"המלך בקונך וצא" – על תפילת הדרך (2)/ יוסי פרומן

"המלך בקונך וצא" – על תפילת הדרך (2)

 

מקורות

 

תלמוד בבלי, ברכות כט ע"ב – ל ע"א:

 

 

 

ברכה ראשונה

 

בפתיחת היום אנחנו רוצים לבקש שכל אחד ואחת יתבונן פנימה, ייזכר במה שהיה ובמה שאנחנו מבקשים שיהיה ויחשוב איזו ברכה הוא רוצה ליילד מתוכו, לברך את היום הזה או את עצמו ביום הזה. נתברך מכמה ברכות – ברכה אישית או ברכה לכולנו.

שיתוף עמיתים בברכותיהם.

 

פתיחה

 

יוסי:

היום לומדים גמרא סוף-סוף. זה המשך העבודה שלנו בעניין הדרך, אנחנו סוגרים את הלימוד שלנו סביב הנושא הזה. נלמד את הגמרא בברכות שעוסקת בתפילת הדרך.

 

 

מישהו רוצה לשקף לנו את זה?

 

שיקוף:

• חכם אחד אומר לחכם אחר: אם לא תכעס, זה לא יביא אותך לידי חטא; אם תשמור על עצמך לא-שותה יתר על המידה, לא תחטא; ולפני שאתה יוצא לדרך תתייעץ עם בורא עולם. אלו שלושה דברים שצריך לחשוב לפני היציאה לדרך.

דיוקי העמיתים:

• ראשית, שתי העצות הראשונות לא קשורות ליציאה לדרך. שנית, לא מוזכר שכעס מביא לידי חטא. לא ברור שלזו הכוונה – כתוב שלא תכעס ולא תחטא, לא כתוב שאלו סיבה ותוצאה.
• אני רוצה להתייחס לתרגום. אני מאוד אוהבת את המינוח בארמית כמו שהוא – לא תרתח ולא תרוי, רתיחה ורוויה.
• מצד אחד כתוב "כשאתה יוצא לדרך", לא לפני. אולי זה בצעד הראשון. מצד שני כתוב "המלך בקונך וצא", כלומר שזה לפני היציאה.
• האם "בקונך" זה דווקא בבורא עולם? אולי מדובר באדם עצמו?
• אליהו אומר לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד. יש כאן גילוי אליהו, לא סתם חכם אחד שאומר לחכם אחר.
• יש ב"המלך" אולי קשר לקבלת מלוכה.
• 'להימלך' יכול להיות גם להתייעץ עם הקב"ה.

 

יוסי:

בשיקוף אנחנו משתדלים רק להקשיב. אין הגדרה מוחלטת מתי אנחנו עוברים לפרשנות, אבל אנחנו משתדלים להיצמד להקשבה. השתדלנו להקשיב טוב לשורות האלו. נראה לי שהבנו יותר טוב מה כתוב כאן.

עכשיו ננסה לעבור יותר לשלב ההבנה. צד מסוים של הבנה הוא לראות אוסף של דברים ולראות את הקוהרנטיות, האחידות שלהם. האם אתם רואים איזה מכנה משותף שעומד מאחורי שלושת האמירות?

 

מדברי העמיתים:

• המכנה המשותף הוא נחת – עד היציאה לדרך צריך להיות בנחת. זה קשור גם לשתי האמירות הראשונות – לא לרתוח ולא לשתות. הרתיחה והשתייה כמטאפורה לאיזה חזון גדול, למרוצה. 'לאט לאט', מייעץ לו אליהו.
• שליטה ומינון נכון. רתיחה היא מֵעבר, שתייה היא מֵעבר, הלימוד הוא לא לתת לעצמך לגלוש.
• הקישור הוא הצעה להתנהלות של האדם. אני לא מכירה את הקונטקסט הרחב, אבל כל אחד מאיתנו יוצא לדרך, כל אחד נמצא באיזשהו מסע מאז שהוא נולד. אנחנו לא תמיד יודעים לאן זה יוביל אותנו, כמו שיצחק אמר. מה שאנחנו יכולים ללמוד מזה הוא לכוון את צעדינו, לתכנן אותם.

 

יוסי:

נמשיך ללמוד את הגמרא. אפשר לחלק את שאר הגמרא לשניים – עד "אימת מצלי" מדובר על הנוסח של תפילת הדרך. נחשוב ביחד על מה אנחנו מתפללים כשאנחנו יוצאים לדרך ע"פ ההקשבה שלנו למילים שכתובות כאן – מה היא דרך שצריך להתפלל בה, על מה צריך להתפלל בה. החלק השני הוא הלכות תפילת הדרך – נתבונן בו מתוך הפרטים המעשיים ההלכתיים וננסה להבין מהי ההתייחסות לדרך שעומדת מאחורי הדברים.

 

אסיף

 

יוסי:

בואו נתעגל, נשתף נפשנו בתוך הציבור ע"פ שיטת אביי.

בגמרא כתוב שאין בית מדרש בלא חידוש. אם אנחנו קוראים לעצמנו בימ"ד, לא כל שכן בימ"ד להתחדשות, אנחנו צריכים לעמוד בתנאי הזה. המורים שבינינו מכירים את התחושה של לימוד חוזר של אותם דברים מוכרים, אנחנו לעומת זאת ננסה למצוא איזה חידוש. בלימוד יש גם אישוש של דברים שידעתי, אבל בואו נחשוב 'מה התחדש לי מהלימוד'.

 

מחידושי העמיתים:

• התחדש לי שבתפילת הדרך שותף כל הגוף. אנחנו מבקשים בהתחלה שהקב"ה יעזור לנו בפעולה של הרגליים, אחר-כך בזו של הידיים, העיניים ובסוף האוזניים.
• הנוסח הראשוני (לפני דברי אביי) הוא בלשון יחיד. יש מקום, ואולי חובה, שאדם ימצא את עצמו בתפילת הדרך (או בכל תפילה). אי אפשר לצאת לדרך בלי לדעת מי אתה, לאן אתה רוצה לצעוד. על גבי הקומה הזאת בא השיתוף עם הציבור.
• עד עכשיו חשבתי שהתפילה היא על הדרך עצמה, אבל כשכתוב פה "ותשלח ברכה במעשי ידי" זה מחדש לי שמדובר גם על התכלית של הדרך שצריכה תפילה.
• יש פה הקבלה מהיציאה לדרך לתינוק שנולד ותהליך הגדילה שלו – בהתחלה אני צריך שה' יסמוך אותי ויציל אותי, אח"כ שישלח ברכה, אח"כ שייתן לחן וחסד – אבל אני כבר מתמודד לבד. זה תהליך של יציאה לעצמאות. כשאנחנו יוצאים לדרך חדשה, כאילו נולדנו מחדש במקום אחר – אין לנו את הניסיון שצברנו עד עתה. אנחנו זקוקים לעזרה של הקב"ה שיוליד ויגדל אותנו בדרך. ואולי גם ב"שומע תפלה" – האדם הבוגר צריך רק שישמעו אותו.
• אולי אחרי שהוא מתבגר הוא חוזר ואומר 'ה', הכל רק ממך'.
• התחדשו לי הכיוונים. בהתחלה "תוליכני לשלום", החוצה, ובסוף הכיוון הוא פנימה – "תשלח ברכה".
• התחדש לי הלימוד שהכוונה שלי במסע או בטיול – המקום שאליו אני חותר, הבירור שאני רוצה לעשות – יהיו למטרה נכונה. "תוליכני לשלום" – למטרה טובה, עילאית. לא רק לשם הגירוי וההנאה, אלא בשביל חיבור למשהו יותר גבוה.

 

יוסי:

הלימוד של הגמרא הזאת היום הוא סגירה של שלוש פגישות: התחלנו את המסע בלימוד של 'לך לך' – המסע של תרח והמסע של אברהם, מתי הקב"ה נכנס לסיפור, מתי נגמרת הדרך; בשבוע שעבר למדנו על המסע של ר' נחמן – על זה שהוא השאיר את המשפחה שלו, על היציאה שלו למקווה, הנסיעה שלו לים השחור, הביזיונות; והיום למדנו גמרא שמדברת על יציאה לדרך, שמתחילה בגילוי אליהו, מתי אומרים תפילת הדרך, מה ההלכות וכו'.

אני רוצה שנעשה סיכום של כל הלימוד – נקרא לזה 'קריאת התורה'. אנחנו רגילים שקריאת התורה זה ה'יעמוד…' ומישהו שעומד בעזרת הגברים וקורא. אני מציע לקרוא את צמד המילים הזה הפוך: במקום 'אני קורא את התורה' – 'התורה קוראת לי למשהו'. נחשוב, מתוך כל מה שלמדנו עכשיו ובשבועות הקודמים – לְמה התורה הזאת קוראת לי? זה מעבר לשאלה מה החידוש, זה עוד יותר לכיוון האישי. איפה אני נמצא היום, אחרי שהזדמן לי לפגוש את הפסקאות האלה? זה קורא אותי למשהו, זה הזמנה ופיתוי לצעד כלשהו, הדרכה. ניקח כמה דקות כדי לכתוב את קריאת התורה שלי – למה התורה מדריכה אותי.

 

מדברי העמיתים:

• "המלך בקונך וצא" – זה קורא לי להנכיח יותר את הקב"ה בחיים, לחשוב יותר מה דעתו על הדרך שלי – זה מעסיק אותי בתחילתן של דרכים חדשות. זו כמיהה, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.
• הקריאה של אברהם אבינו היא ליציאה לדרך למטרה ידועה וברורה, של ר' נחמן היא להמשיך את ההליכה למרות המכשולים והמניעות, והלימוד של היום קורא לי להיעזר, לא להסתמך רק על עצמי – להיעזר בקב"ה או באנשים אחרים.
• היציאה לדרך היא דבר מוכרח, שלא כמו מצבים אחרים שאדם יכול להימנע מהסיכון שבהם ע"י הימנעות מהם. ביציאה לדרך ההימנעות אינה אפשרית, זהו הכרח. זה קורא לי לא לדמות בנפשי שאם אחשוב להימנע מלצאת לדרך אני לא אצא.

 

יוסי:

אדבר על הקריאה לדרך שאני רואה בעיקר משני הלימודים האחרונים. יש מין ציר של איכות – איך אני יוצא לדרך. יש יציאה אחת לדרך שהיא יציאה של מסירות נפש – אני רואה משהו, אני חייב אותו, 'אי אפשר בלי זה', יהיה מה שיהיה אני הולך על זה, לא ישבור אותי שום דבר – אני הולך בכל כוחי, במסירות נפש גמורה. זו תנועה אחת חזקה של יציאה לדרך. איכות אחרת היא של 'לזרום' – אני יוצא מהבית, פתוח, רואה לאן החיים ייקחו אותי, לאן הנסיבות ייקחו אותי, לאן הקב"ה ייקח אותי. מבחינה מסוימת זו הקיצוניות ההפוכה, כי אני יוצא לדרך ממקום מאוד רפוי. ר' נחמן אמר בדרך שלו ש"ה' הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", אע"פ שהאיכות העיקרית של המסע שלו היתה נחישות, עוצמתיות.

בלימוד של היום אני מרגיש איזושהי איכות ביניים שנעוצה עבורי במילה "המלך" – יש דרך, יש יעד, יש משהו ברור שאני רוצה, אני לא מטשטש את הרצון, אבל אני עדיין יכול להתייעץ. היעד הברור לא מקשה אותי, לא הופך אותי לחֵץ. גם בתוך השאיפה ליעד הברור אני יכול להישאר בגמישות, לא ב'חיציות'. רק בפרסה הראשונה, בהתחלה, אני יכול להתפלל תפילת הדרך – אבל כאשר היעד ברור מדי, כשאני סגור על עצמי, אני מאבד את האיכות של ההימלכות.

כאן הקריאה היא לתת גם לדרך לעצב אותי, לא רק לעצב אותה. אי אפשר לתכנן את זה מראש, רק הדבר עצמו יכול ללמד אותי על מה אני צריך להתפלל – זה חלק מתכונת הגמישות הזאת.