֹּאת. וְיַעֲבֹד אֶת ה' בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה טְהוֹרָה וּבִדְבֵקוּת נִפְלָא.

(קול מבשר, פרשת ראה)

חיים בהווה, הגברת רמת הנוכחות שלנו. אחד הגורמים המקשים על החיים בהווה הוא השיפוטיות והביקורת. כשאני נע ממקום הגנתי ומנותק ממקור החיוניות, אני עסוק בחשש לאבד את הרגעים הבאים, בהתחשבנות ברווחי ובנזקי העבר, במקום להיות כאן ועכשיו.

אני מבקש להגביר את מידת הנוכחות שלי בהווה ממקום של אהבה, אמונה וקבלה. כששאלת הלגיטימיוּת לא תחסום, תתגלה המניעה כאשליה. גם בהיותי במקום חסום – הֱיֶה שם, אל תיבהל, אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, שים לב למקום, מה קורה שם, הנה אתה כבר בפנים.

וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְנִיעָהּ, וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו. וְזֶהוּ וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה, כִּי שָׁם הָאֱלֹקִים כנ"ל.

(לקוטי מוהר"ן קמא, קטו)

אולם, אם החיים בהווה מגיעים ממקום של השכחת העתיד או העבר, הינתקות ממנו, חוסר נכונות להישיר מבט לפנים, הינעלות במקום הזה, פחד מיצירה או התחייבות, פחד מקביעוּת – הרי שהנוכחות איננה מגיעה ממקום נקי, הולכת הרוח תיחסם.

מִפתח רצוא ושוב

וְהַחַיּוֹת רָצֹוא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

(יחזקאל א, יד)

המגע עם הרוח מאופיין בתנועות של רצוא ושוב – ברגע שבו גילינו משהו, המשגנו אותו ואחזנו בו בחוזקה – איבדנו אותו. התנועה האין סופית בין אחיזה להרפיה, בין יש לאין, בין רצוא לשוב – היא תנועת הריקוד עם הרוח. זהו הריקוד עם האהבה הנגלית־ונחבאת בשיר השירים, וזהו עניין הסוד הרוקד מן הגילוי אל ההסתר, מאיר ונעלם. אלו חוקי השְׂחִיה בעולם הרוח, שאי ידיעתם עלולה לבלבל ולאבד. תנועת רצוא ושוב מאפשרת לדברים להיווצר מחדש עם תנועת הרוח.

התנועה היא כתנועת הלולאה – היש מתהפך אל האין והאין אל היש. הכרת התנועה ושחרורה, מוליכה את הרוח. היבהלות, ניסיון להישאר בכוח באחד המעגלים, יחסום את הרוח.

הרצוא ושוב עשויים להגיע ממקום תזזיתי, חסר מנוחה, בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר. ההבחנה בין תנועה של מנוחה ותנועה של בריחה היא סודו של מִפתח זה.

מִפתח ענווה

וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם.

(במדבר יב, ג)

ענווה היא היענות, פתיחת עצמי לדבר שמעבר, לדבר שמתקרב. כולי כאן למענך. ענווה יכולה גם לדכא, לחסום, לנבוע ממקום של דחייה, פחד, ביטול. ענווה מוליכת רוח היא ענווה הנובעת מהידיעה שיש תמיד משהו מעבר. אני ביטוי של האין סוף, ותמיד יש דבר עמוק יותר. קיים מעגל של נסתר מעבר למעגל הנגלה שלנו, ואנו בתהליך של למידה ותנועה מתמדת. כשהתהליך הזה נעצר אנו במצב של "אלוהי מסיכה". הגילוי חייב להיות מתמיד ובהתחדשות.

אין סופיות הרוח מונע את האפשרות לרכוש עליה בעלות, להתגאות. במקום זאת, אנו מוזמנים להוליך אותה, להיפתח ולנוע עמה מתוך ענווה.

ענווה מוליכת רוח היא המקור ליראה, יראת תלמידי חכמים, מורא רבך כמורא שמים, טהרה, זהירות ופרישות.

מפתח התכללות

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ

(יחזקאל לז, יז)

התכללות היא יצירת מציאות חדשה תוך זיווג שתי מציאויות קיימות. יכולה להיווצר התכללות בין אנשים, בין רעיונות הנראים מנוגדים ובין מצבי קונפליקט. בהתכללות, ההדדיוּת איננה מתבססת על המכנה המשותף הנמוך, על הגזרה המשותפת שבדרך כלל ליבת העניין היא מחוצה לה, אלא על המציאות החדשה המתאפשרת בזיווג המיוחד הזה. השלמה ממקום של אהבה, ממקום של הכרה בתנועה של כל אחד מהרכיבים אל האין סוף.

למשל, בהתכללות בין אנשים, הנחת היסוד היא שבאופן פוטנציאלי כל אחד הוא אדם שלם, ללא צורך באדם נוסף כדי ליצור ולנבוע. יחד עם זאת, חיבור אל האחר פותח אפשרויות נוספות, שלא היו קיימות אצל האחד היחיד. האחד יכול היה להתקיים וליצור בלי זה, אך האפשרויות הנוספות לא תמומשנה. האחד אחראי במאה אחוז להוציא את האחר אל הפועל, מתוך אהבה ולא מתוך כעס.

האחריות היא להוציא את האחר לפועל בנקודה הנוספת, באפשרות החדשה שנפתחת, במה שלא יצֵא לאור בלי האחריות הזו. מתוך כך, נוצרת יצירה אין סופית, שלימה, חדשה, שלא היתה נוצרת אילו לא היתה התכללות, אילו לא היתה סינרגיה.

מִפתח אחריות

אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי.

(במדבר רבה פרשה ח)

אני נרתם לַדָּבָר ברמ"ח האברים, כולי, בהכרה ש"אין הדבר תלוי אלא בי", מתוך נכונות להתמסר. לקיחת אחריות היא הליכה למקום בתחושה שאיני יודע לגמרי להיות בו, אולם אין מישהו אחר שנוטל על עצמו את האחריות, ואני מתמסר, נוטל אחריות ורשות והולך לשם.

הזיקוק כאן חיוני: האם האחריות נובעת מאהבה, מייעוד, מהליכה בנתיב האישי שלי, מגילוי האור שבי; או שמא היא נובעת מאינטרסים חיצוניים, מפחד, מכעס? הקו המבחין הוא דק.

האחריות המזוקקת מבטאת הישענות על ההשגחה במובן מלא. הבה ונבין את המילה אחריות כאַחֲרַי בהטיית תואר הפועל. לומר אַחֲרַי לאחרים, לקחת אַחֲרַי במלוא מובן המילה, 'אַחֲרַי'־ות. פעמים רבות במצבי חירום אנשים נוטלים אחריות במובנה המלא, אינם מביטים לצדדים או לערבויות אלא עושים כמיטבם.

ראיית העולם כחציו חייב וחציו זכאי, הוא נקודת מוצא של נטילת אחריות. כל שאנו עושים מכריע את העולם, לכן ניטול אחריות.

מובנה החוסם של האחריות הוא כיסוי, הישענות על דבר אחר, היסמכות על תעודה, על היתר, על משהו מחוצה אלי. כשיש לי אחריות במובן הזה, אינני עומד חזיתית מול הדבר, אני מבוטח. ממקום של מוליכות רוח דבר כזה ייחשב כחוסר אחריות, כהיסמכות המשאירה ביציע.

פעמים רבות המונח מקצועיות מתפרש כהיסמכות על דבר שמחוצה וגורע מכוחו של איש המקצוע. מקצועיות מוליכת רוח היא היכרות עמוקה עם ניואנסים והתרחשויות, ונכונוּת לקחת אחריות ליצירת ניואנסים חדשים.

מִפתח גם וגם

אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלוֹקִים חַיִּים.

(ערובין יג: ועוד)

פעמים רבות אנו חיים בתודעה של "או־או". האפשרויות שאנו פוגשים סותרות זו את זו, ועלינו להפחית צד אחד בכדי לחזק צד שני. מוליכוּת רוח פותחת אפשרות של גם וגם, אמונה שחיזוק ומיצוי של שני הצדדים יגלה משהו חדש, עמוק יותר, רב מימדי. כל מפגש עם קוטב נוסף, עם אפשרות חדשה, מביא לידי ביטוי אפשרויות נוספות. במקום לחיות מתוך ניגוד והפרדה, נחיה מתוך הרחבה. קטבים סותרים מבטאים מופעים שונים של האין סוף, שיגדיל וירחיב אותנו בתנועה של "גם וגם".

המקום העמוק של הגם וגם אינו פשרנות של מציאת המכנה המשותף הנמוך, אינו ויתור על הליכה עד הסוף, אלא זיהוי ברור של תרומת כל אפשרות לאפשרות השניה עד שנוצרת אפשרות חדשה. התנועה הלולאתית בין קוטבי הפרדוקס, נושאת את ההפכים, יוצרת מקום חדש ומניעה לקראת המופע הבא.

אנחנו נקראים 'לגַםְ־גֵם', לחבר את הקצוות השונים.

מִפתח למידה כאמן

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה.

(ישעיהו יא, ב)

בלמידה שאינה מוליכת רוח, המנגינה הפנימית היא השליטה. מטרתה היא לדעת, לשלוט, להסתדר, לרכוש יתרון. זו למידה של מָאטֵרְיָה, של חומרים, באופן שיאפשר לשלוט בהם. כשהשליטה מספקת – ניתן להפסיק את הלמידה, וכשהידע והשליטה אינם מספקים – יש לחדש את הלמידה שנית.

בדרך כלל אלמד בדרכים בהן אני יודע ללמוד, מסתורין יהוו בעיה; ואני תופס את עצמי כקבוע, כבלתי ניתן לשינוי. בלמידה כזו יש כרונולוגיה בַּזמן – מתחילים, מתקדמים וכו'.

בלמידה מוליכת רוח, למידה כאמן, המנגינה הפנימית היא ההתהוות. שדה הלמידה הוא אני־החיים, הדבר הנלמד והיחסים בינינו. אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל. המטרה היא להתפתח, לצמוח, לגלות תגליות על עצמי ועל הנלמד ועל היחסים בינינו. אני לומד מכל דבר וכל הזמן. כולם מורים, הכל מורֵה, גם פחד וכאב הם מורים. המטרה היא למצוא עוד ועוד מסתורין. מרתק אותי לדעת מה אינני יודע.

זהו מפגש של ריקוד ושל גילוי: אני בו זמנית מתחיל ומתקדם, מורה ותלמיד. אני בוחר מורה ונזהר מלהיכבל למה שהוא יודע שהוא יודע, אני לומד על הלמידה כל הזמן, אני מתאהב בלמידה. אני מתלהב מטעויות, נע מתוך הטעויות, מגלה בהן תגליות ומוכן – בִן רגע – לשנות תובנות כשהן מתחדשות.

מִפתח מחויבות

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: "מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ?"

(שבת פח.)

מחויבות היא מציאות שאנו לוקחים על עצמנו ליצור, אפשרות שאנו רוצים שתהפוך למציאות. זו התמקמות מול מציאות רצויה, מול תמונת עתיד, והתכווננות חד־משמעית לעברה.

חשוב לשחרר את המחויבות מאשמה, שעלולה להנביע אותה מפחד ולא מאהבה. חשוב גם לשחרר את המחויבות לתוצאה מהדרך שבה התוצאה תושג. ההשגחה מוליכה בדרכים שלה, באופן בלתי צפוי, מתוך ריפוף ולא מתוך שליטה. מרגע שהתחייבנו – נשתחרר מהפרדיגמה של "כך זה צריך לקרות" וניפתח לתובנה שכל עיכוב הוא חלק מהתנועה עצמה, ואל לנו לבקר אותו קודם זמנו. זו כניסה לריקוד שתחילתו וסופו ידועים, אך הדרך אליו איננה ידועה.

ההשגחה והמחויבות רוקדות יחד. אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני.

מִפתח הליכה עם ההשגחה

מַהוּ ה' צִלְּךָ – כְּצִלְּךָ. מָה צִלְּךָ אִם אַתָּה מְשַׂחֵק לוֹ הוּא מְשַׂחֵק לְךָ … וְאִם אַתָּה מַרְאֶה לוֹ פָּנִים זְעוּמוֹת אוֹ מֻסְבָּרוֹת אַף הוּא נוֹתֵן לְךָ כָּךְ, אַף הקב"ה ה' צִלְּךָ, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה הוֹוֶה עִמּוֹ הוּא הוֹוֶה עִמָּךְ.

(מדרש המצוטט בנפש החיים א, ז)

ההשגחה נושאת אותנו בנתיב מופלא של התרחשויות בעלות מבנה הולוגרמי: כל מה שקורה כעת הוא ביטוי ותמונת ראי למה שמתחולל בתוכי, וביטוי בו זמני לתנועת ההשגחה המוליכה אותנו בנתיב שלנו. הכל מתהווה כל העת ואנו יכולים להקשיב ולהצטרף לתנועה הזו, לרקוד עם ההשגחה.

מחסומים שאנו נתקלים בהם הם הזמנה לצעידה קדימה, הם מביאי מסר שבידנו לפענחו. לא ניאבק עם המציאות שההשגחה מזמנת לנו, גם לא נברח או נימחק מפניה, אלא נצעד עמה, נתמרן את עצמנו למקום של הקשבה ופענוח ולמקום שבו התנועה שלנו תתוזמן עם תנועת ההשגחה.

הדבר הזה קורה כל הזמן, הוא מתהווה, ורק כך מתאפשרת מוליכות רוח.

הישענות על השגחה ממקום של עייפות, פאטאליזם, בריחה מאחריות – היא ההיפוך של ריקוד עם ההשגחה. היא הפן החוסם של מִפתח ההשגחה.