בבלי, שבת, דף לג, עמוד ב- יָשְׁבוּ רַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְיָשַׁב אֶצְלָם יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. פָּתַח רַ' יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ

"ויקדש אותו"   במסכת שבת ישנה מחלוקת מפורסמת בין רב הונא לחייא בר רב לגבי אדם שהיה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, שלדעה אחת סופר ששה ימים ואז עושה

תניא  … וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל:  אין משדכין את התינוקות לארס, ולא את התינוק ללמדו ספר, וללמדו אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין

    פסיעה גסה מבטאת את ניסיונו של האדם לחרוג ממקומו – לצבור, לנכס, לרכוש, לאסוף אליו כל מה שיוכל. הפסיעה הגסה היא היפוך המידה של השמח בחלקו. כפי שמבליט

    "וכבדתו מעשות דרכיך" –  שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. כי הא  ( –  כמו זה) דאמר רב הונא אמר רב :   היה מהלך בשבת, ופגע

  ספר שמות פרק לה וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לַעֲשׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם