הכנה להתבודדות / הרב דוב זינגר
הִזְהִיר מְאד כַּמָּה פְּעָמִים עַל עִנְיַן הַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ שֶׁכָּל אָדָם יְדַבֵּר וְיָשִׂיחַ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וִיַישֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מַה הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה וִירַחֵם עַל עַצְמוֹ וְיִפְרשׂ כַּפָּיו בְּתַחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּדֵּל לְהַמְצִיא לוֹ טְעָנוֹת וּבַקָּשׁוֹת עַל זֶה וְעִנְיַן שִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ [שקורין סלנ"ג] וּכְבָר מְבאָר זאת בַּסְּפָרִים הַנִּדְפָּסִים (קכו) אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה הִרְבָּה לְדַבֵּר עִמָּנוּ הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיָן זֶה כִּי מִי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִנְהג הַנְהָגָה זוֹ בְּכָל יוֹם עַל-כָּל-פָּנִים שָׁעָה אַחַת בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וְאַף אִם לִפְעָמִים הוּא רוֹאֶה שֶׁמְּקַיֵּם הַנְהָגָה זוֹ יָמִים וְשָׁנִים וְאַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן לא זָכָה לְהִתְקָרְבוּת כָּרָאוּי אַף-עַל- פִּי-כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר כִּי סוֹף כָּל סוֹף יוֹעִיל לוֹ בְּוַדַּאי וְאָמַר שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יִסֵּד מִזֶּה סֵפֶר תְּהִלִּים וְאָמַר שֶׁעִקַּר הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה עַל מִטָּתוֹ, בְּעֵת שֶׁשָּׁכַב עַל מִטָּתוֹ וְכִסָּה עַצְמוֹ בְּסָדִין אָז הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ו-ז):
"אַשְׂחֶה בְּכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי" וְכוּ' אַשְׁרֵי מִי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לְקַיֵּם הַנְהָגָה זוֹ הָעוֹלָה עַל הַכּל
וְעַיֵּן בְּסֵפֶר "לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא" בְּדַף ל"ב וְשִׂים לִבְּךָ לְכָל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּעִנְיָן זֶה, וְתַרְגִּיל עַצְמְךָ לְקַיֵּם הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזר בְּכָל פַּעַם שֶׁתִּזְכֶּה לִפְתּחַ פִּיךָ שֶׁתּוּכַל לִפְרשׂ שִׂחָתְךָ לְפָנָיו בֶּאֱמֶת:
הרב דוב:
זה הסיכום של ההתבודדות.
יש אפשרות לפתוח ערוץ תקשורת עם הקב"ה. אני למדתי את זה מאשתי כשהילדים הגדולים לא היו משתפים במה שקורה אצלם אז היא הייתה משתפת במה שקורה בבית. הילד לומד דרך זה את הערוץ של השיתוף.
ברור שכשאני מדבר עם תלמיד הייתי שמח מיד לקפוץ למים אבל יכול להיות שהוא לא יודע איך, ולעיתים האופן הוא לשתף אותו ולפתוח את הערוצים.
במובן מסויים ר' נחמן מציע לקב"ה ומלמד אותו את הערוץ שיחה. אם מישהו אחד הספיק בעבודה שעשינו על 'איך קוראים לך' זה פתח את הערוץ בשני הכיוונים. זה לא שיש אחד שפותח את הלב ואחד מקשיב, זה עבודה הדדית. הלב של שני האנשים נפתח.
העצה כאן היא לא תפילה, אלא שיחה.
המושג שיחה יש בו חידוש והוא שונה מתפילה. בתפילה בדרך כלל זה מקום חד צדדי. ור' נחמן מציע לפתוח שיחה, בשיחה עוד לפני שאני מבקש ואומר ודורש אז אני אומר מה עניינים. מה עשיתי ומה קרה לי וכו'. מעין העלאת גרה של היום. ולמרות שלכאורה זה מוזר עדיין אנחנו עושים את זה.
עצם הסיפור מחדש הוא נותן לזה הקשר ומשמעות.
הקב"ה עצמו הוא המספר יודע-כל, הוא זה שאוסף את הפרטים ונותן להם הקשר. העובדה שאני עושה את זה מול הקב"ה נותן לזה כמה יתרונות.
דבר ראשון, זה נכנס לנצח. הקב"ה שאחת ממידותיו הוא 'קונה הכל' אזי גם השטויות ובזבוז הזמן שהיה לי היום נכנסים לנצח. זה מתקן את זה בלי לעשות תשובה אלא תיקון של הכנסת הקשר. זה אופן של פיוס עם היום, במובן הזה שאני מוכן לספר על זה. הסיפור נותן לזה מקום אצל הקב"ה.
בנוסף, זה קשור למה שדיברנו, כשאני יוצר שיחה זה יוצר ערוץ של הקשבה. אי אפשר להקשיב אם אני לא מספר. מה התדר המשותף שלכם? אם אני רוצה להקשיב למישהו צריך לפתוח ערוץ של שפה. והערוץ הזה של השיתוף יוצר אופן של הקשבה.
השיחה משנה את ההיררכיה.
אם אני תמיד הרב והוא התלמיד, אם תמיד אני מתפלל והוא תמיד הנותן אז זה ערוץ מסויים. אבל אם אני משתף זה יוצר סוג של שיוויוניות, אפשרות גם בסופו של דבר לשמוע.
מה שכתוב באופן פשוט בקטע שהבאנו זה לפרש שיחתו.
*: כשאני פורש שיחתי זה מוציא אותי מהאוטיזם ומעביר אותי לנצח. אני שמעתי שיש דבר נוסף, בעצם פרישת דברי זה פותח אותי לרמזים עליהם דיברנו קודם לכן.
*: אני מרגיש שאני לא מקבל שום 'אהה..' מהצד השני.
הרב דוב: העצה של ר' נחמן היא עצה קשה, והוא מציע שזה לוקח זמן שעה כל יום במשך זמן ארוך. בדיבור זוגי יש אופציה לקבוע זמן שבו אנחנו יושבים ביחד, לפעמים שותקים ולפעמים זה יוצר דיבור.
אם אנחנו קצרי רוח זה מתסכל, אבל העצה של ר' נחמן שזה אולי לוקח כמה שנים, אבל אם אתה רוצה להגיע להתבודדות שיח אז אפשר ללכת על האופציה של ר' נחמן, זו עצה. כמובן שבמשך הזמן שמפתחים את זה, בדו-שיח אישי, חברתי וכל מיני מעגלים זה משכלל את הקשר בין הקב"ה.
העובדה שלאנשים קשה להתפלל היא שאנשים לא חווה הקשבה אמיתית. אם אדם יודע מה זה לדבר כשמקשיבים לך לעומת מה זה לדבר באוויר, כשאדם יודע מה זה להקשיב אז זה מקרין מאוד גם על יכולת השיחה, הבין אישית, והטרנס אטלנטית.
*: אם ננסה לדמיין התרחשות של התבודדות. אז יש דיבור, ואז יש שקט, ואז יש הקשבה – מה יש בחצי דקה שאין בה את הדיבור ויש בה הקשבה? מה יש בה?
הרב דוב: להיות מוכן שאני לא יודע מה יהיה, יכול להיות שיתקע, יכול להיות שלא יענה. אם אני לא לחוץ על זה ופתוח לדברים זה יותר משחרר. עצם העובדה שאני ביישוב הדעת זה יכול להעלות מגשים נוספים פנימה, תובנות חדשות. זה מסע אינסופי של שכלול הדיבור והדובבות.
*: אני מציע בעקבות החששות, אני מתפלל כל יום ולזה אני מקדיש זמן. בתפילה אחרי שדיברתי אני בדרך כלל לא שומע תגובות ואני הולך לאיבוד, כי בתפילה אני מבקש משהו ואני פונה לרבש"ע בבקשות או בשבח, לא באישי שלי. מה שאנחנו עושים בתפילה ולא מצליח להענות ובכל זאת ממשיכים, בהתבודדות אני מתחיל להיות עצמי.
הרב דוב:
יש פה סוג של הדרכה. בתחילה נתפלל בעמוקה.
לאחר מכן נתחלק לזוגות (בהם עבדנו קודם).
א: דבר אחד שהייתי רוצה שתתפלל עלי
ב: משקף ובודק שהוא באמת מבין את הכאב והקושי.
א: אומר את שמו ושם אמו.
ואז מחליפים תפקידים.
ולהתפלל על זה.
אחרי זה, לפי הנחיה נלך להתבודד לגמרי, עוד צעד נוסף.
וכל אחד יתפוס עץ בכוונה קודם כל להתמקם. להרגיש שאני בבית, לא להרגיש זרות.
הדרכה
המקום להרגיש בבית, להתמקם.
שם – פניה. לקרוא לו בשם. באיזה שם אני קורא לקב"ה, ה' יתברך, לב העולם, א-לוקים, אבא, טאטע, וכו'. החידוש של פרשת וארא הוא שיש לו שם. העובדה שקוראים לו 'השם' היא חידוש שהוא לא דבר סטטי אלא דבר שאפשר לקרוא לו.
שיחה פתוחה – שיתוף. עיין שולי רנד…
פניה נוספת – הודאה, בקשה.
דלת חסומה – ידפוק, יבקש על פתיחתה.