"וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִן בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין"- לימוד לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ולכבוד שבת קודש/ נגה הכהן ויעל כהן

בבלי, שבת, דף לג, עמוד ב-

יָשְׁבוּ רַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְיָשַׁב אֶצְלָם יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. פָּתַח רַ' יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַ' יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מָה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם: תִּקְּנוּ שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָם, גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִלָּה – יִתְעַלֶּה, יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק – יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי, שִׁמְעוֹן שֶׁגִּנָּה – יֵהָרֵג. הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ וְנִתְחַבְּאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כָּל יוֹם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְבִיאָה לָהֶם פַּת וְכַד שֶׁל מַיִם וְסָעֲדוּ.

כְּשֶׁגָּבְרָה הַגְּזֵרָה אָמַר לִבְנוֹ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא יְצַעֲרוּהָ וּתְגַלֶּה. הָלְכוּ וְנִתְחַבְּאוּ בִּמְעָרָה. נַעֲשָׂה נֵס וְנִבְרָא לָהֶם חָרוּב וּמַעְיָן, וְהָיוּ פּוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם וְיוֹשְׁבִים עַד צַוָּארָם בַּחוֹל. כָּל הַיּוֹם עָסְקוּ בַּתּוֹרָה: בִּזְמַן תְּפִלָּה הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים וּמִתְעַטְּפִים וּמִתְפַּלְּלִים, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ חוֹזְרִים וּפוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְלוּ. יָשְׁבוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּמְּעָרָה. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה, אָמַר: מִי יוֹדִיעַ לְבֶן יוֹחַאי שֶׁמֵּת הַקֵּיסָר וּבָטְלָה גְּזֵרָתוֹ? יָצְאוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵם חוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים.אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם מִיָּד נִשְׂרָף, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

חָזְרוּ וְהָלְכוּ וְיָשְׁבוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמְרוּ: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! יָצְאוּ וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. רָאוּ צַיָּד עוֹמֵד וְצָד צִפּוֹרִים וּפוֹרֵס מְצוּדָתוֹ. וּכְשֶׁשָּׁמַע רַ' שִׁמְעוֹן בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "דִּימוֹס, דִּימוּס" – הַצִּפּוֹר נִצּוֹלֶת; וּכְשֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "סְפֵקוּלָא" – הָיְתָה נִצּוֹדֶת וְנִלְכֶּדֶת. אָמַר: צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם אֵינָהּ נִצּוֹדֶת, נֶפֶשׁ אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. יָצְאוּ מִן הַמְּעָרָה. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה רַ' אֶלְעָזָר מַכֶּה הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן מְרַפֵּא.אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה.

עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה רָאוּ זָקֵן אֶחָד כְּשֶׁהוּא אוֹחֵז בְּיָדוֹ שְׁתֵּי חֲבִילוֹת שֶׁל הֲדָסִים וְרָץ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵלּוּ לָמָּה לְךָ? אָמַר לָהֶם: לִכְבוֹד שַׁבָּת. – וִיהֵא דַּי לְךָ בְּאֶחָד. – אֶחָד כְּנֶגֶד "זָכוֹר" (שמות כ, ז) וְאֶחָד כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר" (דברים ה, יא). אָמַר לוֹ רַ' שִׁמְעוֹן לִבְנוֹ: רְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם. שָׁמַע רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר חֲתָנוֹ וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. הִכְנִיסָהוּ לְבֵית הַמֶּרְחָץ בִּטְבֶרְיָא וְהִתְחִיל מְתַקֵּן אֶת בְּשָׂרוֹ. רָאָה רַ' פִּינְחָס סְדָקִים בְּגוּפוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה, וְנָשְׁרוּ דִּמְעוֹתָיו עַל בְּשָׂרוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן, וְצָעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב. אָמַר לוֹ רַ' פִּינְחָס: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ! וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְּכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ.

מדרש תלפיות ערך חרוב

ראה דבר נפלא במדרש תלפיות ענף חרוב שבמערת רשב"י, וז"ל: כתב לי החכם השלם… ששמע מפה קדוש מדבר מורינו הרב רבי משה גאלאנטי זצ"ל שקיבל מהזקנים איש מפי איש עד רשב"י שהאילן החרוב שהיה לרשב"י במערה בכל ע"ש היה נהפך לאילן של תמרים.

זוהר חלק ב' דף קל"ה ע"ב-

כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן מִתְיַיחֲדִין לְעֵילָּא בְּאֶחָד, אוּף הָכִי אִיהִי, אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְּאֶחָד, לְמֶהוֵי עִמְּהוֹן לְעֵילָּא חַד לָקֳבֵל חַד, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד לְעֵילָּא, לָא יָתִיב עַל כּוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ, עַד דְּאִיהִי אִתְעֲבִידַת בְּרָזָא דְּאֶחָד כְּגַוְונָא דִּילֵיהּ, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא (קל"ד ע"א) אוֹקִימְנָא רָזָא דַּיְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְיַחֲדִים לְמַעְלָה בְּאֶחָד, אַף כָּךְ הִיא מִתְיַחֶדֶת לְמַטָּה בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד, לִהְיוֹת עִמָּם לְמַעְלָה אֶחָד כְּנֶגֶד אֶחָד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד לְמַעְלָה לֹא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד כְּמוֹ שֶׁלּוֹ, לִהְיוֹת אֶחָד בְּאֶחָד. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַסּוֹד שֶׁל ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

רָזָא דְּשַׁבָּת, אִיהִי שַׁבָּת, דְּאִתְאַחֲדָא בְּרָזָא דְּאֶחָ"ד, לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ רָזָא דְּאֶחָד. צְלוֹתָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דְּהָא אִתְאַחֲדַת כּוּרְסְיָיא יַקִּירָא קַדִּישָׁא, בְּרָזָא דְּאֶחָ"ד, וְאִתְתַּקָּנַת לְמִשְׁרֵי עֲלָהּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.

סוֹד הַשַּׁבָּת, הִיא שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בְּסוֹד שֶׁל אֶחָ"ד, לְהַשְׁרוֹת עָלֶיהָ הַסּוֹד שֶׁל אֶחָד. תְּפִלַּת עֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְיַחֵד כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד, וּמִתְתַּקֶּנֶת שֶׁיִּשְׁרֶה עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן.

כַּד עַיֵיל שַׁבְּתָא, אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ, וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא, וְאִתְעַטְּרַת בְּכַמָּה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכָל שׁוּלְטָנִי רוּגְזִין וּמָארֵי דְּדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין, (נ"א ואתעברו מינה) וְלֵית שׁוּלְטָנוּ אַחֲרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִן בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין. כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִּצְלוֹתָא, לְבָרְכָא לָהּ בְּחֶדְוָה, בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת יְיָ' הַמְבוֹרָךְ.

כְּשֶׁנִּכְנֶסֶת הַשַּׁבָּת, הִיא מִתְיַחֶדֶת וְנִפְרֶדֶת מֵהַצַּד הָאַחֵר, וְכָל הַדִּינִים מָעֳבָרִים מִמֶּנָּה, וְהִיא נִשְׁאֶרֶת בְּיִחוּד שֶׁל אוֹר קָדוֹשׁ, וּמִתְעַטֶּרֶת בְּכַמָּה עֲטָרוֹת לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְכָל שַׁלִּיטֵי הָרֹגֶז וּבַעֲלֵי הַדִּין כֻּלָּם בּוֹרְחִים, (ומעברים ממנה) וְאֵין שִׁלְטוֹן אַחֵר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּפָנֶיהָ מְאִירִים בְּאוֹר עֶלְיוֹן, וּמִתְעַטֶּרֶת לְמַטָּה בָּעָם הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם מִתְעַטְּרִים בִּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת. אָז רֵאשִׁית הַתְּפִלָּה, לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה, בְּפָנִים מְאִירוֹת, וְלוֹמַר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ.

תובנות שעלו בלימוד:

מאוד בולט שר' שמעון מסתייג מכל מה שקשור בחומר. הנאות הגוף , הכסף, החומריות המוחשית. הרב קוק מדבר על הטוב שקבלנו מכל מקום בגלות והבאנו איתנו. רבי שמעון מעביר בקורת לא על הדבר עצמו, השוקים, אלא על כוונת הרומאים כשתקנו את הדבר. תיקון שהוא קלקול.…

הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ וְנִתְחַבְּאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כָּל יוֹם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְבִיאָה לָהֶם פַּת וְכַד שֶׁל מַיִם וְסָעֲדוּ.

מתחבא בבית המדרש. במקום שהוא הכי תורה. פת ומים- כד של מים. כלי…פת ומים הם הבסיס, וגם החיות.

הולך ומצטמצם כל הזמן. ומרחיק/ בורח מהחומריות.

אבות ו, ד. כך היא דרכה של תורה . פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא .

הברטנורא מפרש – אפילו אם לאדם אלא פת במלח – יעסוק בתורה.

כְּשֶׁגָּבְרָה הַגְּזֵרָה אָמַר לִבְנוֹ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא יְצַעֲרוּהָ וּתְגַלֶּה. הָלְכוּ וְנִתְחַבְּאוּ בִּמְעָרָה.

מערה – רחם, חושך, קדמון, מתחת או בתוך האדמה. בועתי ומבודד בתוך העולם.

הוא מזכך את עצמו ומגיע לנקודה.

הם התחבאו בגלל הרומאים אבל הולכים ומתכנסים בתוך עצמם. הם מתחבאים מהחומר, מאנשים, מהדבר, מהמשפחה. פלא שהיו שניהם. "וילכו שניהם יחדיו"..

נַעֲשָׂה נֵס וְנִבְרָא לָהֶם חָרוּב וּמַעְיָן, וְהָיוּ פּוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם וְיוֹשְׁבִים עַד צַוָּארָם בַּחוֹל. כָּל הַיּוֹם עָסְקוּ בַּתּוֹרָה: בִּזְמַן תְּפִלָּה הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים וּמִתְעַטְּפִים וּמִתְפַּלְּלִים, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ חוֹזְרִים וּפוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְלוּ. יָשְׁבוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּמְּעָרָה.

התפשטות והתכסות בחול. חזרה ל"מעפר באת". ישיבה מכוסים בחול- הגוף בחול, הראש בקודש.…

חרוב- חרב, חורבה. יובש. וגם מעיין. וקשור גם לעתיקות…

והמעיין – מקור, נביעה, מים אינסופיים. המים שבאים מתוך האדמה. והם נכנסו לאדמה.

בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה, אָמַר: מִי יוֹדִיעַ לְבֶן יוֹחַאי שֶׁמֵּת הַקֵּיסָר וּבָטְלָה גְּזֵרָתוֹ? יָצְאוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵם חוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים.אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים עֵינֵיהֶם מִיָּד נִשְׂרָף, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

הם הבינו שהם מחריבים. חרוב. דנים את עצמם כדין רשעים.

הם בלימוד ואנשים בחריש ובזריעה. זה הקצה של מה שאמר בהתחלה – שהוא נגד החומריות

המים , האש , האדמה… והרוח שגורמת לשריפה…

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם!

היונה נשלחת פעמיים או שלוש. התיבה זו המערה. תיבת התפילה- הבעש"ט. "צא מין התיבה, מן התיבות של התפילה.

יָצְאוּ וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. רָאוּ צַיָּד עוֹמֵד וְצָד צִפּוֹרִים וּפוֹרֵס מְצוּדָתוֹ. וּכְשֶׁשָּׁמַע רַ' שִׁמְעוֹן בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "דִּימוֹס, דִּימוּס" – הַצִּפּוֹר נִצּוֹלֶת; וּכְשֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת: "סְפֵקוּלָא" – הָיְתָה נִצּוֹדֶת וְנִלְכֶּדֶת. אָמַר: צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם אֵינָהּ נִצּוֹדֶת, נֶפֶשׁ אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

בהתחלה עומדים בפתח המערה. הפעם נזהרים. במעבר. הכל בא משמים.

ספקולא – גזר דין מוות. דימוס- זכאי , פטור.

מגשר בין יציאתו . הצייד – הרומאים גרמו לו להיות כלוא. הוא הציפור. והבת קול שאומרת לו שיכול לצאת.

יָצְאוּ מִן הַמְּעָרָה. כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה רַ' אֶלְעָזָר מַכֶּה הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן מְרַפֵּא. אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה.

זו הפעם הראשונה שהם נבדלים. מאוד ברור שר' אלעזר מכה ור' שמעון מרפא. רבי שמעון כשמו- שומע. הוא המשיך לשמוע מחוץ למערה את הקולות שמתוך המערה . – הסיפור עם הצייד. חיבור של עליונים ותחתונים. העולם הרוחני למציאותי.

ערב שבת, רץ בין השמשות, זמן מעבר, תהליך . הזקן בין העולמות, הזמן בין אור לחושך , בין קודש לחול… בין שבת לששת ימי המעשה. יש סוד בשבת שמחברת…

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם. חזרו ליחד . העין השורפת הפכה להיות עין טובה. בתחילת הסיפור רואה בהם את הקשה, העין השורפת ואז באמת שורפת. ואח"כ אחד שורף והשני מרפא ועכשיו יש כבר עין טובה. ואז נתישבה דעתם והלכו יחד. .

יש הרבה אחדויות. גם זכור ושמור. שתי החבילות מתאחדות. רבי שמעון ורבי אלעזר מתאחדים, שניהם וישראל שיכולים שוב. ואת החומר והרוח. וכשהוא הולך לבית המרחץ… שיא החיבור.. לא הכל היה אידיאלי במערה. הגוף נסדק. למרות שהוא גאה בזה. הם ישבו בחול כדי שהבגדים לא יתבלו אבל הגוף התבלה.

שָׁמַע רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר חֲתָנוֹ וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. הִכְנִיסָהוּ לְבֵית הַמֶּרְחָץ בִּטְבֶרְיָא וְהִתְחִיל מְתַקֵּן אֶת בְּשָׂרוֹ. רָאָה רַ' פִּינְחָס סְדָקִים בְּגוּפוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה, וְנָשְׁרוּ דִּמְעוֹתָיו עַל בְּשָׂרוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן, וְצָעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב. אָמַר לוֹ רַ' פִּינְחָס: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ! וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא רְאִיתַנִי בְּכָךְ לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ. (בבלי, שבת, דף לג, עמוד ב)

המתיקות של שבת…. התמר יכול להתפוצף ממתיקות, עושר, הזנה… זה נס בתוך נס …התחדשות של נס. בכל ער"ש..

מזכיר את המן. הקב"ה מזין אותם.

משהו שקורה במקביל בשתי העולמות. היא זה אולי כנסת ישראל. כנגד – משמעו מול. פעולתנו בעולם משפיעה על מקומות לכן מתאימה המלכות כי כסא כבודו זה ביטוי המלכות. נמליכו ונייחדו. גם כשהוא אחד בעליונים – עד שאין פה אחד בתחתונים לא יושב על כסא כבודו זהו סוד ההמלכה. יש את ה' ויש את השם שלו ורק בחיבור של שניהם. שם – צריך שמישהו מבחוץ יקרא לך.. העולם שלנו הוא עולם של פירודים ולא של אחדות. הקב"ה שמו שלום והעולם הוא של ערבוב ופירוד.

שבת זה מלכות . תפילה כשבאה השבת , מייחדת את הכסא הקדוש ואז מיתקנת שישרה עליה. זה הזמן של הרץ בין השמשות. של המעבר. יש קבלת שבת ואז ברכו- המלך יושב על כסא כבודו..

קודם נהיית שבת ומימלא – תוצאה- נפרדים הסיטרא אחרא .

שבת היא קצת המערה. אתה פושט את הבגדים. לא מחובר כבר.

האור של השבת כל כך עצום שכל מי שהוא מהחושך לא מסוגל להכיל את האור הזה ובורח מעצמו. כשמאירים בפנס – כמו כשיש אור גדול וצריך לכסות את העיניים.

קראנו שהשבת מעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש . זה בעולם העליון. ובתחתונים- פניה מאירים באור עליון והעם הקדוש, אנחנו העטרה. כולנו מתחדשים בנשמות חדשות. כשכל זה קורה אפשר לברך בפנים מאירות מהאור העליון. ולומר ברכו…הכפילות של ה' אחד ושמו אחד. אנחנו אומרים ברכו. השבת מחברת את העולמות

עבודה פנימית (בכתיבה):

נסי למצוא מקום בנפש שאת שוהה בו במערה. זה יכול להיות מקום מנותק, מקום סמוי מן העין, מקום שמחכה להיוולד, מקום שעדיין בעוברות, מקום שהוא פנימי מאוד, מקום שלא מאפשר דריסת רגל למשהו אחר, מקום שהוא סוד. מהו המקום?
מה הביא אותך אל המערה?
מהו החרוב והמעיין שלו את זקוקה?
איזו צעקה/ תפילה יש שם?
אלו אפשרויות נפתחות לאור הביטויים:

"לרוץ בין השמשות"
שהאילן החרוב שהיה לרשב"י במערה בכל ערב שבת היה נהפך לאילן של תמרים.
"כַּד עַיֵיל שַׁבְּתָא, אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִינָהּ, וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא"
", וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִן בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין"

6. שיתוף, תפילה על היציאה מהמערה של כל אחת

אפשר לסיים בקריאת השיר:

רזא דאחד/ סיון הר שפי

בּוֹא לְהִתְגַּעֵשׁ אִתִּי בְּבֶטֶן הָהָר

לְהִטָּמֵן בַּקֹּדֶשׁ בְּחוֹל הַמְּעָרָה

כְּשֶׁהַשַּׁבָּת כְּסוּתֵנוּ הַיְחִידָה

נַעֲשֶׂה לְהָטִים בְּאֵשׁ הַתּוֹרָה הַנִּסְתֶּרֶת

וְרֵיחַ חָרוּבִים יִדְבַּק בִּבְשָׂרֵנוּ

וּנְחָלִים יִמָּשְׁכוּ מֵאֶצְבְּעוֹתֵינוּ

וְזֹהַר עוֹרֵנוּ חִידָה

לְעוֹלָם גְּלוּי-עֵינַיִם

בּוֹא נֹאהַב בַּמַּחְתֶּרֶת

מִפְּנֵי עוֹלָם כֹּל-יוֹדֵעַ

שֶׁלֹּא עוֹד סוֹד לוֹ הַשְּׁנַיִם.