נקודה טובה

בחסידות ברסלב מקובל לפתוח בלימוד של שתי תורות בסיסיות ותשתיתיות של ר' נחמן. תורות אלה מכוּנות 'תורות האָלף', על שם המילה הראשונה בפסוק המרכזי שנדרש בהן: "אזמרה לאלוקי בעודי" ו"איה מקום כבודו".

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; […]

כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ”ל, וְהָבֵן. […]

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב.

וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב.

כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ”ל.

(ליקוטי מוהרן קמא, רפב)

בתורה רפ"ב, המוּכרת יחסית, ר' נחמן פונה לאדם שנמצא בנפילה קיומית ורוחנית ומעודד אותו. הוא מציע לו למצוא נקודה אחת טובה בעצמו, נקודת אור בה הוא נאחז.

ר' נחמן מלמד אותנו שאחיזה "באותו המעט" מחוללת ובוראת את האדם מחדש, מוציאה אותו מרשעותו ומחזירה אותו בתשובה. היפוך כזה מתאפשר בזכות ההתגלות האלוקית, ולו המעטה ביותר, שחבויה בנקודת הזכות, בנקודה הטובה.באותה עין טובה ר' נחמן מציע לנו לפגוש גם את זולתנו, את האחר, את הרִשעוּת שסביבנו – ולהחזירם בתשובה.

הסתרת הכבוד

כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, יוּכַל לִפֹּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת, חַס וְשָׁלוֹם. וְיֵשׁ שֶׁקִּלְקְלוּ הַרְבֵּה, כְּגוֹן הָרְשָׁעִים הַגְּדוֹלִים מְאֹד הַמְפֻרְסָמִים, שֶׁהִטְעוּ אֶת הָעוֹלָם, וְהַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם.

וְעִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ. רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – לָאו, וַאֲזַי בְּוַדַּאי לֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם.

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, יב)

אולם, לא תמיד אנחנו זוכים לראות בעין טובה נקודות אור בעצמנו או בזולת. לעיתים ההתגלות האלוקית נעלמת מאיתנו, "כבוד אלוקים" מוסתר וחבוי. חבוי כל כך עד שהיכולת לראות בעין טובה את עצמנו ואת המציאות סביבנו נאטמת. אנחנו מביטים על עצמנו, על השנה שחלפה עלינו, וחשים ריקנות, אובדן, עצבות, כעס או מרירות. איננו יכולים להעלות ולהיזכר ולו בנקודה טובה אחת.

הניגון פסק. לתוך החלל שהתפנה חודרים ספקות, הרהורים רעים ורפיון ידיים. לנקודת אין מוצא כזו ר' נחמן קורא: "נפילה גדולה מאד מאד". ר' נחמן מלמד אותנו שבנפילה כזו "הכבוד" האלוקי שמאיר לתוך מרבית רובדי החיים – נעדר: "וכבודי לאחר לא אתן: שיש גבול להכבוד שלא יתפשט לשם… שלא יתפשט למקומות החיצוניים".

נפילה "למקומות מטונפים" כאלה כרוכה ב"ספקות והרהורים ובלבולים גדולים". הנפילה מאופיינת בעצירה ובהתבוננות פנימה. בראיה שמקומנו "רחוק מאוד מכבודו יתברך" – כלומר: אנחנו מתבוננים על מצבנו ומקומנו ומצליחים להבחין בהסתר כבוד ה'.

לתוך החלל הריק שנפער ברגע הזה – מחלחל הספק, וכמו מצבו של "כבוד אלוקים" הנעדר והמוסתר, גם אנחנו איננו מזהים את "הכבוד" שלנו, את כבודנו האנושי. גם אנחנו נטולי כבוד. אנחנו מאבדים מגע עם עצמיותנו, עם מקור חיותינו. חשים שאיננו במקומנו. בנפילה כזו, אין בנו ולו נקודת אור אלוקית טובה אחת להיאחז בה.

עבור נפילות מעין אלה ר' נחמן סולל דרך אחרת לתשובה. דרך שאלה. דרך תהייה וזעקה קיומית: "איה מקום כבודו".

איה

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁנּוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִסְפֵקוֹת, וְיֵשׁ שֶׁנְּפִילָתוֹ גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁנּוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים, וּמְהַרְהֵר אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן הַנְּפִילָה וְהַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. כִּי דַּע, כִּי שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה הוּא הַכָּבוֹד. כִּי כָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כֹּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו וְכוּ’ (יומא לח). וּמֵאַחַר שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, נִמְצָא שֶׁכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה.[…]

וְעַל־כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאֹד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן.

וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ, בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, הַמּוּבָא בִּסְפָרִים. כִּי “אַיֵּה” מְקוֹם כְּבוֹדוֹ – זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּרֵאשִׁית כַּנַּ”ל, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ חִיּוּת לַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ. נִמְצָא כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ “אַיֵּה” מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא חוֹזֵר וְעוֹלֶה אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת “אַיֵּה”, שֶׁמִּגֹּדֶל הַסְתָּרָתוֹ וְהֶעְלֵמוֹ הוּא מְחַיֶּה מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ, וְעַכְשָׁו, עַל־יְדֵי שֶׁהוּא נָפַל לְשָׁם, וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ “אַיֵּה” מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם, וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ, וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה.

(ליקוטי מוהר"ן, שם)

בתורה זו, כמו בתורות אחרות, ר' נחמן מתרגם מושגים קבליים לשפה אנושית, מעביר אותם לשדה של נפש האדם:

המשנה במסכת אבות (פ"ה) אומרת: "בעשרה מאמרות נברא העולם". קריאה זהירה בפסוקים חושפת רק תשעה. תשעה מאמרות עם גילוי אלוקי, עם "כבוד ה'" שאפשר לזהות, אמירות שאפשר להבין. הקשבה למאמר מאפשרת לנו לדמיין ולחוש איך מתוכו נובעת יצירה, נוצרים ברואים, נאצלים חיים: "ויאמר אלוקים יהי אור". "ויאמר אלקים תדשא הארץ".

המאמר העשירי – הראשון בין עשרת המאמרות – הוא העליון שבהם: מאמר "בראשית", מאמר סתום. מאמר ללא אמירה, מאמר חסר צורה או הוראה. מאמר עליון זה מקביל לספירת כתר – הוא המאמר הגבוה ביותר, הקרוב ביותר אליו יתברך. שמותיו השונים של ה' מקבילים גם הם לעשר הספירות. השם המיוחד של ספירת כתר הוא "איה". שם שמהותו שאלה.

כיצד נוכל לזהות בעולמנו הנפשי את התנועה הזו? את "החלל הפנוי" של ספירת כתר, את מאמר "בראשית"? ר' נחמן מחזיר אותנו לנפילה. למשבר. למקום בו איננו מזהים בתוכנו נקודה טובה או כבוד אלוקים. למקום בו איננו מבינים. נותרנו רק עם שאלה, שותקים. ללא בהירות, ללא וודאות, ללא מאמרות. נשארנו בלי תשובה.

בפינו רק שאלה שבוקעת מתוך נפילה גדולה ונואשת, שאלת "איה מקום כבודו".

ירידה תכלית עליה

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמונֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה. יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ כַּדָּבָר הָאָמוּר עַל יַד נְבִיאָךְ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: "קָדושׁ. קָדושׁ. קָדושׁ ה' צְבָאות. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו".

כְּבודו מָלֵא עולָם, מְשָׁרְתָיו שׁואֲלִים זֶה לַזֶּה: "אַיֵּה מְקום כְּבודו לְהַעֲרִיצו?"
לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים: "בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו".

מִמְּקומו הוּא יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּו הַמְיַחֲדִים שְׁמו עֶרֶב וָבקֶר בְּכָל יום תָּמִיד אומְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד".
הוּא אֱלהֵינוּ. הוּא אָבִינוּ. הוּא מַלְכֵּנוּ. הוּא מושִׁיעֵנוּ. הוּא יושִׁיעֵנוּ וְיִגְאָלֵנוּ שֵׁנִית. וְיַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו לְעֵינֵי כָּל חַי לֵאמר: "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית לִהְיות לָכֶם לֵאלהִים. אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם"

וּבְדִבְרֵי קָדְשָׁךְ כָּתוּב לֵאמר: "יִמְלךְ ה' לְעולָם, אֱלהַיִךְ צִיּון לְדר וָדר הַלְלוּיָהּ".

(קדושת תפילת מוסף, נוסח ספרד)

את פסוקי הקדושה של תפילת מוסף חסידים המתפללים בנוסח ספרד פותחים במילה "כתר". פסוקי הקדושה שזורים בדו שיח בין מלאכים ומשרתים. אלו אומרים: "כבודו מלא עולם", ולעומתם: "משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו". משרתי השם מכתירים אותו בשאלת "איה".

השאלה "איה" קשורה בספירת כתר, כלומר: מקורה גבוה יותר מאותן ספירות בהן שמו של הקב"ה ודאי, ברור ונגלה: "כבודו מלא עולם".

זהו מקור ההיפוך שר' נחמן יוצר. נפילה נטולת כבוד ורווית "ספקות והרהורים" היא, אפוא, הזדמנות להתקרב לקב"ה "בחלל פנוי" של היעדר, של הסתתרות[1]. תשובה וקרבת השם עשויות לצמוח דווקא מתוך זעקת "איה", מתוך השהות בשאלה: "על ידי שהוא נפל לשם ואזי מבקש איה מקום כבודו, ובזה חוזר ומדבק עצמו לשם ומחיה את נפילתו ועולה בתכלית העליה".

בניגוד לציפייה שמהנפילה תצמח עליה, ר' נחמן מזכיר לנו ש"ירידה תכלית עליה". כלומר: השאלה הזועקת של הנפילה הופכת לתכלית עצמה, למפגש עצמו, לרגע של קרבה עם הקב"ה.

חזרה לשאלה

וְעִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ. רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – לָאו, וַאֲזַי בְּוַדַּאי לֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם.

(ליקוטי מוהר"ן, שם)

מהו סוד השאלה? השואל נמצא בעמדה שמחפשת ומסתכלת אחר מקומו של אלוקים "בכל דבר שעושה". ויש לדייק כאן: לא בהכרח מוצא את אלוקים בכל דבר, אבל תמיד מחפש, מחפש ושואל "איה"[2].

ר' נחמן פותח בפנינו את האפשרות שהחיפוש והשאלה יכולים להשיל מעלנו ידיעות ותבניות מוכרות וישנות ולהחזיר אותנו ל'עיקר היהדות', לתמימות ופשיטות "בלי שום חכמות". באפשרות זו טמון כוח בורא ומחדש עולמות – מאמר סתום שמחולל בריאה, כמו מאמר "בראשית". שאלת "איה מקום כבודו" שנשאלת בימי נפילה וספקות, עשויה לרכך את הידוע לנו, את הוודאי. היא עשויה לפתוח צוהר בליבנו למקום חדש, לרוח חדשה, לדרכים בהן לא הלכנו עד היום. 

שאלת "איה" גם מזמינה אותנו לכרוע ברך, להרים ידיים ולהיכנע מול המסתורי והנעלם. ר' נחמן רואה בַּכניעה עמדה דתית קיומית: – השואל נכבש על ידי השאלה, נכנע לה.

בתנועת התשובה של האדם דרושה כניעה לאי־ידיעתו, מוכנוּת להיותו חלק מסיפור שהקב"ה רוקם, הרמת ידים אל מול הסתום. את המלחמה מול עמלק משה רבנו מנצח בהרמת ידים – ידי אמונה. הגאווה של עמלק נשברת מול כניעה, כשמשה נאלם מול הסתום – ומרים ידים.

לנגדי תמיד

כך אפשר גם לדרוש את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד": ה' – נגדי. יש רגעי נפילה ומשבר בהם אנחנו חשים שהקב"ה "נגדי". בנפילות כאלו אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים, נעצרים ונאלמים. ר' נחמן מזמין אותנו לכניעה מול אפשרות שהקב"ה עכשיו "נגדי". אם נזכה, נראה איך הניגוד הזה הופך בעזרת השם לעזר: "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו".

השאלה היא פתח לקרבת השם ולתנועה דתית עמוקה של שאלה, של תהיה ושל שתיקה נכנעת. התקרבות לקב"ה דורשת, אם כן, חזרה לשאלה. בתנועה של תשובה בוקעת שאלה קיומית – מתוך חלל פנוי, מתוך נפילה והסתר. אנחנו יוצאים לחיפוש מתוך ענווה וכניעה. אנחנו שואלים ומפנים מקום, יוצרים חלל פנוי.

בראש השנה אנחנו שבים למסתורין של המאמר הבורא, של אמירת "בראשית", שבים למאמר הסתום בו כבוד אלוקים מוסתר. אנחנו מבקשים להמליך את הקב"ה בכתר, בשאלה קיומית ואין סופית, בשאלה שמכוונת אותנו אל מקום חדש לגמרי, שאלה שיוצרת "חלל פנוי" לקראת בריאה חדשה.

[1] במקומות אחרים ר' נחמן אומר ומדגיש שללא חלל פנוי אין מקום לבריאה וליצירה חדשה: "וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא כִּי צָרִיךְ לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן…" (ליקוטי מוהר"ן קמא תורה מ"ט). לעיון מעמיק יותר בניסוחיו ובהבנתו של ר' נחמן לחלל הפנוי ראה גם בליקוטי מוהר"ן קמא תורה ס"ד.

[2] בתורה פ"ח בליקוטי מוהר"ן תנינא ר' נחמן קושר בין תשובה לבין חיפוש אבידות: "…וְדַע שֶׁיֵּשׁ מַלְאָךְ וְתַחְתָּיו כַּמָּה מְמֻנִּים. וְכֻלָּם אוֹחֲזִים בְּיָדָם שׁוֹפָרוֹת וְהֵם עוֹמְדִים וְחוֹפְרִים תָּמִיד וּמְחַפְּשִׂים תָּמִיד אַחַר אֲבֵדוֹת. וְהֵם תּוֹקְעִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה, וְאַחַר-כָּךְ חוֹזְרִים וְתוֹקְעִים תְּקִיעָה. וּכְשֶׁהֵם מוֹצְאִים אֵיזֶה אֲבֵדָה נַעֲשֶׂה רַעַשׁ וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה…" חיפוש אחרי אבידה מאפיין רגעים של אובדן דרך, נתק וחיסרון. תקיעת השופר על ידי המלאך מסמלת את זעקת החיפוש. חיפוש אחרי אבידה שמציאתה מעוררת שמחה גדולה. לעיון נוסף ביחסו של ר' נחמן לחיפוש אבידות ראה גם ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה קפ"ח, ובמעשה הראשון בספר סיפורי מעשיות – מעשה מאבידת בת מלך.