מגילה דף לא

אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים –

כתוב בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים" וכתיב בתריה: "עשה משפט יתום ואלמנה".

שנוי בנביאים: "כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש" וגו' וכתיב בתריה: "ואת דכא ושפל רוח".

משולש בכתובים דכתיב: "סלה לרכב בערבות ביה שמו" וכתיב בתריה: "אבי יתומים ודין אלמנות".

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה ו' – מ ע ש ה   מ מ ל ך   ע נ י ו

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד וְהָיָה לוֹ חָכָם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְהֶחָכָם: בַּאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ שֶׁחוֹתֵם עַצְמוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר גָּדוֹל וְאִישׁ אֱמֶת וְעָנָו. וְהִנֵּה גִּבּוֹר – אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גִּבּוֹר, מֵחֲמַת שֶׁסְּבִיב מְדִינָתוֹ הוֹלֵךְ הַיָּם וְעַל הַיָּם עוֹמְדִים חַיִל עַל סְפִינוֹת עִם הוֹרְמַאטִיס [תותחים] וְאֵינָם מַנִּיחִים לְהִתְקָרֵב. וְלִפְנִים מִן הַיָּם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין זוּמְפְּ [ביצה טובענית] גָּדוֹל סְבִיב הַמְּדִינָה, שֶׁאֵין שָׁם כִּי אִם שְׁבִיל קָטָן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד. וְגַם שָׁם עוֹמְדִים הוֹרְמַאטִיס וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְהִלָּחֵם מוֹרִים עִם הַהוֹרְמַאטִיס – וְאִי-אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְשָׁם. אַךְ מַה שֶּׁחוֹתֵם עַצְמוֹ אִישׁ אֱמֶת וְעָנָו – זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ. וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִיא אֵלַי הַפַּאטְרֶעט [דמות דיוקן] שֶׁל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ, כִּי יֵשׁ לְהַמֶּלֶךְ כָּל הַפַּאטְרֶעטִין שֶׁל כָּל הַמְּלָכִים, וְהַפַּאטְרֶעט שֶׁלּוֹ לא נִמְצָא אֵצֶל שׁוּם מֶלֶךְ, כִּי הוּא נִסְתָּר מִבְּנֵי-אָדָם, כִּי הוּא יוֹשֵׁב תַּחַת כִּלָּה [וילון] וְהוּא רָחוֹק מִבְּנֵי מְדִינָתוֹ.

הָלַךְ הֶחָכָם אֶל הַמְּדִינָה. אָמַר הֶחָכָם בְּדַעְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לֵידַע מַהוּת הַמְּדִינָה. וְעַל יְדֵי מַה יֵּדַע הַמַּהוּת שֶׁל הַמְּדִינָה? עַל-יְדֵי הַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁל הַמְּדִינָה (הַיְנוּ עִנְיְנֵי צְחוֹק, שֶׁקּוֹרִין קַאטָאוֶישׂ). כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִים לֵידַע דָּבָר צְרִיכִים לֵידַע הַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר. כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ: יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּכַוֵּן בֶּאֱמֶת לְהַזִּיק לַחֲבֵרוֹ בִּדְבָרָיו וּכְשֶׁחֲבֵרוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי מְצַחֵק! כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [משלי כו] "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" וְכוּ'. וְאָמַר: הֲלא מְצַחֵק אָנִי! וְכֵן יֵשׁ אֶחָד שֶׁמִּתְכַּוֵּן בְּדֶרֶךְ צְחוֹק וְאַף-עַל-פִּי-כֵן חֲבֵרוֹ נִיזּוֹק עַל-יְדֵי דְּבָרָיו, וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי קַאטָאוֶישׂ.וְיֵשׁ בְּכָל הַמְּדִינוֹת מְדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת, וּבְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה יֵשׁ עִיר אַחַת שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל כָּל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת, וּבְאוֹתָהּ הָעִיר יֵשׁ בַּיִת אֶחָד שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַבָּתִּים שֶׁל כָּל הָעִיר שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁל הַמְּדִינָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַמְּדִינוֹת וְשָׁם יֵשׁ אָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַבַּיִת וְכוּ', וְשָׁם יֵשׁ אֶחָד שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ שֶׁל הַמְּדִינָה.

וְלָקַח הֶחָכָם עִמּוֹ מָמוֹן רַב וְהָלַךְ לְשָׁם, וְרָאָה שֶׁעוֹשִׂים כַּמָּה מִינֵי לֵיצָנוּת וּצְחוֹק, וְהֵבִין בְּהַקַּאטָאוֶישׂ שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, כִּי רָאָה שֶׁעוֹשִׂין צְחוֹק אֵיךְ מְאַנִּים וּמַטְעִים בְּנֵי-אָדָם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, וְאֵיךְ הוּא בָּא לָדוּן בְּהַמַּאנִיסְטְרַאט [ערכאה נמוכה] וְשָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וּמְקַבְּלִין שׁחַד, וְהוֹלֵךְ לְהַסָּאנְד [ערכאה גבוהה יותר] הַגָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר, וְהָיוּ עוֹשִׂים בְּדֶרֶךְ צְחוֹק אָן שְׁטֶעלִין [כעין הצגה] מִכָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. וְהֵבִין הֶחָכָם בְּאוֹתוֹ הַצְּחוֹק שֶׁהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה שְׁקָרִים וְרַמָּאוּת וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת.

וְהָלַךְ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּהַמְּדִינָה וְהִנִּיחַ עַצְמוֹ לְהוֹנוֹת אוֹתוֹ בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן. וְהָלַךְ לָדוּן לִפְנֵי הָעַרְכָּאוֹת וְהֵם כֻּלָּם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים, וּבְיוֹם זֶה נָתַן לָהֶם שׁחַד, לְמָחָר לא הִכִּירוּהוּ. וְהָלַךְ לְעַרְכָּאוֹת גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, וְגַם שָׁם כֻּלּוֹ שֶׁקֶר, עַד שֶׁבָּא לִפְנֵי הַסֶּאנַאט [ערכאה עליונה יותר] וְגַם הֵם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּשְׁחָדִים, עַד שֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ.

וּכְשֶׁבָּא אֶל הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר: עַל מִי אַתָּה מֶלֶךְ? שֶׁהַמְּדִינָה מְלֵאָה שְׁקָרִים כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְאֵין בָּהּ שׁוּם אֱמֶת! וְהִתְחִיל לְסַפֵּר כָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. וּכְשֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁמַע דְּבָרָיו הִרְכִּין אָזְנָיו אֵצֶל הַוִּילוֹן לִשְׁמעַ דְּבָרָיו, כִּי הָיָה תָּמוּהַּ לְהַמֶּלֶךְ שֶׁיֻּמְצָא אִישׁ שֶׁיּוֹדֵעַ מִכָּל הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרָיו הָיוּ כּוֹעֲסִים עָלָיו מְאד. וְהוּא הָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ הַשְּׁקָרִים שֶׁל הַמְּדִינָה. עָנָה וְאָמַר (הֶחָכָם הַנַּ"ל): וְהָיָה רָאוּי לוֹמַר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ כְּמוֹתָם שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁקֶר כְּמוֹ הַמְּדִינָה. אַךְ מִזֶּה אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ אַתָּה אִישׁ אֱמֶת. וּבִשְׁבִיל זֶה אַתָּה רָחוֹק מֵהֶם מֵחֲמַת שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לִסְבּל הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַמְּדִינָה. וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד. וְהַמֶּלֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָנָו מְאד, וּבִמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם עַנְוְתָנוּתוֹ, כֵּי כֵן דֶּרֶךְ הֶעָנָו שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין וּמְגַדְּלִין אוֹתוֹ יוֹתֵר נַעֲשֶׂה קָטָן וְעָנָו יוֹתֵר, וּמֵחֲמַת גּדֶל הַשֶּׁבַח שֶׁל הֶחָכָם שֶׁשִּׁבַּח וְגִדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲנִיווּת וְקַטְנוּת מְאד עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַיִן מַמָּשׁ, וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַוִּילוֹן לִרְאוֹת אֶת אוֹתוֹ הֶחָכָם, מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵבִין כָּל זאת, וְנִתְגַּלָּה פָּנָיו. וְרָאָה אוֹתוֹ הֶחָכָם, וְהֵבִיא הַפַּאטְרֶעט שֶׁלּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת [אֵיכָה א']. צִיּוֹן הִיא בְּחִינַת הַצִּיּוּנִים שֶׁל כָּל הַמְּדִינוֹת, שֶׁכֻּלָּם נִתְוַעֲדִים לְשָׁם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [יְחֶזְקֵאל לט] וְרָאָה אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן. וְזֶהוּ [יְשְׁעַיָּה לג] "חֲזֵה "צִיּוֹן "קִרְיַת "מוֹעֲדֵינוּ – רָאשֵׁי תֵּיבוֹת מְ"צַ"חֵ"ק – שֶׁשָּׁם הָיוּ נִתְוַעֲדִים כָּל הַצִּיּוּנִים. וּמִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לֵידַע אִם לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר אוֹ הַמַשָּׂא וּמַתָּן הָיָה יוֹדֵעַ שָׁם. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט אַתָּה, הַמְעַיֵּן, עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג מְעַט מִסּוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר לא נִשְׁמְעוּ כָּאֵלֶּה מִיָּמִים קַדְמוֹנִים. וְדַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הַפְּסוּקִים וְהָרְמָזִים הַמּוּבָאִים אַחַר קְצָת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הֵם רַק רְמָזִים וְגִלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא, לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי לא דָּבָר רֵיק הוּא, חַס וְשָׁלוֹם. וְכַאֲשֶׁר נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֵיזֶה רְמָזִים בְּעָלְמָא בְּאֵיזֶה פְּסוּקִים הַמְרַמְּזִים לְסוֹד הַמַּעֲשִׂיוֹת לְמַעַן דַּעַת שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר חַס וְשָׁלוֹם דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֲבָל סוֹד הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּעֶצֶם רָחוֹק מִדַּעְתֵּנוּ וְעָמק עָמק, מִי יִמְצָאֶנּוּ.

• מה היחס בין גבורתו של המלך לענוונותו? הם קשורים אחד לשני? מנוגדים או מחייבים זה את זה?
• הדימוי של מלך לרוב מתייחס לקב"ה, אומנם בסיפור שלנו ישנם שני מלכים. מה מסמל לדעתכם כל אחד מהמלכים הללו בעולם שלנו? רק אחד מהם את הקב"ה או שניהם? מדוע אחד מהם רוצה את השני? מדוע המלך השני יושב מאחורי כילה ומכוסה?
• למה לדעתכם דווקא באמצעות הצחוק של המדינה אפשר להכיר אותה? האם זה אומר משהו על מדינה אם המהות שלה זה צחוק?
• האם החכם עשה מעשה טוב ודבר נכון?
• האם לדעתכם הצליח בסוף החכם להביא ציור של המלך או רק ציור של אין? האם הציור היה נאמן למקור?
• למה דווקא מי שמבין את התרחקות המלך הוא זה שיכול לראות אותו או רק את האין שלו לבסוף?
• נסו לספר את המשך הסיפור החסר שלפני המשפט האחרון – מה קרה מיד לאחר שהוריד המלך את הכילה?

שיחות הר"ן נ"א

העולם הזה אינו כלום רק למשך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו. כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה. כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה אל האדם כאלו הוא מרוויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום, ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהינו האדם עם המעות, רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי:

ולעבד ה', איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך, מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול לומר שיעבד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבד אותו יתברך, רק העקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין. ויש חלוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חלוקים גדולים בין הרצונות. והכלל, שעקר הוא הרצון והכסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו" כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך. בלשון אשכנז קלאמירשט:

(…) את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם. וכל בני אדם שהיו אפלו אותן שתפסו בידם כל העולם הזה כולו, היה סופם רע מאד גם לדורי דורות קלקלו והפסידו. ואפלו אומות העולם צריכים לידע מזה, מאחר שאין העולם הזה כלום, מה צריכים לעשות. על זה צריכים זכיה מן השמים, לזכות לידע מה שצריכים לעשות. אך ישראל אין צריכים לזה. כי כבר הם יודעים מה לעשות על ידי התורה:

ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות ערב ג' ל"א

אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן לִכְסוֹף תָּמִיד בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת וְרָצוֹן חָזָק לְקַיֵּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹךְ כַּךְ לוֹמְדִין כְּאִלּוּ לוֹמְדִין, וּמִתְפַּלְּלִין כְּאִלּוּ מִתְפַּלְּלִין, וְעוֹשִין מִצְוֹת כְּאִלּוּ עוֹשִין מִצְוֹת, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "נָאר וֶועלְן, דֶּער וַוייל דַּאוְנְט מֶען קְלָאמִירְשְׁט, דֶּער וַוייל לֶערְנְט מֶען קְלָאמִירְשְׁט, דֶּער וַוייל טוּט מֶן מִצְוֹת קְלָאמִירְשְׁט". (רק לרצות ובינתיים כאילו מתפללין ובינתיים כאילו לומדים ובינתיים כאילו מקיימים מצוות).

• מי אלו אותם בני אדם ש"תפסו בידם את כל העולם"? מה זאת אומרת "תפסו בידם"?
• ננסה לקרוא את הקטעים בעיון ולשים לב לכל הפרטים, מה היחס בין ההשתוקקות שמתאר כאן ר' נחמן לבין המצוות והתורה? מה מהם הוא "כאילו" יותר? האם ה"כאילו" יכול להיות יותר משמעותי מהמצוות עצמן?
• שימו לב למשפט האחרון בשיחה – האם התורה היא זו שמלמדת אותנו לצאת מה"כאילו", או שהיא עצמה חלק ממנו?