זוהר חלק ג דף צז/א רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא, אמר רבי חייא, כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה, מאי קא מיירי, אמר ליה, הא אוקמוה חברייא, אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא, והוו אחידן במסאבותא, כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא: בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאיקרי ברית, כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאבותא מנייהו, כדא אתתא כד פסקו מינה דמי מסאבותא: בתר דאתפסקו מינה מה כתיב, (ויקרא טו כח) וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא, כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסקא מסאבו מנייהו, ואמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא: וספרתם לכם, לכם דייקא, כמה דאת אמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם,

זוהר חלק ב דף קפג/א תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב יט) כי כל אוכל מחמצת מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר,

 ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כג בְּעִנְיַן הַשִֹֹּמְחָה. עַל – פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי – אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל – כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל – כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם – כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִֹֹּמְחָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹֹּמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל – כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִֹֹּמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל: וְזֶה בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ל"ה):

1. " וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ ……וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ …. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה"(בראשית, יח) 2. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו' ….. "גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש".' ( שבת קכ"ו-קכ"ז) 3. שמעתי ממורי ביאר גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה והקשה. והעולה שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה או סיפורי

1)  אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם… בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בית שמאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ." מס'רה"ש א, א)             "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". (רש"י ) 2) רבי חזקיה בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל…..רבי אלעזר חשש לאותה שמועה, והיה מצמצם לו פרוטות ואוכל מכל דבר חדש פעם בשנה                                                                     (עפ"י ירושלמי, קידושין, פרק ד') 3) "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן… תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר. כי הנה הובא בירושלמי… עתיד אדם לתת דין וחשבון …. וטעם הדבר, שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן, מפני שע"י הברכה גורם

בס"ד סִפֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל מַעֲשֶה בְּעָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט,  שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמוֹכְרָם,  פַּעַם אַחַת כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב שֶׁהָיָה שָׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאד וְלא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמוֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ,  וְעָנָה לוֹ הַסּוֹחֵר שֶׁאֵין בְּזֶה הַמְּדִינָה אָדָם שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם שָׁוְויוֹ,  כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב,  וְצָרִיךְ לִיסַע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן לְעִיר הַמְּלוּכָה,  אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי וְלא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִיסַע,  וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסוֹף נְדָבוֹת עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִיסַע עַד הַיָּם,  וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה,  אוּלָם לא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת,  וְהָלַךְ לְהַקַאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָלִית,  כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן הֵבִין שֶׁאָדָם עָשִׁיר הוּא וְלָקְחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל,  וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיוּחָד מִמַּדְרֵיגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים כְּאֶחָד