בֵּית מִדְרָשׁ
לַהִתְחַדְּשׁוּת
התחבר/הירשם
בֵּית מִדְרָשׁ לַהִתְחַדְּשׁוּת
חבורות לימוד ותפילה

קטגוריה: Beste Mail bestellen Braut Websites Reddit

Bei Lovoo handelt di es umherwandern Damit die eine Dating-App, die di es Nutzern ermoglicht, neue Leute kennenzulernen, Kamerad

Bei Lovoo handelt di es umherwandern Damit die eine Dating-App, die di es Nutzern ermoglicht, neue Leute kennenzulernen, Kamerad is bedeutet bei Lovoo? Wohnhaft Bei Lovoo handelt es einander um folgende Dating-App, die er es Nutzern ermoglicht, neue Personen kennenzulernen, Freundschaften zugeknallt ableiten und selbst eine Angliederung drogenberauscht finden. Die App basiert auf Standortdaten, sodass […]

מִלּוֹן מֻשָּׂגִים

פיתוח שפה רגשית

בית מדרש להתחדשות עוסק בחידוש שפה פנימית ייחודית. שפה המזמינה אותנו להתבוננות מחודשת על העבודה האישית, החינוכית והרוחנית שלנו. 

לִפְנֵיכֶם כַּמָּה מֻשָּׂגִים נִבְחָרִים:

אֵיכוּת הַסְּבִיבָה

בכל מוסד חינוכי – ואולי גם בכל בית כנסת ובכל בית – אנחנו נדרשים קודם כל לבדוק את איכות הסביבה; לא רק מההיבט של מִחזוּר נייר ופליטת גזי חממה, אלא בעיקר לנסות להקשיב למרחב ולראות מה האוויר שלתוכו נכנסים כל תלמיד וכל מורה – האם האוויר במרחב הזה הוא מצמיח או מצמית?; השאלה הזו דורשת להפנות את המבט אל האוויר שבין המילים (ע"ע 'האש הלבנה').

איכות הסביבה היא סך האנרגיה והחיים שמלווים את המילים ואת המחוות שנמצאות באוויר. ניתן ליצור מקום שבו אנשים מרגישים בבית עוד לפני שנאמרה מילה אחת.

DO-BE

העולם שלנו הוא רובו עולם של doing, עולם שבו ככל שאתה עושה ומשיג יותר כך אתה מוערך יותר. אך יש צד בעולם ובהוויה האנושית שמחייב גם את ה-being – היכולת לשהות.

אפילו המורים הבינו שהשעה הכי חשובה היא שעת שהיה, ממש כמו חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה.

עֲבַרְיָנוּת

האדם צועד לאחור – מביט לעבר וצועד לעבר העתיד. קשה, ואולי בלתי אפשרי, לדעת מה צופנים בחובם הימים הבאים. יש חשש שהאדם יהיה עבריין – יחיה רק בעבר, לא יצליח להתנתק מ'איך היה פעם', ו'כמה טוב היה אי אז כש…'.

אופן שימוש נפוץ: "הוא חי ומתגעגע רק לאלול בשיעור א' שלו, למרות שהוא בן 45, ממש עבריין"

שְׁמִיטַּת הַשָּׁטִיחַ

בכל שיטה ותפיסה – רוחנית ופיזית כאחת – אנו נדרשים להיות מוכנים לשמיטת השטיח. אדם שאוחז חזק מדי בשיטה אחת עלול להגרר לשיח אידאולוגי שאין בו רַכּוּת ואין בו פתיחת הלב. לעיתים יש צורך לשמוט את השטיח מתחת לתפיסה המקובעת והנוקשה ולראות האם אנחנו מצליחים לאפשר מבט ממקום אחר ומפתיע שלא עלה על דעתנו קודם לכן.

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – שמיטת השטיח היא עבודה שקשה לבצע לבד ולא פעם יש צורך במישהו אחר, חיצוני לי, כמו חבר או מכר, שישמוט מתחתי את השטיח.

אֶבָּאוּטִיזְם

הסיכון הגדול בלדבר על משהו הוא שכל הדיבור יהיה אבאוטיזם (aboutism), ומשם קצרה הנפילה לדיבור שהוא רק אידיאוגולי, אי-דיאלוגי.

האפשרות השניה היא לדבר אל – לראות את הנוכח שמולך (ע"ע 'אז נדברו'), להבין שיש פה בן אדם עם נשמה, רצונות, מחשבות ורגשות. לפעמים דווקא כך מתרחשת פריצת דרך…

שַׁעֲשׁוּעַ

"אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה… [שלוש שעות] רביעיות – יושב ומשחק עם לויתן… ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה".

הגמרא במסכת עבודה זרה מתלבטת מה עושה הקב"ה במשך שלוש שעות מסוימות מהיום – האם הוא לומד תורה עם תינוקות של בית רבן או יושב ומשחק עם לויתן.

אולי אפשר להציע ששתי התשובות קשורות זו בזו,מכיוון שגם בלימוד התורה יש צד של שעשוע, של משחק, של הנאה לשם הדבר עצמו. אפשר שזהו גם סוג של מדד – אם לימוד התורה מצליח להגיע למקום כזה שיש בו שעשוע, ייתכן שזה אומר משהו על הקשר ביני לבין רבונו של עולם.

"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

תְּפִלָּה:

נוֹכְחִיּוּת

לא פעם, אדם בודק את הנוכחות שלו; אבל לפעמים זה לא אומר יותר מדי מעבר לעובדה שהגוף שלו נמצא כאן. כדי לבדוק אם הנשמה והרוח נמצאות גם כן, אולי יותר נכון לבדוק את הנוכחיות שלו – עד כמה החיוּת שלו נוכחת ומחוברת לכאן ולעכשיו.

אפשר גם להציע שבעצם, כל הכנה לתפילה בנויה על הגברת הנוכחיות של האדם על מנת שיוכל להגיע למפגש עם רבונו של עולם כשהוא במיטבו – חי ונוכח יותר.

צִיר הַ-Y

בעולם העשיה, הציר שאיתו פועלים בדרך כלל הוא ציר ה-X – כמה התקדמתי, כמה עשיתי וכמה פרחתי.

בתפילה אנחנו מבקשים לעורר ציר חדש, אנכי; ציר שבו אדם עומד עם הידיים פרושות כלפי מעלה. ציר שבו האדם שואל ומבקש לא רק על ההתקדמות ההישגית אלא גם על ההיות והנוכחות מול ה' יתברך.

ציר ה-Y הוא מפתח לעמידה בתפילה גם משום שהוא שם את השאלה Why (למה) במרכז העניינים.

אִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה דָּתִית

בשנת 1983 הציע הווארד גארדנר לזהות שקיימות שמונה אינטילגנציות שונות לבני אדם, במינונים שונים. אחריו היו רבים שהציעו אינטילגנציות שונות נוספות.

יכול להיות שאנחנו נדרשים להתבונן ולפתח גם את האינטלגנציה הדתית של האדם – היכולת של האדם להתמצא בנתיבים של תורה, הלכה ותפילה. כשהאינטליגנציה הדתית של אדם מתחילה להתפתח, הוא לאט לאט מרגיש בדברים האלה יותר בבית ואולי גם מתחיל ליצור, לחדש ולהעמיק בתוכם ומתוכם. 

הִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם?

באחד הסיפורים הקלאסיים שלו מתאר ר' נחמן את אחד מתלמידיו שמרוב עיסוקיו בשוק 'שכח' לבקר את רבו – ר' נחמן.

"קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל אֶל הַחַלּוֹן וַיּאמֶר לוֹ: "הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי מָה אַתָּה רוֹאֶה!" וַיּאמֶר: "אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה". עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: "אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי; זֶה הַכּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לא יִהְיֶה עוֹד, רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. וְגַם אֲנִי לא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לא תִהְיֶה. כְּהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: 'מָה אַתָּה כָּל-כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם?'"

כשאדם מביט על השמים הוא נזכר שיש דברים מעבר לעולם העשיה (ע"ע ציר ה Y); מבין שיש בעולם גם נגיעות של נצח.

חִנּוּךְ:

בֵּן סוֹרֵר הוּא מוֹרֶה

לפעמים ייתכן שהתלמיד בכיתה שנראה לנו 'סורר' – דווקא הוא ישמש לנו מורה.

התלמיד ה'סורר' הוא זה שמערער על המוסכמות ומתוך כך הוא שמצליח להוציא את ההורה ו/או המורה מהמוכר והידוע, מה'נסיון' שלו, ומאפשר לו לפסוע בשבילי חינוך חדשים ומפתיעים.

זה דורש מהמורה להיות בענווה, להבין שהילד שנראה 'סורר' או 'מפריע' הוא המפתח שלי ללימוד ולהתקדמות.

בְּלִיץ

ניקוי האוויר (ע"ע איכות הסביבה) נעשה, בין השאר, על ידי הורדת הציניות – המגן הקריר שנמצא מסביבנו לרוב. בלי"צ – בלי ליצנות, הוא מרחב שמאפשר דיבור נקי ומוקשב, דיבור מלב אל לב.

יצירת המרחב דורשת מַנחה, דורשת אורך רוח, דורשת סייעתא דשמיא; אבל היא אפשרית. 

אֵמוּן

בשדה החינוכי האמון לא מתנקז – כפי שחושבים לעיתים – רק למרחבים של אמת ושקר; האמון הוא אמונה שלי – המורה – בצמיחה שלך – התלמיד. אמונה בכך שבכל פעם שתוכל תבחר בטוב, ושגם אם תטעה – אפשר לתקן.

עבודה חינוכית עם אמון-אמונה, היא זו שמאפשרת לתלמיד לצמוח ולגדול – במבט נכון, בעין טובה.

הָאֵשׁ הַלְּבָנָה

התורה ניתנה ב"אש שחורה על גבי אש לבנה" (ירושלמי סוטה)

אחת המשמעויות של האש הלבנה היא שגם לרקע, להקשר עליו כתובה התורה, ישנה חשיבות ואף הוא חלק ממה שניתן על ידי הקב"ה.

המשמעות של זה היא שיש להפנות את המבט להקשר, למה שמאחורי המילים ומעבר להן, לשים לב על השכינה שנוכחת בין לבין.

מורה שיביט על הרווח בין התלמידים פתאום יגלה שהאש הלבנה גם היא נוכחת; שגם היא חלק משמעותי לא פחות ולעיתים אף יותר מהאש השחורה – הנאמרת, הכתובה; שגם שם יש אש. שגם היא מאת ה'.

מִשְׁמַר הַגְּבוּל

בצה"ל ובמשטרה ישנם חילות רבים. משמר הגבול מהווה כ-5-6 אחוזים מכלל כוחות הבטחון.

מורה שרואה שהוא משקיע בענייני גבולות ומשמעת יותר מאשר 5-6 אחוזים מהכוחות הכלליים שלו – כנראה שהוא לא משקיע את האנרגיה שלו באופן נכון (ע"ע פרצוף כיתה). חלק מהמדד של מורה כדי לדעת האם האנרגיה שלו מתועלת באופן מדוייק בכיתה קשורה לשאלה של כמה הוא משקיע בגבולות ואיך הוא משקיע בהם (ע"ע ממשמעת למשמעות).

הַשֻּׁתָּף הַשְּׁלִישִׁי

בכל תלמיד, בכל ילד, ישנם שלושה שותפים.

ישנם ההורים, ישנם המורים, וישנו גם הקב"ה. לפעמים אנחנו קצת 'שוכחים' מזה שהקב"ה גם הוא שותף בעבודה החינוכית. אנחנו רוצים להציע שלפעמים בישיבות פדגוגית או בפגישות עם ההורים נכון להזמין את הקב"ה להיות שותף גם הוא.

לעתים השותף השלישי הוא נסתר, לפעמים הוא לא הקב"ה אלא סבא מהדורות הקודמים, דמות מעוררת השראה שקשורה לסיטואציה; אנחנו נקראים 'לשמור לו כסא' איתנו ובעיקר להנכיח אותו, לראות שהעבודה החינוכית היא לא רק על מי שנמצא פה בחדר ולא רק בעולם העשיה.

הֵם-I-Are

ה-MRI הוא מכשיר רפואי מופלא שמגלה שבכל מוסד חינוכי התלמידים הם שיקוף של העולם הפנימי שלי – המורה.

בכל פעם שהחבורה, הכיתה, התלמידים, מגיבים באופן מסויים – אני נדרש לראות האם ואיך זה מוקרן מתוכי, באיזו צורה הדברים שאני עושה בעצם מחוללים את הרוח בכיתה.

הדבר נכון גם להפך – תנועות שנוצרות בכיתה משיבות רוח בתוכי פנימה, לטוב ולמוטב.

מורה שיודע לעבוד עם הכלי של MRI (ייתכן מאוד שתידרש עזרת חבר, קשה מאוד לעבוד על זה לבד) מגלה שהכיתה הופכת להיות המגרש שבו הוא לומד ומתקדם בזכות ובעזרת התלמידים.

פַּרְצוּף כִּתָּה

ניתן להסתכל על הכיתה במבט הוליסטי, כולל; מבט שרואה את האנרגיה של המורה ואת כוחות החיים שלו כמשאבים המרכזיים שיש בכיתה.

מורה שיודע לעבוד נכון עם כוחות החיים שלו יכול לסיים שיעור עם יותר כוחות חיים מאשר בתחילתו; הוא יודע לעבוד עם התלמידים 'זוללי האנרגיה' באופן מדוייק מבלי לתת להם להשתלט על כל הוויתו; והוא בעיקר יודע לעבוד עם הכלי המרכזי שיש לכל מורה – הוא בעצמו, עם יכולותיו, עם כשרונותיו הברוכים, עם המתנות שחנן אותו ה' יתברך.

מִמִּשְׁמַעַת לְמַשְׁמָעוּת

לא פעם, ענייני משמעת נתפסים כ'בעיות' שיש לפתור במושגים המושאלים מעולמות של מוסך או רפואת שיניים – 'לפתוח, להבריג עוד שלוש הברגות ימינה ושמאלה, לתקן, לסגור ולקוות לטוב'. הבעיה היא שבני אדם לא תמיד מגיבים כמו רכב לטיפולים כגון אלה.

בעיות משמעת לא פעם יכולות להיות סמן לשאלות של משמעות. בעיות שהתלמידים גורמים למורה יכולות להיות בקשות של התלמיד מהמורה – לדיוק המשמעות, להתאמת הלמידה לעולם מתחדש.

מוֹרֶה מְפַנֶּה מָקוֹם

כל בית ספר צריך מורים ממלאי מקום – אם יש חופשת לידה, מחלה או שמחה, טוב שיש מישהו שימלא את השורות.

אך יותר מכך, כל בית ספר צריך כמה מורים מְפַנֵּי מקום, מורים שנותנים לתלמיד את המקום לצמוח, לגדול. מורים שלא תופסים את כל חלל הכיתה בדיבורים ובנוכחות אלא מאפשרים לתלמידים להביא את עצמם לידי ביטוי – הן במילים, הן בגוף והן בנפש, גם אם לפעמים זה עלול 'לקלקל' את מהלך השיעור.

מורה שמפנה מקום הוא מורה שמבין שהוא לא הנושא, אלא 'אל נושא היית להם' – הקב"ה הוא הנושא והוא שמאפשר לרוח לזרום באופן מפתיע וחדש.

כֻּלָּם מְקַבְּלִים

"כולם מקבלים עול מלכות שמים זה מזה" (תפילת שחרית)

בסופו של יום, הלימוד המרכזי של השותפים בכל מוסד חינוכי הוא לימוד זה מזה. עוד לפני שאלות ההיררכיה של מורה-תלמיד, עוד לפני שאלות של מי יודע יותר ומי פחות, ההימצאות של כולם יחד מתוך אמונה משותפת בגדילה ובצמיחה (ע"ע אמון) היא זו שמאפשרת למידה אחד מהשני, שמאפשרת קהילה לומדת במובנה העמוק – ש"מקבלין דֵּין מִן דֵּין".

חֲבוּרוֹת:

לִמּוּד מְבַקֵּשׁ פָּנִים

לפעמים הלימוד מגיע מעולמות של כח. לימוד כזה, מטרתו היא 'לפצח' את הטקסט. לימוד שכזה יפרק את הפסקאות למשפטים, ינסה להבין כל מילה ומילה ומתוך כך להגיע לתובנה חדשה.

אך לפעמים לא בהכרח נבקש לפרק, לפצח, אלא דווקא נחפש את הפָּנים. הלימוד מבקש לראות את הפנים של הַמְּדַבֵּר, לראות את שפתותיו דובבות, להבין שלפני אי-אלו שנים ודורות היה מישהו שרצה להגיד משהו – לכאן ולעכשיו שלי.

שינוי המבט יכול להוליד גישה קשובה למילים – גישה מלאת ענווה שיכולה להוליד לימוד מַשְׁרֶה.

מְחֵבְרֵ'ה לַחֲבוּרָה

הרבה פעמים אנחנו מתַרגלים את עצמנו לשבת בחבר'ה – צוחקים, אוכלים, שותים. יש בזה אנרגיות כיפיות ומשחררות.

לפעמים הבקשה היא אחרת – לשבת עם חברים בלב פתוח ובדיבורים מוקשבים (ע"ע אז נדברו) ולראות איך דיבורים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

מבנה החבורה נועד ליצור פלטפורמה שלא מתעלמת מהחבר'ה, אלא מבקשת ליצור חבורה ששפה רוחנית-פנימית אינה זרה לה. שפה שמבקשת תורה, תפילה ועבודת ה' בדיבוק חברים אמיתי.

בְּלוּטוּס

ידועה האמירה "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", אלא שלא כתוב איך יוצאים הדברים ואיך הם נכנסים. יכול להיות שהכוונה היא שהדברים יוצאים מהלב, כפשוטו, ולא מהפה; ונכנסים אל הלב ולא דרך האוזן. הדברים עוברים ב'בלוטוס' – בלי מילים, בלי לבושים ובלי עיטופים.

בשביל לקלוט את זה נדרש פיתוח של מיומנויות ההקשבה, של השרירים שמסוגלים להקשיב דברים הנאמרים גם כשאין מילים. לפעמים זוכים שהדיבורים יוצאים מן הלב ונכנסים באמת אל הלב.

אֲנַן בְּחַבִיבוּתָא

המפתח לעבודת החבורה הוא החביבות – מאור הפנים, הלב שמאיר.

החביבות מתחילה כבר בחבורה של ר' שמעון בר יוחאי שמסתובבת לה בספר הזוהר ומנסה – בתוך כדי הליכה – לפצח את סודות הבריאה, את סודות הקשר בין האדם לבין הקב"ה ובין בני האדם לעצמם, והכל מתוך חביבות ואהבה גדולה.

"אנן בחביבותא תליא מילתא"

אָז נִדְבְּרוּ

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ
וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע
וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו
לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ"

(מלאכי ג', טז)

הפועל 'נִדְבְּרוּ' הוא פועל מפתיע והוא מתאר הידברות שיוצאת מתוך איש אחד אל רעהו. אולי בדומה לקול היוצא מבין שני הכרובים במקדש, כך הדיבור יוצא מאיש אל רעהו כאשר הלבבות מכוונים ויש פנים אל פנים.

וכשזה קורה, פתאום ה' מקשיב ונוכח שם – בסקרנות, בפליאה.

דברים לזכרה

אסתר חיה הולנדר לבית בבצ'יק ז"ל

אסתר הולנדר, מורה, מנהלת ואשת חינוך בכל ליבה ובאורחות חייה. היוותה דוגמא אישית ומופת למוריה, תלמידיה ולמשפחתה בהשראת מסורת ישראל, אהבת ה' וכבוד האדם.

סבתא אסתר שלנו נולדה לאמה גולדה-מלכה לבית בלום ולאביה צבי-אריה בבצ'יק בתאריך י"ח בניסן, בשנת תרצ"ו, בעיר מקוב-מזובייצק שבפולין. 

כאשר פרצה מלחמת העולם השניה גוייס אביה לצבא הפולני; ובעודה ילדה צעירה הצליחה אמה לחצות איתה ועם אחיה מנחם את הגבול לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן.

זכרונותיה של סבתא מאותם ימים ליוו את משפחתנו.

עם סיומה של המלחמה שהתה המשפחה כשלוש שנים במחנות עקורים בגרמניה, עד שעלתה לישראל בשנת 1949.

המשפחה התגוררה בתל אביב, וסבתא – שהייתה נערה יוזמת ונחושה מגיל צעיר – לקחה אחריות על חייה. היא לא הסכימה עם ההחלטה לשבצה בכיתה נמוכה מגילהּ מכיוון שהיתה עולה חדשה, ובתושיה פנתה לאחראי על החינוך בעיריית תל אביב ודרשה שישבצו אותה בכיתה המתאימה. המפקח שהתרשם מאד מאוֹפיה צפה לה כבר אז עתיד מזהיר.

סבתא סיימה את לימודיה בתיכון 'תלפיות' ולאחר מכן גם לימודי הוראה בסמינר 'תלפיות' בתל אביב.

סבתא לימדה בבית הספר 'חורב בנים' ביד-אליהו, שם מונתה למנהלת כבר בגיל 28, ובהמשך ניהלה את בית הספר לבנות 'רמב"ם' בשכונת עזרא בתל-אביב. לאחר מכן ניהלה את בית הספר 'עוזיאל' בקרית הרצוג.

בשנת 1956 נישאה סבתא לעקיבא הולנדר – יליד סלובקיה – ונולדו להם שני ילדים – רחל וישראל. 

סבתא אסתר הייתה בעלת ידע נרחב, אוטודידקטית, אוהבת ספר ודעת, אשה המתנהלת בפשטות ובצניעות ללא גינוני כבוד, נעימת הליכות ומזג הנוהגת בכבוד אמיתי ובהקשבה לכל אדם באשר הוא – מילדים צעירים ועד בעלי מקצוע ותפקידים שונים שהגיעו לביתה. "את כולם יש לכבד ומכולם יש ללמוד" היתה אומרת. גם לחפצי היום-יום הפשוטים בהם היתה נעזרת היתה נותנת חשיבות ונוהגת בהם בכבוד ובתשומת לב.

סבתא היתה אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה – בכל שנותיה עסקה בחינוך, התמסרה לכך והיתה אהובה על התלמידים והמורים כאחד.

כמנהלת, היתה מקפידה לעמוד בשער בית הספר ולקבל בכל בוקר את תלמידיה במאור פנים. תלמידים מתקשים הוזמנו לבוא אל חדרה והיא ידעה לשוחח עִמם בגילוי לב. נהגה להציב גבולות באופן שגרם לתלמידים לכבד ולהוקיר אותה, כך שזכרו אותה לאורך שנים.

במשך שנים סבתא היתה נושאת הזיכרון והסיפור המשפחתי אותו הרבתה לספר ולשנן לנו – הנכדים – ולהעצים את חשיבותו.

עוד עודדה אותנו תמיד ללמוד, להתמיד ולהשקיע. היתה מקפידה איתנו על מצוות היום יום כמו נטילת ידים, ברכות וקריאת שמע שעל המיטה, ועל אף ההקפדה חשנו את אהבתה העמוקה כלפינו, הנכדים.

עבורנו, סבתא היא מגדלור מופת של אהבה – אהבת המשפחה, אהבת הבריות, אהבת התורה והלמידה.

לאורה נלך.

הרשמה

כניסת מנויים

התחברות
כתובת אימייל
סיסמה
זכור אותי
איפוס סיסמה
כתובת אימייל

שחזור סיסמה>>

שכחתי סיסמה >>

הרשמו למנוי וקבלו
מגוון רחב של דפי לימוד ונחיה:

רישום למנוי >>