כִּסְלֵו תק"ע פֹּה בְּרֶסְלֶב חֲלוֹם

הָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי (הַיְנוּ בַּבַּיִת הַקָּטָן שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ) וְלֹא הָיָה שׁוּם אָדָם נִכְנָס אֶצְלִי, וְהָיָה תָּמוּהַּ בְּעֵינַי. וְיָצָאתִי לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי, וְגַם שָׁם לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם. וְיָצָאתִי לַבַּיִת הַגָּדוֹל וּלְבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הָיָה שָׁם גַּם־כֵּן שׁוּם אָדָם. וְיִשַּׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לָצֵאת אֶל הַחוּץ.

וְיָצָאתִי לַחוּץ וְרָאִיתִי שֶׁעוֹמְדִים בְּנֵי־אָדָם עִגּוּלִים עִגּוּלִים וּמִתְלַחֲשִׁים זֶה עִם זֶה, וְזֶה מִתְלוֹצֵץ מִמֶּנִּי וְזֶה מְשַׂחֵק בִּי וְזֶה מֵעֵז פָּנִים נֶגְדִּי וְכַיּוֹצֵא. וַאֲפִלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי הָיוּ גַּם־כֵּן כְּנֶגְדִּי, קְצָת הֵעֵזּוּ נֶגְדִּי וּקְצָת הִתְלַחֲשׁוּ בְּסוֹד מִמֶּנִּי וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל.

וְקָרָאתִי לְאֶחָד מֵאֲנָשַׁי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה זֹּאת. וְהֵשִׁיב אֵיךְ עֲשִׂיתֶם כָּזֹאת הֲיִתָּכֵן שֶׁתַּעֲשׂוּ חֵטְא גָּדוֹל כָּזֶה. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי כְּלָל עַל מָה הֵם מִתְלוֹצְצִים עָלַי, וּבִקַּשְׁתִּי אֶת הָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁיֵּלֵךְ וִיקַבֵּץ אֵיזֶה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַךְ מֵאִתִּי וְלֹא רְאִיתִיו עוֹד.

וְיִשַּׁבְתִּי בְּעַצְמִי מַה לַּעֲשׂוֹת וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לְהַפְלִיג עַצְמִי לְאֵיזֶה מְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאתִי לְשָׁם וְהָיָה שָׁם גַּם־כֵּן כֵּן שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם גַּם־כֵּן בְּנֵי־אָדָם וְדִבְּרוּ מִזֶּה כִּי גַּם שָׁם יוֹדְעִים הַנַּ"ל. וְיִשַּׁבְתִּי עַצְמִי לֵישֵׁב בְּאֵיזֶה יַעַר וְנִקְבְּצוּ אֵלַי חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ וְהָלַכְתִּי עִמָּהֶם לְיַעַר וְיָשַׁבְנוּ שָׁם וּכְשֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לְאֵיזֶה דְּבַר מַאֲכָל וְכַיּוֹצֵא, הָיִינוּ שׁוֹלְחִים אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל וְקָנָה לָנוּ מַה שֶּׁהָיִינוּ צְרִיכִים, וְהָיִיתִי שׁוֹאֵל אוֹתוֹ אִם נִשְׁקַט הָרַעַשׁ וְהֵשִׁיב לָאו כִּי עֲדַיִן הָרַעַשׁ חָזָק מְאֹד.

בְּתוֹךְ שֶׁהָיִינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּא זָקֵן אֶחָד וְקָרָא אוֹתִי, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְדַבֵּר עִמִּי. וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמִּי. עָנָה וְאָמַר הַאַתָּה תַּעֲשֶׂה כָּזֹאת וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אֲבוֹתֶיךָ נֶגֶד זְקֵנְךָ רַבִּי נַחְמָן וְנֶגֶד זְקֵנְךָ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאֵיךְ אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ מִתּוֹרַת מֹשֶׁה וּמֵהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוּ' מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁתֵּשֵׁב כָּאן, הַאִם אַתָּה יָכוֹל לֵישֵׁב כָּאן תָּמִיד הֲלֹא הַמָּעוֹת שֶׁלְּךָ יִכְלֶה וְאַתָּה אִישׁ חַלָּשׁ וּמַה תַּעֲשֶׂה. וְכִי אַתָּה סוֹבֵר שֶׁתַּפְלִיג לְאֵיזֶה מְדִינָה, מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם לֹא יֵדְעוּ שָׁם מִי אַתָּה, לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי לֹא יִתְּנוּ לְךָ מָעוֹת. וְאִם יֵדְעוּ מִי אַתָּה גַּם־כֵּן לֹא תּוּכַל לִהְיוֹת שָׁם כִּי גַּם שָׁם יֵדְעוּ מִזֶּה. הֵשַׁבְתִּי לוֹ מֵאַחַר שֶׁהוּא כֵּן שֶׁאֲנִי מְגֹרָשׁ כָּזֶה וְכוּ', יִהְיֶה לִי עוֹלָם הַבָּא. הֵשִׁיב לִי עוֹלָם הַבָּא אַתָּה סָבוּר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ, אֲפִלּוּ בְּגֵיהִנָּם לֹא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם, כִּי עָשִׂיתָ חִלּוּל ה' כָּזֶה. הֵשַׁבְתִּי לוֹ: לֶךְ־לְךָ, הָיִיתִי סוֹבֵר שֶׁתְּנַחֲמוּ אוֹתִי וּתְדַבְּרוּ עַל לִבִּי, עַכְשָׁו אַתֶּם עוֹשִׂים לִי יִסּוּרִים לְכוּ לָכֶם, וְהָלַךְ מֵאִתִּי הַזָּקֵן הַנַּ"ל.

וּבִהְיוֹתִי יוֹשֵׁב שָׁם יִשַּׁבְתִּי עַצְמִי מֵאַחַר שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן זְמַן רַב כָּזֶה יְכוֹלִים לִשְׁכֹּחַ לְגַמְרֵי אֶת הַלִּמּוּד וְצִוִּיתִי לָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁשָּׁלַחְנוּ לָעִיר בִּשְׁבִיל צְרָכֵינוּ שֶׁיְּבַקֵּשׁ שָׁם אֵיזֶה סֵפֶר וְיָבִיא לָנוּ, וְהָלַךְ אֶל הָעִיר וְלֹא הֵבִיא סֵפֶר. וְהֵשִׁיב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא, כִּי בְּוַדַּאי אָסוּר לְגַלּוֹת בִּשְׁבִיל מִי צְרִיכִין הַסֵּפֶר, וּבְהֶצְנֵעַ אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא סֵפֶר. וְהָיָה לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים עַל שֶׁאֲנִי נָע וָנָד וְגַם אֵין לִי שׁוּם סֵפֶר, כִּי יְכוֹלִין לִשְׁכֹּחַ אֶת הַלִּמּוּד לְגַמְרֵי.

אַחַר־כָּךְ חָזַר וּבָא הַזָּקֵן הַנַּ"ל וְנָשָׂא סֵפֶר תַּחַת זְרוֹעוֹתָיו, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מָה אַתֶּם נוֹשְׂאִים וְהֵשִׁיב סֵפֶר. אָמַרְתִּי לוֹ תְּנוּ לִי הַסֵּפֶר וְנָתַן לִי, וְלָקַחְתִּי אוֹתוֹ וְלֹא יָדַעְתִּי כְּלָל אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הַסֵּפֶר וּפָתַחְתִּי אֶת הַסֵּפֶר וְלֹא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל, וְהָיָה דּוֹמֶה בְּפָנַי כְּלָשׁוֹן אַחֵר וְכִכְתָב אַחֵר, כִּי לֹא יָדַעְתִּי בּוֹ כְּלָל כְּלָל לֹא, וְהָיוּ לִי יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה. וְהָיִיתִי מִתְיָרֵא גַּם מֵהָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ עִמִּי שֶׁכְּשֶׁיִּתְוַדַּע לָהֶם זֹאת אוּלַי גַּם הֵם יִפָּרְדוּ מִמֶּנִּי.

וְשׁוּב קָרָא אוֹתִי הַזָּקֵן הַנַּ"ל לְדַבֵּר עִמִּי וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ וְהִתְחִיל שׁוּב לְדַבֵּר כַּנַּ"ל, אֵיךְ עָשִׂיתָ כָּזֹאת אֵיךְ אֵין לְךָ בּוּשָׁה. הָא אֲפִלּוּ בַּגֵּיהִנָּם לֹא יִהְיֶה לְךָ מָקוֹם לְהִטָּמֵן שָׁם כַּנַּ"ל. אָמַרְתִּי לוֹ אִם הָיָה אוֹמֵר לִי כָּזֹאת אָדָם מִבְּנֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָיִיתִי מַאֲמִין לוֹ. הֵשִׁיב אֲנִי מִשָּׁם, וְהֶרְאָה לִי דָּבָר שֶׁהוּא מִשָּׁם.

וּבָא עַל דַּעְתִּי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַיָּדוּעַ, וְאָז הָיָה סָבוּר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה גַּם כֵּן שֶׁאֵין לוֹ עוֹלָם הַבָּא, וְאָמַר אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי עוֹלָם הַבָּא. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי לַאֲחוֹרַי בִּמְרִירוּת גָּדוֹל מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי כָּךְ, בָּאוּ אֵלַי וְנִתְקַבְּצוּ אֵלַי כָּל הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה שֶׁאָמַר לִי הַזָּקֵן לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם, הַיְנוּ זְקֵנַי וְהָאָבוֹת וְכוּ' וְכוּ' וְאָמְרוּ לִי הַפָּסוּק (יְשַׁעְיָה ד): "וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת". וְאָמְרוּ לִי: אַדְּרַבָּא, נִהְיֶה מִתְפָּאֲרִין בָּכֶם. וְהֵבִיאוּ לִי כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי וּבָנַי (כִּי גַּם בָּנַי נִפְרְדוּ מִמֶּנִּי בַּתְּחִלָּה בָּעֵת הַנַּ"ל) וְדִבְּרוּ עַל לִבִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ הַהֶפֶךְ מֵהַנַּ"ל.

מַה שֶּׁהִשְׁלַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אִם הָיָה אָדָם שֶׁעָבַר שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּעָמִים עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִם הָיָה מַשְׁלִיךְ אֶת ראֹשׁוֹ בִּמְרִירוּת כָּזֶה בְּוַדַּאי הָיוּ מוֹחֲלִין לוֹ וּשְׁאָר הַטּוֹב אֵינִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב:

• סרטטו את התהליך של התעצמות הבושה והאשמה בסיפור, גם דרך סמלים חיצוניים, וגם דרך תהליכים פנימיים שעוברים על רבי נחמן בחלום.
• האם אתם יודעים על מה רבי נחמן מואשם? יש לכם הצעות? נסו לאפיין את התגובות של רבי נחמן לאשמה
• מה ההבדל בין ההופעה הראשונה של הזקן להופעה השניה? כיצד רבי נחמן מגיב לו בכל פעם? מה יכולה להיות הסיבה לכך?
• מהי נקודת המהפך בסיפור? מה קורה בה שמשנה את המתרחש? רבי נחמן נזכר במה שהבעש"ט אמר. האם גם הוא אומר זאת?
• מה דעתכם על המשפט האחרון בסיפור? למה השלכת הראש גורמת לכזאת מחילה?

• להשלמת התמונה, קראו גם את הסיפור על הבעש"ט. מה דומה ומה שונה בין שני הסיפורים? האם התגובה של רבי נחמן והתגובה של הבעש"ט דומות?

הסיפור על הבעש"ט

…לאחר מכן הגיעו לאיסטמבול בתלאות רבות ומצאו להם דירה באחת משכונות היהודים והבעש"ט התבודד בבית הכנסת.
הגיע ערב פסח ולבעש"ט ובני לוייתו לא היה מאומה. לא מצה ולא שאר הדברים הנצרכים לחג הפסח, אך הבעש"ט היה מלא בטחון שהשם יתברך יזמין לו כל צרכו לכבוד יום טוב של פסח.

לאחר חצות היום נסע איש מפולין דרך הרחוב שהתאכסן בו הבעש"ט ושאל את העוברים והשבים איפה מתאכסן פה הבעש"ט. אנשי הרחוב הראו לו את האכסניא בה התאכסן הבעש"ט ובא לשם עם אשתו ומצאו שם את אדל , בתו של הבעש"ט. הוא שאלה אם יוכלו להתאכסן בדירתם.

אדל ענתה שלבטח יוכל להתאכסן בביתם הגדול, שיש בו מקום למשפחה נוספת, אבל אין בידם מאומה לכבוד חג הפסח. אמר לה האיש הפולני שלא ידאגו כלל כי יש בידו את כל צרכי הפסח, לא רק לצורך משפחתו אלא עבור משפחה נוספת. הוא הבטיחה שהכל מוכן ומזומן וכל צרכיהם יהיו עליו.

המשרתים הכניסו הביתה את כל החבילות והחפצים, ערכו את הבית לכבוד החג בכלים נאים, והכינו הכל לקראת הסדר.
הבעש"ט בא מבית המדרש אחרי תפלת ערבית והם ערכו את הסדר עד אחר הכוס השניה בשמחה רבה. הבעש"ט נתן שלום לאורח ואמר לו: הנה נא ידעתי כוונתך שעקבת אחרי לבוא לאיסטמבול היות והנך חשוך בנים ומבוקשך להתברך בבן זכר ולד חייא וקיימא, ובזכות שהחיית אותי ואת מלווי הנני נשבע שאשתך זאת תלד לך בן.
שמע הבעש"ט כרוז שאבד את חלקו בעולם הבא כי בשבועתו זאת הכריח לשנות סדרי בראשית, כי האיש ואשתו עקרים מלידה.

כאשר שמע הבעש"ט את הכרוז שמח מאד ואמר: ברוך ה', אעבוד את השם יתברך בלי שום פניה!

מיד שמע כרוז אחר שתכף ומיד פסקו למעלה שאם הוא עובד את ה' בלי שום פניה, בעבור זאת יש לו חלק לעולם הבא