את והב בסופה

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.

(קידושין ל:)

התנועה שמתוארת בגמרא קשורה לכישורי הנחיה – איך אפשר להנחות לויכוח ומצד שני לכבד את כל הדעות כאחד. תוך כדי הלימוד, באמצע, שולפים חרבות אחד לשני, ובסוף – אהבה.

מה זה אומר שבסוף יש אהבה? הלימוד בחבורה קורה בו משהו – יכול להיות שכשהשני פותח את הפה, אני בטוח שזה לא מה שכתוב ואני רואה את הדברים אחרת, אבל ההיפתחות שלי לאחר יוצרת בפנים את הפליאה הזו שאומרת: “וואלה, אפשר לקרוא את זה גם אחרת”. אי אפשר לשחק את זה אם זה לא אמיתי. אם באמת נפתחת, אם נפתח לך משהו בלב, ואתה באמת אומר: “וואו, איך אפשר לקרוא את אותן מילים באופן אחר לגמרי!”, כשנוצרת האמפתיה העמוקה הזו (שאינה בהכרח הסכמה) – משהו מתרחב.

במובן הזה, יש הקבלה בין התהליכים הלימודיים לבין התהליכים הבין־אישיים בקבוצה. התהליך הזה הוא התהליך הנפשי המקביל לתהליך שמתרחש כשמנסים להבין מה כתוב במילים – ראשיתו במוכנות לפקוח את העינים אל דברים חדשים, וסופו בקבלה – גם אם לא בהסכמה – ובאהבה. כמו שאנחנו משקפים את מה שכתוב – כך אנחנו משקפים אחד את השני; כמו שאנחנו מקשיבים לפסוקים עד הסוף – כך אנחנו מקשיבים אחד לשני. המושג “תורת חיים” כורך בתוכו גם כלים מתודיים־לימודיים וגם כלים הנחיַתיים.

להיות בכאן ועכשיו

כשלומדים תורה, כל חלק בתורה ראוי ללימוד, אבל התנאי הוא להיות במה שלומדים – כשאני לומד גמרא אני עם הגמרא, כשאני לומד את הרשב”א אני עם הרשב”א, כשאני לומד משנה אני לומד אותה ולא את הגמרא שלה. האיכות הזו היא איכות חשובה מאוד – להיות בכאן ועכשיו. רוב האנשים בעולם, ברוב המצבים בעולם, כשהם נמצאים בשנַים הם נמצאים באפס, נמצאים על הגדר, באו”ם. במצב כזה, האפשרות שיתחולל איזשהו תהליך פנימי היא כמעט בלתי־אפשרית.

מורים, או כמעט כל האנשים המלמדים בעולם, מאד אוהבים את המתודה ההשוואתית: היא מחדדת, מנגידה, ויוצרת דבר חזק מאוד – כל דבר ניכר מתוך הפכו, וברמת ההבנה הנוצרת זה משמעותי; אבל ברמת ההפנמה והיכולת להיות בפנים, זה בדרך כלל מסרס. לכן, כל השוואה חיצונית בדרך כלל מקשה מאד על התנועה הזו.

ההזמנה שלי להתנסוּת בעניין הזה היא שבמקרה של מחלוקת, אז – לפחות באופן ראשוני – להזמין את עצמי להזדהות עם עמדה אחת; לכל הפחות להיכנס לתוכה, לעבד אותה. בדרך כלל כשיש מחלוקת אני לא נמצא פה ולא נמצא פה אלא נמצא על הגדר ומסתכל איך הם רבים. בשביל להבין אותם זה מצוין, אבל בשביל שיקרה משהו בחיים שלי מתוך זה – זה כמעט בלתי אפשרי. מהבחינה הזו, כדי לעבור שינוי, פחות חשוב הצד שאני נמצא בו, אלא עצם העניין הזה שאני מוכן לומר “אני בפנים”.

שיהיה מעניין

כשתלמיד לומד וכשמורה מלמד, קודם כל חשוב שיהיה מעניין. כשמשהו מעניין אותי, אז בהכרח הוא עוסק – גם אם באופן סמוי – בחומרים שמהם אני עשוי. ‘מעניין’ זה השער, השער לה’. השלב הבא הוא “וואו. נגע בי. משהו נפתח”, אבל כדי שהלומד ירשה לעצמו להגיע לשלב הבא, חשוב להשתהות על שלב ה’מעניין’, לאפשר בהתחלה ‘רק’ ללמוד.

ברוב המקרים אי אפשר להתחיל מחיפוש הנגיעה והחיבור הפנימי. מבחינת התהליך המתודי, לשאול כבר בהתחלה “מה מדבר אליך” זה חוסם, זה נועל. להיות בתודעה של “אני לא יודע עדיין אם מדבר אלי או לא, בוא נראה קודם מה כתוב”, ואולי עם הלימוד יצמח מתוך זה מה שמדבר אלי.

להרגיש בבית בלימוד

לפעמים המפגש עם הכתוב מערער משהו בתוכי, אבל התוכן של הערעור הזה הוא לא באמת העניין. העניין החשוב הוא השבירה של האגו בדרך לנגיעה הפנימית, הרגע שאני מבין מחדש דבר מסוים בתוכי. במקומות המוּכרים התנועה הזו יותר קשה, אבל היא סימן לכך שאני מאמין שהתורה – כמעט בהגדרה – יש בה דברים שהם לא אני; זו הסיבה שאני לומד תורה וזו גם הנקודה שבה אפשר לפגוש את הנצחיוּת שלה.

כלי העבודה שלנו הוא להתחיל מהמנוגד – לא מתוך המתכרות לפרובוקציה, אלא בתור ‘מפתח’ שפוקח את עינינו למנעד האפשרויות הרחב. יכול להיות גם שהלימוד ישעמם אותי, אבל זה חלק מהחופש – אי אפשר להכריח אדם שיתעניין במשהו או שיתנגד לו, כשהאדם מוכרח הדבר נהיה לא אמיתי.

אם המורה מביא טקסט שמשעמם אותו, יש סיכוי קטן מאוד שהוא יעניין את התלמידים שלו. אם המורה מביא טקסט שמעניין אותו, התלמידים רואים מה קורה לו כשהוא ניגש אליו, הם רואים איך הוא פותח אותו בעדינות ומנסה לפתות אותם להיכנס פנימה; כך יכול להתחולל משהו גם בתוכם.

מה שחשוב הוא שהדבר שאתה מביא – תרגיש בו בבית. תרגיש בבית במובן הזה שאתה מונח שם. אפשר להיות מונח בדבר גם בלי להבין אותו עד הסוף. זה משמעותי גם להכנת שיעורים –  המון מהאנרגיה של ההכנה היא להבין את הרקע, להבין את ההקשר, וזו הרבה פעמים נראית חלוקת אנרגיה לא נכונה. אבל אם זו האפשרות היחידה שלהם להרגיש בבית – אז זה שווה את כל המאמץ והזמן של ההשקעה.

זו קריאה לאדם להיפתח לאופציה הזו של להרגיש בבית גם בלי שאני מבין את הכל, להביא תורה של רבי נחמן גם בלי לדעת מתי הוא אמר אותה ואת כל הרקע, אלא פשוט משום שיש בה משהו שמדבר אליו. משהו קרץ לו שם, מעניין אותו להבין יותר, וזה מה שהוא מביא ללימוד. זה לא קורה הרבה משום שזה מאיים על הביטחון שלנו, וגם משום שאת רוב הדברים שאנחנו מלמדים אנחנו מלמדים שוב ושוב, מה שמעלה אתגר נוסף בפני עצמו – איך אני יכול להביא טקסט שאני מכיר טוב, וללמד אותו ממקום טרי?

לימוד בחבורה

מתוך החבורה משהו יכול להתרחש, אני יכול להרגיש שנוצר כאן דבר מתוך הביחד שלנו, שמשהו נולד. ההבנה שהלימוד שנוצר בחבורה הוא רכוש של כולם יכולה לשחרר מהאגו, מההתעסקות הפנימית של ‘שוֹאוּ’ שמורה עלול ליפול אליה. משהו קורה ביחד; אתה מוביל את זה, אבל זה לא רק אתה.

החוזה בלמידה הפרונטלית אומר: “הידע נמצא אצלי – המורה, ואני אתן אותו לך – התלמיד”. החוזה הזה הגיוני משום שבאמת הידע נמצא אצל המורה; אבל למרות שלמדתי, למרות שאני יודע יותר, ברגע ההתרחשות אנחנו שווים. אני שומע את התורה, אתה שומע את התורה וביחד אנחנו מנסים להבין.

באופן הפשוט ביותר, הדבר שמאפשר למידה בית מדרשית הוא הדיאלוג: בין קודשא בריך הוא לשכינתיה, בין הלומד לבין התורה, ביני לבינך.