איש ואשה וכבוד התורה/ יוסי פרומן

 

 

 

נתחלק למעגלים קטנים. השלב הראשון הוא השיקוף

 

 

 

 

 

 

 

 

אסיף

יוסי:

כהמשך למה שהתחלנו בשלב השלישי – עכשיו נבחר דמות מסוימת ברגע מסוים בסיפור, והפעם לא נספר מה שקורה לי בפנים, אלא נפנה לאחת הדמויות האחרות ונאמר לו אמירה אחת, ומוטב שתהיה זו אמירה חדה.

מי שרוצה יכול אחר כך לענות בשם אותה הדמות שאליה פנו. 

 

תשובות המשתתפים:

 

·         בשם האישה, אחרי היריקה שירקתי על ר' מאיר: "אני מבקשת סליחה. ורציתי לשאול: מה לעשות בשבוע הבא? לבוא לדרשה או לא"?

 

·         בשם רבי מאיר: "זה בסדר כבר ביטלתי את הדרשה הזו".

 

·         "בגלל שהסכמת לירוק בפני (וכולנו יודעים למה עשית את זה), אני רוצה שתבואי לדרשה, וגם בעלך ירצה שתבואי".

 

·         "תשאלי את בעלך".

 

·         "אני הארכתי יותר מדי בדרשתי, ולכן בשבוע הבא אני לא דורש".

 

·         "אני אעביר את הדרשה אלייך הביתה. נושא הדרשה: שלום בית".

 

·         בשם דמות שלא נמצאת בסיפור – ברוריה – אשתו של ר' מאיר, ברגע שהיא רואה את הסיטואציה של ר' מאיר והאישה היא אומרת לעצמה: "אני כבר מזמן חושבת שהדרשות שלו ארוכות מדי, וגם לי הוא חסר בבית".

 

·         בשם ברוריה: "אני שמעתי איך בעלי הגיב והתפלאתי – הייתי מצפה שהוא יקח את הבעל וילמד אותו לקח. לא כך נוהגים כבוד באשה".

 

·         הייתי רוצה לשאול את ר' זבדיה: "למה היית מספר שוב ושוב את הסיפור הזה? ולמי? ולמה מוזכר הייחוס שלך בכותרת הסיפור הזה – שאתה הוא חתנו של רבי לוי – האם גם לאשתך יש מקום בסיפור הזה"?

 

·         בשם ר' זבדיה: "משרבו הבעלים שרודים בנשותיהם החלטתי לספר את הסיפור הזה".

 

·         "משרבו בתי מדרש שבהם אין רגישות למה שקורה בחייהם של השומעים מסביב, ראיתי לנכון לספר את הסיפור הזה, בכדי שתהיה קריאת כיוון כזו –שבית המדרש צריך להיות קשוב גם לחיים הפרטיים של האדם".

 

·         "בכדי להמחיש עד כמה על האדם לעשות כל מאמץ כדי לשמור על שלום בית, ועד כמה הדבר הזה נתון ליכולת שלנו לוותר על כבודנו העצמי לעומת כבוד בן הזוג".

 

·         "בכל פעם שאשתי חוזרת מבית המדרש עם חידושי תורה אני מספר לעצמי את הסיפור הזה, ואז אני מעריך אותה על עולמה התורני, כבתו של רבי לוי".

 

·         "כבר עזבתי את הסיפור הזה והתחלתי לספר סיפור אחר: את הסיפור על הזוג שעמד להתגרש ואז הלכו לרשב"י, ולבסוף הבינו שהדבר הכי חשוב שיש להם זה אחד את השני"…

 

·         "התחלתי לספר את הסיפור הזה משרבו בתי מדרש לנשים – כדי שיבינו שהן לא צריכות להתעסק רק ברוח".

 

·         "כדי להראות עד כמה הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם – הכבוד של הבעל עומד פה מול חוסר הכבוד של רבי מאיר".

 

·         "אני מספר את זה לפרחי הוראה כדי ללמד אותם ש"לכל זמן ועת לכל חפץ" – לדעת את ההבדל בין בית כנסת לבית מדרש ובין ליל שבת לשבת בצהריים".

 

יוסי:

אני אענה את התשובה שלי בשם ר' זבדיה: "אני מספר את זה במיוחד לחכמים שרגילים כשמוצגת בפניהם איזו בעיה, לנקוט תמיד את הצד של הצודק, ללכת בדרך האמת ולהלקות את החוטא. אני רוצה שהם יבינו מהסיפור הזה את החשיבות של לקחת את הדברים אלי פנימה, ולשאול – מה אני עשיתי לא טוב? מה אני יכול לתקן בתוך עצמי"?

 

יש אצלי כל הזמן מתח בין קריאה "תמימה" של הסיפור, לבין קריאה שרואה בסיפור הזה יותר מניפולציות. אמנם, אפשר לקרוא את הרעיון הזה של ר' מאיר כטריק, כמניפולציה – "אני אמחה את כבודי, ובלבד שהבעל האלים הזה יירגע ושלום הבית יחזור על כנו". זהו פתרון יותר אלגנטי מאשר להכות אותו בחזרה כפי שהתלמידים רוצים.

זוהי דרך אחת להבין את הסיפור – יש נבל מובהק, ישנם שתי דרכים לטפל בו, ואנו מעדיפים את האפשרות הרכה. אבל דווקא הקריאה הזו יוצרת משהו יותר מסובך – אם זה רק טריק אז בעצם ר' מאיר מחזיר את האישה לבעל מכה! זה אפילו יותר נורא אם נבין שהאישה יודעת שזו מניפולציה. פה נכנסת השאלה ששאלנו: איך תיראה השבת הבאה שלהם?

 

אפשרות אחרת היא שר' מאיר לא עשה פה מניפולציה, אלא באמת חיפש את הביזיון הזה. במובן הזה אפשר לחשוב על כאב העין של ר' מאיר כמשהו סמלי – "למרות רוח הקודש שלי, יש משהו שלא ראיתי! לא שמתי לב לאישה שנמצאת שם וצריכה לחזור הביתה. לא הסתכלתי בשעון. לא ראיתי לאילו דברים אני יכול לגרום בכך שהארכתי בדרשתי". הסיטואציה שבה ר' מאיר רוצה שהאישה תירק בעיניו היא סמלית – הוא מבין את הצד שלו בעסק, הוא לוקח את האשמה בערעור שלום הבית גם עליו!

נכון שיש לזוג הזה הרבה מה לעבוד עם עצמם, ובמיוחד לבעל על מידותיו, ורבי מאיר יכול להתחיל לעבוד איתם, אך הוא בוחר להתחיל לעבוד עם עצמו.

 

שאלנו מה קרה בשבת שאחרי זה: לי יש אמונה שכאשר אדם עושה את התנועה הזו, הדבר הזהמחולל הדדיות. אם הבעל והאישה רואים שר"מ לוקח את זה על עצמו ובודק מה תפקידו בסיפור הזה, למרות שלכאורה הוא אינו חלק מהסיפור – הוא ניטראלי – זה מעורר גם אצלם את הרצון לעבוד על זה. יש עניין עמוק ביחסים בין אנשים, שברגע שמישהו אומר: "זה גם הסיפור שלי", זה מעורר אצל כל השותפים את החיקוי הפנימי לזה.

אבל בתנאי שזה עצמו אינו מניפולציה – רק אם זה נעשה באמת ובתמים, מתוך הבנה והזדהות עמוקה ש"גם לי יש חלק בסיפור הזה". אני מקווה שבשבועות שאחר כך קרה משהו בין הבעל והאישה, והם החליטו לשפר את היחסים ביניהם.

 

אילן:

אני לרוצה להטעים מה לדעתי רבי מאיר לוקח על ולתוך עצמו בסיפור הזה – יש פה מוטיב מרכזי של כבוד – כבוד ה' לעומת כבוד ר"מ ולעומת כבוד הבעל. כל אחד יכול להזדהות עם התחושה של הכוח, ועם הסכנה שהכוח והכבוד שלי יעלימו מעיני את הקהילה שלי, ואת האנשים שאיתי. רבי מאיר מבין שהוא הלך רחוק מדי עם הכוח שלו. רבי מאיר מבין שהוא לא סתם האריך בדרשתו – ההתלהבות, שיכרון הכוח, התחושה שאני "נותן את ההופעה שלי", שאני אוביל ואנהיג, סנוורה אותו לקהל שומעיו. 

וזה קשור גם, אולי שלא במודע, לכוח שיש לו מול אישה, לכך שהוא שובה אותה. לא במקרה מתעקש רבי מאיר לקחת אותנו לאסוציאציה של סוטה. על פי המשל הזה – מה התפקיד של רבי מאיר בתוך הסיפור?

אולי ר' זבדיה מספר את זה ואומר לכל מי שמנהיג – יש בזה כבוד, והוא חשוב, אך יש בזה גם סכנה של שיכרון – ואדם עלול לשכוח את הכבוד האמיתי: שאפילו הקב"ה נותן שימחקו את שמו על המים בכדי להשכין שלום.

שבת שלום.