"אתיצבה על מצור – ויהא ריוח בעולם" על חוני ותחנונים/ יוסי פרומן
בשני המפגשים הקודמים למדנו על שתי הבנות במשמעות הגשם והקשר שהוא יוצר עם הקב"ה. היום אנחנו נראה כיצד נראה הקשר במצב המצער שבו אין גשם. בגמרא במסכת תענית קיימת סדרה של סיפורים שמתרחשים בזמן בצורת. בחרנו להביא את המפורסם שבהם – סיפורו של חוני המעגל.
אך למרות שזהו סיפור מאוד מוכר, כדרכנו בקודש אנחנו מבקשים שנשכח את כל הפעמים שקראנו אותו בגן, את כל מה שאנחנו יודעים וכבר דרשנו עליו, וננסה לקרוא אותו כאילו זו הפעם הראשונה.
היום יש חידוש בדף המקורות – ע"פ עצתו של עמרם, ובניגוד לגישה שלי, שמנו הפעם בסוף הקטע הנחיות.
אנחנו מבקשים שהפעם אחרי שלב השיקוף, ננסה קצת לצלול פנימה אל תוך הדמות של חוני – לראות איזו עמדה נפשית מביע חוני בסיפור, איזה תהליך עובר עליו, ובאיזו מנגינה הוא אומר את דבריו.
המשתתפים התחלקו ללימוד הקטע בשלשות.
תענית כג ע"א
תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים.
שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים!
התפלל ולא ירדו גשמים.
עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו' (חבקוק ב').
אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין.
אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.
אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם.
אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקונן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.
אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם.
אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה.
אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה.
הביאו לו פר הודאה.
סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו:
רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות.
כעסת עליהם – אינן יכולין לעמוד.
השפעת עליהם טובה – אינן יכולין לעמוד.
יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם.
מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביא להם כמהין ופטריות.
שלח לו שמעון בן שטח:
אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי.
שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?
אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו
ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים ורימונים – ונותן לו.
ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך (משלי כ"ג):
הנחיות –
1. שיקוף הסיפור. תשומת לב לשיקוף מדויק.
2. להיכנס לדמותו של חוני:
א. מה העמדה הנפשית שמתוכה עג עוגה?
ב. מה המוזיקה במילים "לא כך שאלתי…"
ג. מה המשמעות הנפשית של "הביאו לי פר הודאה"?
מה התהליך שחוני עובר תוך כדי הסיפור?
- איך שמעון בן שטח תופס את חוני?
שימו לב למשל.
מה פירוש הביטוי "מתחטא"?
אסיף
יוסי:
אחד הדברים שמבטאים את האינסופיות של התורה זה שאפשר לקרוא את אותו הסיפור שוב ושוב, כל פעם באינטונציה קצת אחרת, וכל פעם לטעום בו משהו אחר.
אני רוצה לעשות הפעם אסיף "מוזיקלי" – אני אזרוק ביטוי שנאמר בסיפור ואני אבקש מכמה מכם לקרוא את הביטוי הזה, אבל כל אחד במנגינה אחרת, באינטונציה אחרת, בהדגשה אחרת – מבלי לשנות את המלים עצמן.
יוסי הביא כמה משפטים מהסיפור, והמשתתפים נתנו להם פרשנויות מוזיקליות שונות.
המשפטים שנאמרו היו:
"רבונו של עולם!" (בניך שמו פניהם עלי…)
"ראינוך ולא נמות"
"לא כך שאלתי"
"רבונו של עולם!" (עמך ישראל שהוצאת ממצרים…)
"שאתה מתחטא לפני המקום"
יוסי:
אני רוצה להציע פרשנות מוזיקלית משלי – לדעתי מתרחש כאן איזה שינוי במנגינה לאורך הסיפור. בהתחלה חוני מתפלל ולא מצליח, ואז הוא עובר למסלול התקשורת של העוגה. העמדה שחוני נוקט בה היא עמדה מאוד חזקה – כזו של אומץ ונחישות רוחנית. חוני אומר: "אני לא זז מכאן עד ש…". הוא הולך עד הסוף עם הרצון שלו – הוא שם על זה את כל הכובד שלו, את כל הכבוד שלו, והוא מוכן למסור את כל כולו למען התוצאה המיוחלת.
סוג הקשר שלו עם הקב"ה ברגעים האלה מתאפיין באינטימיות מאוד קרובה. בלי אינטימיות שכזו לא תיתכן הקפיצה פנימה שחוני עושה. המילה שמופיעה כאן שוב ושוב היא בן, בנים, בן בית. חוני מעמיד אותו ואותנו במקום כזה שבו אנחנו בפנים, אנחנו בני בית אצל הקב"ה. הגישה הזו מאפשרת לו לעמוד מול הקב"ה בכל המוחלטות והעוצמה.
ומה שמדהים בכל הסיפור – שזה עובד!
זה הרי פלא עצום! הכוח של העמדה הזו שחוני בוחר הוא שהיא פועלת במציאות. בלימוד שלנו עמרם הציע לקרוא את "ראינוך ולא נמות"כקריאת השתאות של התלמידים אל מול הגילוי האלוקי העצמתי, בדומה לסיפור אשת מנוח. רק נדמיין איזו עוצמה יש למעמד כזה.
אבל בהתגלגלות הסיפור קורה כאן משהו נוסף – מצד אחד זה הולך, אך מצד שני זה גם לא הולך. אמנם הקב"ה נענה ל"דרישות" של חוני, אבל אנחנו מרגישים בבירור שזה כל הזמן נתקע. כל הזמן צריך כאילו לכוון את הקב"ה, לדייק אותו. כל הזמן משהו חורק שם – או שזה פחות מדי, או שזה בזעף.
את המלים של חוני: "לא כך שאלתי", בניגוד לכמה הצעות שהועלו פה שקראו את זה בתחינה או בנחת, אני קראתי אותן כמלים שנאמרות בצורה של דרישה מאוד חריפה. בלשון של "בן בית" כפי ששמעון בן שטח הבין את זה – "לא ביקשתי אגוזים ביקשתי אפרסקים"!
אך בשלב הבא קורה משהו שגורם לחוני להבין שזה לא יעזור – איך שלא יהיה, אם אני הולך בכח עם האמירה שלי תמיד יהיה שם משהו לא מכוון. יש גבול ליכולת שלי להבין. בשביל להיות בעמידה החזקה שחוני עמד בה צריך לדעת לגמרי מה חסר ומה צריך – חוני קפץ פנימה מתוך חוויה של חסר.
כשחוני אומר: "אין מתפללין על רוב טובה"המוזיקה שלו כבר שונה. חוני פתאום מבין שכיוון שאנחנו לא יודעים עד הסוף מה טוב ומה נכון לנו, אז גם כשמתגשם בדיוק מה שביקשנו מיד אנחנו מרגישים שזה יותר מדי או פחות מדי. עכשיו חוני משנה את העמדה וחווה את מה שיש.
אני חושב שכשהוא אומר: "עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות",הוא כבר בא בעמדה של הכנעה ותחנונים ופחות בדרישה. חוני הרגיש מהם הגבולות של העמדה הדתית הנחרצת, הדורשת כל, שיודעת כביכול מה צריך, ועבר לעמדת התפילה בתחנונים. ואולי שמו חוני נקרא ע"ש סופו ולא ע"ש תחילתו.
הסיפור מסתיים בנימה כ"כ יפה ופסטורלית – "זרחה החמה, יצאו העם לשדה והביא להם כמהין ופטריות". סיפור שהתחיל בסיטואציה של הישרדות, של "אתיצבה על מצור",מסתיים במקום כ"כ מרווח וזורח. ואולי זה מבטא את הלך נפשו של חוני – גם לחוני עצמו נעשה הרבה יותר ריוח בעולם.
העם לא יוצאים לשדה לשתול, או לקטוף אוכל אמיתי ושורשי. העם יוצא לשדה ללקוט את הפטריות שאחרי הגשם – אוכל חולף ולא משביע, כמין ממתק.
הדרישה שלנו לשורשיות וליעילות משתייכת לצד המהודק, הקשה של הסיפור. הצד שבו חוני דורש גשם בכדי שיהיה אוכל במובן הפשוט – שלא נמות ברעב. הסיפור רוצה להציע לנו בסופו צד מרווח, נינוח, בו אני לא דואג כל הזמן על הישרדותי. העם יוצא השדה בכיף, לקטוף דברים סתם כי הם טעימים, ורק שם פתאום רווח להם.
שמעון דייטש:
התחדש לי משהו על מערכת היחסים בין בנ"י לקב"ה. אני מרגיש שכל המתח הזה – בהתחלה ה' לא מוריד גשם ואנחנו לחוצים ועצבניים, אח"כ הוא כן מוריד גשם ושוב אנחנו במתח ועצבנות – זה יותר מדי, זה פחות מדי, ועד שלבסוף זה יורד במידה, אז לא טוב לנו כי זה לא מפסיק – אני מרגיש שזה תיאור של מערכות יחסים בין בני אדם בכלל. תמיד אנחנו נעים בין קצוות שאי אפשר לחיות בתוכם – או יותר מדי או פחות מדי.
הקצוות האלו אינם דבר רע – הן עוזרות לנו לברר איפה אנחנו נמצאים. מי השילוח אומר על הפסוק"אעשה לו עזר כנגדו"שההתנגדות היא ברכה.
אך אחרי שלכל אורך הסיפור ביקשנו גשם, התיאור הכי משובב נפש מגיע דווקא בקטע שבו נפסק הגשם. במלים"נשבה הרוח"נזכרתי ב"השיבנו ה' אליך ונשובה"– ה' פתאום "משיב" איזו רוח של שלום ונחת בעולם – הכל נראה פתאום כ"כ רומנטי:"יצאו העם לשדה" – כמו ילדים. כאילו הם רוצים לומר: "הלכנו את כל הדרך, עברנו את כל המכשולים, והנה הגענו – משתזפים בשמש כפטריות אחרי הגשם. אך ללא המתח שלפני כן לא היינו מגיעים למקום הפסטורלי הזה".
לדעתי הציור פה הוא שחוני מדמה עצמו לעץ – הוא חופר גומה, נעמד באמצעיתה, ונושא ידיו לשמיים כענפים. הוא מתחיל את הדיאלוג שלו עם הקב"ה מתוך העמדה של עץ הזקוק למים.
יכול להיות שעוצמות הגשם המשתנות כאן הן הד לעוצמות הבכי בתפילתו של חוני.
ידידיה: אני רוצה להעיר על איזו נקודה שכאבה לי בדברים. באמירה שלנו שחוני עובר כאן תהליך קיימת מידה של שפיטה. מקובלנו ש"אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם". האם יש לנו את הזכות לכך?
אריה: אנחנו מתייחסים לדברים בכלים שלנו בכדי ללמוד מהם. אין לנו מושג אם זאת בהכרח האמת, אבל אנחנו שואלים מה ניתן ללמוד מהסיפור מבחינה חינוכית.
אילן: ידידיה משמיע פה טענה שמשקפת ענין שרלוונטי לא רק כרגע. אני רוצה שלא ננסה לענות לזה, ו"לפתור" את זה עכשיו, אלא בינתיים נשמע את זה ונכבד.
סיכום
יוסי:
במפגשים האחרונים עברנו איזה מסע עם מושג הגשם. ראינו כמה אופציות לאיך הקשר נראה – כשהוא קיים וכשהוא לא קיים. שאלנו מה הוא הגשם כאשר הוא יורד בטבעיות? מה איכויותיו? מה הוא מבטא?
דרך הלימוד היום של בצורת מיששנו משהו על האיכויות של הקשר כאשר הדברים נתקעים. ראינו שישנם סוגים שונים של עמידה ואפשרויות שונות לפנייה לקב"ה.
ואת כל זה עשינו רק בתוך הדמות של חוני – אפילו עוד לא נכנסנו לאמירה הדתית של שמעון בן שטח.
אנחנו משתדלים שכל מה שאנחנו עושים בעולם יהיה מכוון כלפי שמיא. כאן אנחנו רוצים לשים לב לשאלה באיזו מנגינה אנחנו מכוונים את הדברים – יהיה זה לימוד, תפילה, או כל דבר אחר.
חופשה נעימה…