קבלת פני הרב

מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ דִּבּוּר מִפִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, שֶׁהוּא דִּבּוּר אֱמֶת, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אָז, בִּבְחִינוֹת (ישעיה ל): וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, הוּא מְקַבֵּל בְּחִינוֹת הַפָּנִים שֶׁל הַצַּדִּיק, וּבְחִינוֹת שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ.

(ליקוטי מוהרן קמא, קצב)

המובן הפשוט של 'קבלת פני רבו' הוא שהאדם מקבל את הפנים של הרב שלו. גם כשאדם הולך 'לקבל את פני רבו ברגל', הכוונה היא כפשוטו. אבל כמובן שבשביל שדבר כזה יתרחש באמת, נדרשת מהאדם עבודה מסוימת – שיקוף כנה של דברי הרב וביטול עצמי של התלמיד, כדי שיוכל להיות יותר ויותר בבחינת מראָה.

כדי שהרב ירצה לשים את פניו בתוך פני התלמיד, על הפנים של התלמיד להיות פנים מאירות ושקופות; אם אדם בא עם פנים משלו, עם פנים חמורות סבר או פנים שחורות – אין סיכוי שקבלת פני הרב תתרחש.

דיו על נייר

כל זה נכון רק כשאנחנו זוכים לפגוש בצדיק במובן הפיזי, אבל לרוב אנחנו עוסקים בטקסטים, ועל לימוד כזה – שהוא שחור על גבי לבן וללא תמונות – עליו שואל ר' נחמן איך אפשר לפגוש בו את הצדיק.

'טקסט', בכלל, הוא דבר שערורייתי. יש סכנה גדולה בלימוד טקסט, מכיון שהוא רחוק מאוד מההתרחשות החיה כל־כך והחד־פעמית שהיתה בזמן אמירת התורה. זו השאלה שר' נחמן מתמודד איתה – איך אפשר ללמוד טקסטים בצורה כזו שעדיין תהיה להם את אותה הטריות? איך אפשר להיות בבחינת "הלומד ילד למה הוא דומה – לדיו כתובה על נייר חדש" – לימוד שבו הדברים חמים וטריים 'ישר מהתנור'? איך יוצרים לימוד שהוא התרחשות של מפגש בין־אישי והדדי בין הרב לתלמידים שלו – הרב משפיע על התלמיד והתלמיד על הרב?

ר' נחמן מציע ואומר שלימוד כזה אפשרי גם מול טקסט.

[…] כִּי זֶה הַצַּדִּיק מַנִּיחַ שִׂכְלוֹ בְּתוֹךְ זֶה הַדִּבּוּר שֶׁמְּחַדֵּשׁ, וְהוּא מְקַבֵּל זֶה הַדִּבּוּר, נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל שִׂכְלוֹ. וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינוֹת הַנְּשָׁמָה, כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (איוב לב): וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם; וְכֵן מְקַבֵּל פָּנִים שֶׁלּוֹ, כִּי הַדִּבּוּר שֶׁהוּא מְדַבֵּר הוּא אֱמֶת, וֶאֱמֶת הוּא הַפָּנִים שֶׁל כָּל הַפָּנִים דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינוֹת (תהלים כד): מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה, בְּחִינוֹת (מיכה ז): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, נִמְצָא זֶה שֶׁמְּקַבֵּל דִּבּוּר מִפִּי הַצַּדִּיק, מְקַבֵּל פָּנָיו וְשִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְנֶחְקָק וְנִצְטַיֵּר בְּדַעְתּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַפָּנִים וְהַשֵּׂכֶל וְהַנְּשָׁמָה.

אַךְ שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר מִשִּׁכְחָה, כִּי שִׁכְחָה מְשַׁכַּחַת הַכֹּל מִמֶּנּוּ, הַיְנוּ כָּל מַה שֶׁנִּצְטַיֵּר בְּדַעְתּוֹ מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ”ל, עַל־יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח וְעוֹבֵר מִמֶּנּוּ כָּל הַנַּ”ל; וַאֲפִלּוּ אִם יִכְתֹּב הַדָּבָר בְּסֵפֶר לְזִכָּרוֹן, כְּשֶׁבְּחִינַת הַשִּׁכְחָה מִתְגַּבֶּרֶת, נוֹפֵל בְּחִינַת הַשִּׁכְחָה גַּם עַל הַסֵּפֶר הַנִּכְתַּב, הַיְנוּ כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, נִפְטָר הֶחָכָם שֶׁחִדֵּשׁ הַדִּבּוּר, וְאָז מִתְגַּבֵּר בְּחִינוֹת שִׁכְחָה, בִּבְחִינוֹת (תהלים לא): נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, וְאָז שׁוֹרָה שִׁכְחָה אֲפִלּוּ עַל סֵפֶר הַנִּכְתַּב.

וְיֵשׁ עֵצָה לָזֶה – לְצַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּשֶׁלּוֹמְדִין דְּבָרָיו, כַּמּוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי (שקלים פ”ב) שֶׁצָּרִיךְ לְצַיֵּר בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּאִלּוּ הַתַּנָּא עוֹמֵד לְפָנָיו, כִּי בְּהַסֵּפֶר שֶׁל הֶחָכָם נִרְשָׁם וְנִצְטַיֵּר שָׁם דְּמוּת הֶחָכָם, כִּי אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים וְהָאוֹתִיּוֹת הַנִּרְשָׁמִין וּמְצֻיָּרִין בְּהַסֵּפֶר, הֵם שֵׂכֶל הֶחָכָם וְנִשְׁמָתוֹ וּבְחִינוֹת פָּנָיו, נִמְצָא שֶׁשִּׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו, שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ מַמָּשׁ, הוּא בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת; עַל־כֵּן נִמְצָא בְּכָל סֵפֶר וָסֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם שֶׁחִדֵּשׁ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, כִּי כְּפִי דְּמוּתוֹ, דְּהַיְנוּ שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁל הֶחָכָם, כֵּן נִצְטַיְּרִין הָאוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר, כִּי אִם הָיָה לְהֶחָכָם דְּמוּת אַחֵר, הַיְנוּ שֵׂכֶל וּפָנִים וּנְשָׁמָה אַחֶרֶת, הָיָה מְחַדֵּשׁ וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת אֲחֵרִים בְּהַסֵּפֶר, כְּפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁהָיָה לוֹ שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ. נִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל סֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם.

וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְזִכָּרוֹן לִזְכֹּר דִּבְרֵי הֶחָכָם כְּמוֹ שֶׁאֲמָרָם הֶחָכָם, אוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁחוֹזֵר מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכְרוֹ, אָז כְּשֶׁאוֹמֵר זֶה הַדָּבָר בְּשֵׁם הֶחָכָם, נִצְטַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֲמָרוֹ הֶחָכָם בְּעַצְמוֹ, אַךְ שֶׁיִּהְיֶה הַזִּכָּרוֹן בֶּאֱמֶת בְּכֹחַ הַזִּכָּרוֹן, שֶׁאָז נֶחְקָק בְּדַעְתּוֹ דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ מַמָּשׁ כַּנַּ”ל.

(ליקוטי מוהר"ן, שם)

בעצם, זו אחת השאלות הגדולות אצל לומד: כשאדם מדבר על טקסט מסוים, מאיזה מרחק הוא מדבר עליו? את המרחק הזה אפשר הרבה פעמים לראות ולהרגיש כשאדם לומד עם מישהו, או אפילו כשהוא לומד לבדו. כמו שניתן לראות לפעמים אדם העוצם את עיניו ומדבר על דבר רחוק, אבל הדיבור שלו מגיע ממקום שבו הוא קרוב מאוד לאותו הדבר. פעם בחנתי תלמידים ואחד מהתלמידים אמר לי "אני לא זוכר מי אמר את זה, לא זוכר שמות של רבנים", זה המחיש לי את זה שהוא מדבר ממקום רחוק.

בין השורות

שאלת המפתח של לימוד כזה קשורה באמונה שמי שאמר את הדברים באמת אמר אותם, באמת התכוון לומר אותם. הדבר נכון גם בדיבור בין שני אנשים – כשאנחנו מדברים עם מישהו ורואים שהוא לא מקשיב לנו ומעירים לו על כך. לפעמים הוא יאמר "כן, אני מקשיב", אבל התגובה שלנו אליו תהיה "לא, אני רוצה שתקשיב לי". ההקשבה לאחר קשורה לכך שאני מאמין, זוכר ויודע שיש מישהו שמדבר איתי, שזה לא רק דעות ומחשבות; זה לא רק משהו שקראת באיזה ספר, אלא דברים שאתה מדבר איתי ואתה בעצמך רוצה להגיד לי משהו.

אמת שברוב המקרים אין בכוחן של המילים להעביר את נוכחות האדם שמאחוריהן ברהיטות ובבהירות; לפעמים נוכחותו באה לידי ביטוי בבדיחה שלו, ברמז, בסוד שהוא אומר ולא אומר; אבל הבסיס הראשוני הוא האמונה שיש שם מישהו.

ר' נחמן רוצה להגיד לנו שכמו בדיבור בין אנשים – בו ברור לנו שההקשבה קשורה לתשומת לב לכך ש'יש שם מישהו', כך גם בלימוד, השלב הראשון הוא האמונה ש'יש מישהו בבית', שמישהו מבקש לומר לי משהו. לכאורה אלו מילים פשוטות, אבל אמונה אמיתית בדבר הזה – שמישהו שם את עצמו במילים האלה – דורשת עבודה והקשבה עמוקה.

דמות דיוקנו

פעם ניסינו בחבורה להבין איך המהר"ל נראה, ואחד החברים תיאר שהמהר"ל חוזר על דבריו ומסביר אותם פעם ועוד פעם כי הוא מתוסכל שלא מבינים אותו. בדומה, מי שלומד הרבה את דבריו של ר' נחמן יודע שדמותו באה לידי ביטוי בדרשות שלו: בצורה שבה הוא קורא את הפסוקים, במעבר המהיר ממסלול אחד לאחר בלי לאותת מראש האם הוא מסביר פשט, או שזה משל, או שהוא בכלל מתבדח.

כמו שברור לנו שאם היינו זוכים לקרוא את כל הספרים בכתב יד, בוודאי היינו מקבלים את התמונה בצורה מסוימת – לא במובן הגרפולוגי, אלא מכיוון שהתמונה של כתב היד היא גם התמונה של הכותב. ובאמת ניתן לומר אף מעבר לזה, שגם צורת המחשבה, השכל והסברות – גם הם בסך הכל סוג של לבושים לתמונה הזו, לפנים של ר' נחמן.

ר' נחמן מבקש מאיתנו לחפש את הדבר הזה, ונותן עצה לזה – שנצייר לפנינו את דמות דיוקנו של מי שאמר את הדברים. גם אם לא נצליח לקלוט בצורה מדויקת את צורת הזקן, מה היה הגובה שלו והאם דיבר לאט או מהר, עדיין משהו מהדמות נוכל לקלוט. הבקשה בלימוד כזה היא לפגוש את מי שאמר את הדברים, להבין שהוא אומר משהו ולחפש את הדמות שלו, ומתוך כך גם להאמין שהוא אומר לי משהו.

לימוד מבקש פנים כשמו כן הוא – לא תמיד הוא מוצא, אבל הוא מבקש. לימוד כזה, הבקשה שלו היא לפגוש את מי שאמר את הדברים – לא ממקום רכילותי, אלא ממקום פנימי שרוצה ומאמין בהתרחשות הזו; מאמין שההתרחשות הזאת יכולה להתרחש גם כאן ועכשיו.