לימוד בחבורה

בבית המדרש, אחד מעמודי התווך של כל חבורה הוא הלימוד. מצד החבורה הדבר הגיוני – הלימוד מעניק כלים ותוכן להתרחשות; אבל עדיין נדרש להבין: מה החבורה מעניקה ללימוד? מדוע אנחנו בוחרים ללמוד בחבורה?

אנחנו בוחרים ללמוד בחבורה משום שאנחנו מבינים ומאמינים שהדבר שקורה בינינו, ביני לבינך – הוא הדבר שאנחנו מחפשים בלימוד. אין כאן השוואה אנלוגית בין שתי ההתרחשויות, אלא הם הם אותם הדברים עצמם – זהו אותו הדיאלוג ואותו המפגש.

בחבורה שלומדת נוצר מפגש. ההבנה הבסיסית היא שחבורה מורכבת מאנשים שמטבע הדברים הם בני אדם, וגם מנחי־חבורות, שאפשר וכדאי לדון על מקומם בחבורה, גם הם בני אדם – כולם חולמים, מבקשים, מאמינים, נופלים וקמים. לאנשים יש פסיכולוגיה וגם לחבורה יש פסיכולוגיה.

הדבר שאני מבקש לעשות כאן הוא לעורר את תשומת הלב שלנו לְמה שמתרחש בתוך חבורה של אנשים – לא רק ללימוד ולרובד הגלוי, אלא גם להרבה דברים שנמצאים בין לבין. מתוך הדברים אני מבקש גם לדייק את מהות החבורות של בית המדרש ואת מקומו ודרכו של המנחה בתוך החבורה.

מעבר למילים

הסיפור מספר שפעם אחת – לפני שנים רבות – דוב, אריה ושפן נפלו לבור עמוק שלא היה בו מה לאכול או לשתות. האריה, עם דמעה של צער, אמר: "במקום שכולנו נמות, אני מציע שנאכל את החלש ביותר מבינינו". באותו רגע תפס השפן בקבוק זכוכית שהיה שם, שבר אותו בדרמטיוּת ואמר: "אם תיגע בדוב – אני הורג אותך".

הטקסט הזה, בפשוטו, הוא שקוף – השפן אומר: 'אני אגן על הדוב בחירוף נפש'. ברור שבתוך הטקסט קיים סאב־טקסט בדיחתי שאומר 'אני, השפן, יותר חזק מהדוב'. אפשר גם לומר שסאב־טקסט נוסף, עמוק יותר, מעביר לנו מסר על חכמה מול כח, או על יצירתיות ומקוריוּת; וכמובן שניתן לזהות – כאן ובכל דיבור – עוד הרבה סאב־טקסטים שיובילו אותנו לכל מיני אפשרויות וכיוונים, אבל מעבר להכל אפשר להבין בפשטות שבכל אמירה ובכל לימוד יש טקטס ויש סאב־טקסט.

אתן כאן דוגמה נוספת. ראיתי לאחרונה שו"ת sms שבו השואלת שאלה "האם אני צריכה לסלוח למישהו שהרס לי את החיים?", והתשובה היתה "לא, אלא אם כן הוא יעשה תשובה". המדיום של השאלה הוא קצרצר ומסוים מאוד, והתשובה היא תשובה טובה משום שהיא מתייחסת לרובד שנמצא בשאלה באופן גלוי וברור;

אבל כולנו מבינים שאם השאלה היתה נשאלת במדיום אחר, היו עשויות לעלות הרבה מחשבות אחרות לגמרי: מה היא בעצם שואלת? האם יש לחצים – מבפנים או מבחוץ – שהיא תסלח? האם היא במצוקה? ועל מה היא צריכה לסלוח בכלל? גם כאן אנחנו רואים שיש הרבה דברים, ואנחנו נדרשים לבחור לאיזה מהם אנחנו מתייחסים וכיצד.

לבחור להגיב

דוגמא שלישית היא שמישהו נכנס אלַי לחדר ואומר לי: "קר". גם כאן, השאלה היא מה אני שומע – האם הוא מתייחס לטמפרטורה? אולי למשהו בתוך היחסים שלנו? בנוסף, יש כאן גם ציפיה מצִדו שברגע שהוא אומר "קר" אני אבין למה הוא מתכוון. התשובה לשאלת 'איך אני מקשיב' תתבטא באופן שבו אבחר להגיב:

אני יכול לבחור לשאול "למה התכוונת?" ובכך להשאיר את העניין פתוח, או שאני יכול לבחור לסגור את החלון ואיתו גם את הסוגיה, וגם בכל בחירה כזו יש סאב־טקסט, דבר שלא נאמר. לדוגמה, בחירה לסגור את החלון עשויה להעביר מסר על היחסים ביני לבינך – המסר יכול להיות שאני נענה לכל דבר שאתה צריך, או אולי שאני חזק וסוגר את החלון כי אתה חלש ולא יכול לעשות את זה בעצמך.

הבקשה שלי היא שמתוך כל הדוגמאות האלה נצליח לעורר את הצורך להקשיב לאחרים ולשים לב לבחירות שאני בוחר לעשות. אני רוצה לתת כאן עוד דוגמה אחת כדי להבהיר קצת איך העניין הזה מופיע במרחב קבוצתי:

הקבוצה יושבת בחדר. פתאום נכנס אחד מחברי הקבוצה לחדר ומספר שהוא לא מרגיש טוב ויש לו חום. עכשיו עולה השאלה: מה אני, כמנחה, צריך לעשות? איך אני מגיב? אם מישהו יציע לו אקמול – זה בסדר גמור ואולי אפילו כדאי, אבל אני – כמנחה וכמשתתף – עשוי לשמוע כאן רבדים נוספים, כדוגמת: "אני מבקש שתתחשבו בי", "אל תקשו עלַי" או "תראו כמה הקבוצה חשובה לי, שבחרתי להגיע למרות שיש לי חום". הדברים שאני שומע והצורה שבה אני שומע אותם תשפיע על הבחירה והתגובה שאני אנקוט.

חבורות בית המדרש

ישנם סוגים שונים של קבוצות: יש קבוצות שהם משימתיות, לדוגמה – מועצת תלמידים שמכינה טיול, קבוצה שלומדת ניהול נכון של הזמן, ישיבת צוות שמכינה מפגש של לימוד. בקבוצה משימתית, התפקיד של המנחה (אם ישנו) הוא תפקיד ישיר – להוביל לעבר השלמת המשימה.

ישנן קבוצות שהם דינמיות וטיפוליות, לדוגמה – קבוצות גטשלט, פסיכודרמה וכדומה. בקבוצות כאלה, עיקר העניין לא נמצא במשימה שנדרש לבצע, אלא בתהליך עצמו; החומר אינו מגיע מבחוץ אלא עולה מבפנים, מתוך הכאן ועכשיו.

חבורות הלימוד שאנחנו מנחים – מהן?

הן לא קבוצות טיפוליות – משום שישנו חומר לימוד וישנה הכוונה; והן גם לא קבוצות מכוונות משימה – משום שגם להתרחשות יש משמעות בפני עצמה והדינמיקה בין בני החבורה משפיעה רבות על ההתרחשות.

אנחנו כמנחים נדרשים להקשיע תשומת לב בצד ה'משימתי' וגם בצד ה'דינמי' – לשמור על ההכוונה ולמנוע התפזרות של המחשבות, ועם זאת גם להקשיב לרוחב הקולות השונים ולמרחב שביניהם.

המרחב החבורתי

דוגמא קטנה לדבר הזה: פעם פתחנו חבורת לימוד בסבב שבו המשתתפים הוזמנו לענות על שאלה מסוימת, ואף אחד מהנוכחים לא דיבר. לאחר כמה דקות, המנחה אמר: "עכשיו מוזמן לדבר רק מי שעד עכשיו פחד לדבר". באמירה הזו היתה קריצה מסוימת, הקלה של הסיטואציה, התייחסות לַפּחד מבלי לעשות ממנו דרמה. לאחר כמה שניות של שקט המנחה הוסיף: "אז אני רואה שאף אחד לא מפחד לדבר, מעולה", ודווקא האמירות האלה פתחו משהו ואִפשרו לאנשים להתחיל לדבר.

המון מהדברים הקורים בחבורה לא ממש מודעים. בכל קבוצה יש נורמות וישנו מתח סביב הציות להן – מה אומרים? איך אומרים? איך ועם מי יושבים? אילו תחושות ומחשבות מותר או אסור לומר? באיזה שם קוראים לאנשים – בשמם הפרטי, בכינוי, בשם חיבה?

לפעמים גם נדרש לחשוב על השאלה הזו לגבי אנשים מסוימים שלא נהוג לקרוא להם בשמם הפרטי – מורים, רבנים, מפקדים וכדומה. אפשר גם לדון כיצד נורמות מועילות ומוסיפות למרחב, אבל לפני הכל פשוט נשים לב אליהן.

דבר נוסף שיש לשים לב אליו בכל חבורה או קבוצה הוא השוואות חברתיות – אנשים בודקים את המחשבות ואת ההתנהגות שלהם ביחס לאחרים. כל דבר שאני עושה יכול להשפיע על הדינמיקה ועל כולם. כל אמירה יכולה לקבוע נורמה ו'תפקידים'.

מקומו של המנחה

בכל קבוצה, המנחה הוא מושא להשלכות ולפנטזיות – ישנה נטיה להתחרות בו, לחכות לדבריו, לחסות בצילו וכדומה. לכל מעשה של המנחה יש אימפקט עצום. בעצם, לא רק למעשים אלא גם לדברים שהמנחה לא עושה – גם אם הוא בוחר להתעלם מדברים שמישהו אמר, יש לזה השפעה עצומה.

היה איזה גוי שאמר פעם "אתה לא יכול שלא להיות באינטראקציה"; ולפעמים ההחלטה "טוב, אני לא אגיד" עלולה להעביר אמירה חזקה הרבה יותר. נדמה לפעמים שהכי בטוח זה לא לומר, אבל אי אפשר להתחמק מזה. תפקיד המנחה אינו מִשחק והוא כולל הרבה אחריות; אין כאן כוונה להבהיל אבל יש צורך לשים לב לעניינים האלה.

אחת השאלות המשמעותיות מצד המנחה היא: כמה אני משתתף? באיזו מידה אני על המגרש? בבית המדרש אנחנו כמנחים בדרך כלל נחשפים ברמה גבוהה, אבל אני לא רוצה לומר ש'זאת הדרך הנכונה', כי היא דורשת מאיתנו להיות הרבה יותר בטוחים בעצמנו.

ככל שאני כמנחה שם את עצמי באופן חשוף יותר – היכולת שלי להחזיק את החבורה נפגמת. ככל שאני נמצא יותר 'מבפנים' – כך יהיה לי קשה יותר לראות את ההתרחשות 'מלמעלה'.

המנחה על המגרש

גם כשאני מדבר 'מבפנים', תעלה שאלה נוספת ודקה יותר – האם אני מדבר כמנחה שהמכוונות שלו היא ההתרחשות בקבוצה או שאני מדבר כמשתתף שרוצה להיות חלק מהסבב? כשאני מביא משהו מעצמי אני צריך להיות מודע לחוזק של הדבר הזה. הדברים דורשים ממני התכווננות מוגברת – האם מה שאני אומר או מספר יקדם את הקבוצה או דווקא יתקע ויבהיל.

אוסיף כאן שתי דוגמאות לעניין הזה:

נניח שאנחנו לומדים פסקה בחבורה, ומישהו אומר: "לא הבנתי מה שכתוב שם". בשלב הזה אני, כמחנה, יכול להחליט שאני מסביר וממשיך הלאה; זו החלטה קבילה כמובן, אבל אני צריך להיות מודע לכך שעיצבתי עכשיו משהו ביחסים ביני לבין הקבוצה, שאמרתי אמירה: "אני יודע, ואתם/אתה לא". ככל שאני תופס את המקום של העונֵה אני מבסס יחסים מסוימים של מנחה־קבוצה.

מנעד התגובות

דוגמה נוספת ואחרונה להקשבה הנדרשת: אם מישהי מכריזה: "אותי אל תשקפו" – מה היא אומרת? מה אני שומע? האם היא אומרת "אין לי סבלנות", "אני לא רוצה לציית להנחיות" או "אני נבוכה שאתם משקפים"? או שאולי זו קריאת תיגר על הסיטואציה?

יש פה המון אפשרויות, ואני צריך לחשוב איך אני מגיב לדבר הזה. אני יכול לשקף אותה, אבל פעולה כזו עלולה להיות אלימה ומניפולטיבית; אני יכול לומר לה "אלה הכללים – אם לא טוב לך, יש קבוצות אחרות"; אני יכול לנסות לומר לה מה זה אומר עליה; אני יכול לבקש ממנה להסביר מה מפריע לה. ייתכן שהיא תגיד שהיא לא מוכנה לענות, אבל תמיד ישנה האפשרות לשאול, לדייק.

אני גם יכול לשתוק ולתת לדברים להתפתח, מתוך אמון שהדברים יקרו מאליהם בחבורה ובתהליך ומתוך הבנה שאני לא הסיפור ולא נכנס למאבקי כוח. ייתכן שבהכרזה שלה טמונה גם אמירה של חיזוק – המרחב מספיק בטוח בשבילה כדי לומר: "לא מתאים לי".

בכל הדברים האלה ישנה סכנה של מודעות יתר ואולי אף שיתוק, אבל אין מנוס מלחשוב עליהם, כי אחרת – אנחנו פיל בחנות חרסינה.

חתימה – לשם מה התכנסנו

ישנם כל מיני סוגים של מנגנוני התערבויות שיכולים לעמוד לרשותו של מנחה. שיקוף (שהוצג בהרחבה במאמר "בסוד שיח") הוא מנגנון מסוים ומתבקש־יחסית של התערבות, אבל ישנם עוד: ניתן לשאול שאלה שמנסה לברר ולהעמיק בדברים, ניתן להנהן לאות קבלה של הדברים, ניתן לשתוק ולהקשיב. כשנשאלת שאלה ויש שתיקה, לפעמים היא סוג של אדישות, אבל לפעמים היא יוצרת סוג של תשומת לב – ממששים את השאלה, משהו מתבשל.

על כל אמירה או שאלה נִדַּרש להחליט על עומק הסאב־טקסט שאליו ננסה לרדת, כשתמיד נמצא החשש מצד אחד לחפירה חסרת־תכלית שעלולה לעצבן ולעורר התנגדות, והחשש מצד שני לפספס את העומק שאפשר להגיע אליו.

כשישנה הזמנה לדיבור ודיוק, אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה ישירה. 'הזמנה' אומרת שאני מוכן שתשאל ותדייק אותי, מוכן להיכנס פנימה. כשאנחנו עובדים ומתַרגלים בזוגות זו הזמנה מובנֵית; אבל כשאין הזמנה, אם מישהו אמר משהו ולא ביקש שניכנס לחיים שלו, אנחנו עלולים לגרום לו עוול, ודרושה מחשבה – איך אנחנו יוצרים מרחב מזמין?

בכל העניינים האלה אין כללים ברורים, אבל הם כולם נעוצים בשאלה הבסיסית של רצונות, מהות וכיוון החבורה – מי אני ומי אתה? מה החוזה שיש בינינו? ומעל הכל – לשם מה התכנסנו לכאן שנינו?