התורה נצחית

נקודת הבסיס של לימוד התורה היא האמונה שהתורה היא נצחית. העולם השתנה, אין מה להשוות בין העולם כפי שהיה כשניתנה בו התורה לבין העולם כפי שהוא היום – בכל המובנים, הפנימיים והחיצוניים – ועדיין יש בה את היסוד שמעל הזמן. המשמעות של הנקודה הזו היא שהתורה יכולה לדבר לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום. והאמירה הזו, שהתורה היא נצחית, מתבטאת ומיושמת דרך אופן הלימוד.

ללמוד מתוך חופש

האמונה בנצחיות התורה היא אמונה שנמצאת בלימוד הזה בצורה כללית, אבל בכל פעם שאני לומד אני נדרש לבחון אותה מחדש. בתהליך הלמידה עצמו ובתהליך ההכנסה של הלימוד לחיים, הדבר הזה בבדיקה. הניסוח צריך להיות מאוד עדין, אמיתי ולא מתנגח – תמיד תישאל שאלת "האם" ולא רק שאלת "מה". הדברים דורשים לא רק הקשבה לַכָּתוּב אלא גם התבוננות – האם אני מרגיש את הנצחיות הזו כעת? האם הדברים חיים מבחינתי?

בלימוד, מאד חשוב שיהיה גם מקום להגיד "זה לא מדבר אלי בכלל" או "זה מעצבן אותי", לאפשר ללימוד לעורר התנגדות. אדם יכול להתחבר לדברים או להתנגד אליהם, ושתי האפשרויות לגיטימיות, התנאי הבסיסי לעבודה הזאת הוא שאדם ירגיש: יש כאן משהו שמבקש לומר לי משהו על העולם הפנימי שלי – הדברים נוגעים לא רק בהתנהגות החיצונית, אלא גם בעולם הפנימי שלי ובאופן שבו אני מנהל אותו.

מכיוון שהדברים נוגעים פנימה ומכוונים גם לעולם פנימי, הם לא יכולים לעבוד בכוח. החופש הוא מהותי בלימוד הזה. אפשר לכפות אדם להניח תפילין, אבל כשאתה מבקש להזמין אדם וקורא לו לכונן תנועה פנימית בתוכו, קשה מאד לראות את זה קורה בהפעלת כוח. החופש כאן הוא מהותי, ומתוך כך זה משפיע גם על אופן הלימוד ולא רק על אופן היישום. הפנים והחוץ מחוברים ומקבילים זה לזה.

לחדד את השוני

כדי שאדם יגיע לנקודה של לימוד מתוך חופש, הוא חייב להתחיל מההבנה שהדברים לא מתרחשים אצל מישהו אחר, אלא במגרש שלו. מתוך ההבנה הזו, אופן הלימוד צריך להיות פתוח – כלומר, האדם צריך לומר לעצמו: יש כאן מילים, ואני שווה זכויות להבין אותן ולפרש אותן. נדרש גם סיוג מהצד השני – הפתיחוּת בלימוד לא אומרת שאפשר להגיד הכל. אני לא אומר מה שבא לי, כי אז אני נשאר להתבוסס בתוך העולם שלי ומפסיד את הכח של הלימוד.

זה מה שקורה, באופן אבסורדי, לרוב לומדי התורה. רוב לומדי התורה באים – באופן אידיאולוגי – עם מחויבות לתורה, אבל בפועל הם רק מקבלים חיזוקים לדברים שהם כבר ידעו. באופן לימוד כזה, אם אני אלמד משהו שסותר את מה שאני חושב ויודע, אעשה 'אוקימתא' או פרשנות כדי שהדברים יתאימו לעולם שלי. לצערנו הדבר הזה קורה לרוב לומדי התורה היום – בנגלה וגם בלימודים רוחניים.

המתח כאן יושב על התנועה של השיקוף – אני בא לשמוע את התורה ולא את עצמי; אני בא לשמוע ולחדד דווקא את הצדדים של השוני ממה שאני חושב ויודע. בשביל לעשות את זה, אני מתחיל מקושיות, מִתמיהות או מתגובות. כבני אדם אנחנו עלולים ליפול לטשטוש הדברים שלא נוח לנו איתם, ולכן כבר מתחילת הלימוד יש לחדד, כי המקומות בלימוד שקשים ולא מוכרים לי, בהם נמצא הפוטנציאל לקידום הרוחני שלי. המקום היציב גם הוא טוב, אבל זו דרגה נמוכה יותר.

המקום שיש בו התנגשות הוא המקום שבו התורה יכולה לעשות שינוי משמעותי לחיים שלי. זה המובן של נצחיות התורה – שההתנצחות שבה היא נִצחית, שהלומד אותה נדרש למשא ומתן תמידי איתה.

קודשא בריך הוא ושכינתיה

לרוב, אני חווה את העולם באופן מאד פשוט וטוב – העולם זז והקב"ה מזיז אותו. בתוך זה, לפעמים יש רגעים שבו העולם קשה ואני מרגיש אז את "בוא אל התיבה", את "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"; רגעים בהם אני מרגיש שהעולם מאבד אחיזה, והנה התורה היא תיבה לברוח אליה מהמבול. אבל באופן כללי אני חי בתודעה שהעולם הוא טוב, שאנחנו לא חיים במבול. אבל אני חושב שאחד הדברים שאפשר לראות אותם מאז שחזרנו לארץ, הוא שרוב עולם התורה עדיין לא הפנים את זה – יש אינסטינקט בסיסי באידיאולוגיה של לימוד תורה שאומר: העולם הוא קשה. העולם הוא קשה כי הוא חומרי, כי הוא יצרי, כי הוא נראה כאילו אין בו אלוקים. העולם הוא כופר ולכן אין לנו שיור מלבד התורה הזו.

המשפט שהכי מייצג את זה הוא האמירה "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" ומתוך המשפט הזה יוצא שהדרך היחידה לחיות חיים רוחניים ומשמעותיים הקשורים לקב"ה היא רק בתוך עולם של תורה. אדם שחווה את העולם בצורה המאיימת והלא־אלוקית הזו, מתוך כך הוא ניגש לעבודה של הלימוד ממקום של סטרס ולא ממקום של חופש.

לעומת זאת, האופן שבו אני מבין את לימוד התורה שאנחנו קוראים לו 'תורת חיים' הוא שיש כאן דיאלוג בין שני קולות של הקב"ה. העולם והחיים שלי הם מופע של הקב"ה והתורה היא מופע של הקב"ה. הקב"ה מדבר דרך מה שקורה במציאות והוא מדבר דרך התורה שהוא נתן – דיאלוג בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. בין הקול שלו בתורה שנקרא 'קודשא בריך הוא' לבין הקול שלו במציאות שנקרא 'שכינתיה'.

יש בדברים גם הבנה עמוקה בעניין של לימוד מתוך חופש – לא רק כי מבחינה 'טקטית' אי אפשר לקרוא לאדם לשינוי פנימי שלא מתוך חופש, אלא משום שיש משהו יותר עמוק בהבנה הזו – ההבנה שהדברים הם שיחה ולא רק אמירה, ההבנה יש עוד אפשרויות; ייתכן שהאפשרות שלי היא הטובה ביותר, אבל היא לא היחידה.

הקשבה למילים

אחת הסכנות של 'תורת חיים' נמצאת באופציה שבה התורה הופכת להיות כלי משרת לגילוי עצמי. ההבדל הזה הוא דק מאוד וחשוב מאוד.

באופן סמוי, הסכנה הזאת נמצאת גם בלמידה קלאסית, אבל באופן גלוי היא נמצאת הרבה בלמידה ניו אייג'ית. כשאפשר לומר הכל – מאבדים את העוצמה. התרה אומרת משהו, יש כאן אמירה. הביטוי הקונקרטי של הדבר הזה הוא ההקשבה למילים – מה כתוב, מה לא כתוב. זה גבול מאד חשוב.

כאן עולה שאלה על הדינמיקה של יחסי מנחה וקבוצה: מצד אחד אני רוצה להנחיל את זה שההקשבה לְמה שכתוב היא קריטית – אני מקשיב למה שכתוב ולא רק אומר את מה שבא לי; ומצד שני עומד מולי אדם שחושב אחרת ממני, אני חושב שכתוב דבר אחד והוא חושב שכתוב דבר אחר.

מתוך העמדה הזו נוצר ויכוח או דיאלוג, אבל הגבולות הם הדבר הכתוב. יכולות להיות כמה קריאות של אותו מקור, אבל הקריאה חייבת להיות מעוגנת במילים. הדבר שחשוב לי לתת ללומד הוא החתירה לשאלה "האם זה כתוב או לא?", גילוי האפשרות להיות בחיפוש הזה, במכֻוונות הזו להקשיב למה שכתוב. זה הצד שקושר את 'תורת חיים' עם לימוד פשט.