טיש טוש – קונטרס לפורים – משלים, מימרות, תורות וסיפורים/ הרב דוב זינגר
מתורת רבנו הננמ"ח מוהר"ן מברסלב זיע"א
וממעיין הנובע הוא ניהו תלמידו הק' מוהרנ"ת מנעמירוב זיע"א
ומעמק החכמה אדמו"ר הק' מוהרש"ב מפשיסחא זיע"א
לכבוד יום ה-פורים הבעל"ט בעהי"ת
*
א ד ר ה ת ש ס " ו
פעיה"ק נווה אילן תובב"א
ה מ ש ל מ ה א י נ ד י ק
על שיגעון, לבושים ותחפושות
בשני המפגשים הסמוכים לפורים למדנו סיפורים של ר' נחמן שקשורים ללבושים, לתחפושת ולשיגעון. במפגש השני ישבנו יחד בטיש. ישבנו יחד סביב שולחן ארוך לטיש, לקראת פורים. המקורות והדברים משני המפגשים מאוגדים כאן יחד. מלבד המעשה מהאינדיק, משובצים גם מקורות נוספים (לא בכולם הספקנו לגעת) – בעניינו של יום, תחפושת, ועוד. שי"ד ארגן את המקורות יחד, ועיצב את עמוד השער – תודה!
העיון נפתח במעשה מהאינדיק. הרב דוב הקריא את הסיפור בקול. ההנחיות ללימוד היו – לקרוא אותו שוב בזוגות, בתפקידים: אחד בן מלך, אחד חכם. לשים לב למושגי מפתח ולנסות להבין את הביטויים:
- "ריפא אותו לגמרי".
- להשלים את המשפט באופן אישי: "אתה חושב ש… מוכרח להיות… אפשר להיות…!".
אסיף במעגל. כשרופא "ריפא אותו לגמרי" – איך זה נראה? מה קרה שם? נשמעו הבנות וקריאות שונות לפשרו של המשפט הזה:
· אוריאל. נהניתי לאכול פירורים מהרצפה. שמעון העלה אותי מהרצפה לכסא, אבל החזרה הזו לא הייתה חזרה לנקודת האפס – עלי זה היה מקום חדש.
· יעקב. לסיפור יש סוף טוב. מוחאים כפיים לרופא. אף אחד לא שם לב לבן המלך שסובל. לקחו לו את החלום. הוא לא נהנה מאכילה משולחן גבוה. הוא מדוכא. מושפל. הוא מת משברון לב.
· דניאל. המלך ובן המלך שמחים. בן המלך חושב שהוא אינדיק. על אף שהוא מתנהג באופן מנומס. הוא מתנהג כמו שהעולם מצפה ממנו. הוא נשאר אינדיק. בכך נפתחה אפשרות למלך ולבן המלך להיות יחד. שניהם יודעים שהם אינדיקים.
· אילן. תסריט קולנועי: כולם עומדים עם לחיים ושמחים. כשהמצלמה מתרחקת – רואים שלכולם יש זנב.
· שמעון. תסריט קולנועי: מתגלה שיש להם שיניים טורפות!
· דוד ס'. האינדיק עושה את עצמו – הוא פועל ומתקדם, וזה הופך אותו לבן מלך של ממש. הוא לא נשאר באותו מקום. תהליך התיקון התנהגותי, אבל הוא לא נשאר ברובד הזה – השינוי הופך פנימי. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
· ארי ש'. מה ההגדרה לנורמאליות? אפשר להגדיר: "מה שמפריע לתפקוד". מצד שני, יש נורמאליות אובייקטיבית שהיא טוב. הריפוי הוא היכולת של החברה לקבל בסובלנות את השונה.
· עמיה. אפשר להישאר בריא בלי לוותר על היותו אינדיק.
· אלי י'. בן המלך נושא נאום ואומר לכולם שאפשר להיות אינדיק.
· בן המלך ריפא את הרופא: אפשר להיות אינדיק, ואף על פי כן להיות רופא! (יצחק, מוטי)
· בן המלך נרפא מהצורך שלו להצהיר מיהו. הוא הפסיק להתעסק בשאלה. הוא המשיך לחיות את חייו בלי הצהרות זהות (דודו).
· הרופא הוא הצדיק. הוא יורד מתחת לשולחן, למטה – ומתקן אותנו. מרפא אותנו. הוא נותן עצות, תיקונים ורפואות – והופך אותנו לבני אדם (שמעון ד').
דברים של הרב דוב
בסיפור שלנו יש כאב שעולה בכל נגיעה בשאלת הזהות: "מי אתה"? "מה אתה עושה פה"? זו שאלה קיומית שמלווה אותנו מגיל ההתבגרות עד היום. כאב נובע מהעובדה שאנחנו מסתובבים בעולם בפיצול בין פנים לחוץ. השאלה היא אם הצלחנו להביא לידי אחדות והרמוניה את הפנים עם החוץ. עם הלבוש. הברכה "מלביש ערומים" בברכות השחר מכילה משמעות נוספת: הגוף מלביש את הנשמה. בפורים אנחנו עסוקים ברצון לקרוע את המסכה מעל הפנים. כמו לומר: "בחודש הזה אני יכול להיות התוך שלי".
אפשר להראות למישהו שהוא בסה"כ פוזה. לבוש. חוץ. להראות לו שהוא אפס. בסה"כ עפר ואפר. זו הפשטה בלעג ובאכזריות. שורש הקדושה של התנועה הזו היא הרצון לדעת ולחשוף מי הוא. לחלופין, אפשר לעשות את החיפוש הזה בחן ובענווה. אם יש אהבה, אפשר לגלות את האדם שמאחורי המסכה, בתוך התפקיד והחליפה. כך אפשר לחפש את האדם, בעדינות, בחן.
ר' לוי (קדושת לוי). יעקב אבינו היה הראשון שהתחפש. לעשו ("איך נחפשו עשו"). "ים סוף נגלה להם כזקן". במתן תורה הקב"ה הופיע ללא לבוש "כפי השיעור שהעולמות יהיה יכול להתקיים" – "אתה נגלית בענן כבודך". זה הלבוש המינימאלי של השית'. אפשר לראות את הלבוש כמדכא, מגביל. אני רוצה להיות אני עצמי. להיות אינדיק. לפני הבריאה, הקב"ה היה באינסופיותו – אינדיק אינסופי. כדי להופיע, להתגלות – הוא התלבש. כדי "להיות מישהו" בעולם. הקב"ה רצה לברוא עולם. ובשביל הבריאה, הוא הלביש את עצמו. ובשביל לתת תורה הוא התלבש בלבוש מיוחד. הלבוש הוא חלק מבריאה, מקיום העולם. לקב"ה אכפת.
יש כאן חידוש: אפשרות לתפוס את הלבושים בחמלה. אי אפשר אחרת. אני חייב להיות משהו. אחרת אני מסתובב בעולם כמשהו ערטילאי. יחד עם זאת, אנחנו צריכים להבין שזה רק לבוש. באמת זה לא חשוב. ההבנה הזו מעוררת חמלה אנושית ורחמים. מאחורי הלבוש יש אינסוף – ובכל זאת הלבוש נחוץ כדי לקיים תקשורת. היא מאפשרת לנו להסכים להיות מישהו. משהו. למרות שאני יודע שזה בסה"כ לבוש ("הרב זינגר"). אני מסכים להיות לבוש מסוים. מצומצם. ומכבד את הלבוש שלי, וגם את הלבוש של האחר. מדי פעם, בפורים, אנחנו רוצים לפגוש באינדיק. לראות את החיוך, את האינסופיות שמתלבשת בתוך הלבוש הזה.
שמעון. מצטרף לחמלה. הסיפורים שלפנינו קשורים. במשל מהתבואה יש משהו טראגי ונוגע ללב. "כולם יהיו משוגעים – וגם אני יהיה משוגע אתם"! המלך עם כולם. גם אני משוגע יחד אתם. יוצרים סימן על המצח. הסימן הוא עבור האחר. השני מזכיר לי את עצמי. אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים. אני רואה את המקום בו אני נמצא רק דרך השני. בסרט "אקספרס חצות" יש סיפור על זוג מטייל שתפסו אצלם סמים. הוא מנסה לברוח שוב ושוב, ומכניסים אותו עמוק יותר לבור. בני האדם הופכים להיות צלליות. באחד הקטעים חברה שלו באה לבקר אותו. הוא לא יכול לדבר אתה, אבל הוא יכול לראות אותה לזמן קצרצר. אחרי שהוא נמחק בכלא, יש רגע אחד של אהבה – וזה מאפשר לו לברוח. "פעם ראיתי"! ראיתי פעם אור! הסימן איננו טכני. סימן מזכיר לי עולם נשכח. הוא סימן לאחוז בו – שלא הכול נמחק.
ה מ ש ל מ ה א י נ ד י ק
שיח שרפי קודש. ח"א (אבני"ה ברזל, סי' תקפ"א)
1. פעם אחת נפל בן מלך אחד לשגעון, שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הנדיק'.
2. וצריך הוא לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הנדיק.
3. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה.
4. והיה המלך בצער גדול מזה.
5. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו!
6. והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פרורים ועצמות.
7. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה?
8. והשיב לו: ומה אתה עושה פה?
9. אמר לו: אני הנדיק!
10. אמר לו: אני גם כן הנדיק!
11. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.
12. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות.
13. ואמר החכם 'ההנדיק' לבן המלך: אתה חושב שהנדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת, ואף על פי כן יהא הנדיק! [י"ג תוספת: כי במקום אחד ראיתי הנדיקעס לבושים בכותנות].
14. ולבשו שניהם הכתונת.
15. אחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסיים.
16. ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הנדיק?! וכו'. עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.
17. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן.
18. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים איז מען שוין קיין הנדיק נישט?! מען קען עסן און אויך זיין אהנדיק!
19. ואכלו
20. ואחר כך אמר לו: אתה חושב, שהנדיק מוכרח להיות דוקא תחת השולחן?! יכולים להיות הנדיק ולהיות אצל השולחן!
21. וכן התנהג עמו, עד שרפא אותו לגמרי.
22. [י"ג תוספת: וזה בחינת, מה שאמרו רז"ל על הפסוק הנאמר בשלמה: 'ויחכם מכל האדם' (מל"א, ה', יא), אפילו מן השוטים!]
23. והנמשל מובן למבינים.
[אמר הכותב: יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא 'הנדיק' הוא מלובש בחומריות וכו' ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם, עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה, ודי למבין.]
ה מ ש ל מ ה ת ב ו א ה
מעשיות ומשלים. עמ' כ"ז
שפעם אחת, אמר המלך לאהובו השני למלך:
באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה, יהיה נעשה משוגע,
אם-כן, יטכס עצה.
וענה לו: שעל-כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל.
וענה לו המלך: אם-כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע,
אז יהיה להיפך שאנחנו נהיה משוגעים [ולהכין בשביל כולם אי-אפשר].
על-כן, בוודאי נצטרך גם-כן לאכול מהתבואה,
אבל, רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על-כל-פנים, שאנחנו משוגעים,
שאם אהיה מסתכל על מצחך, וכן כשתסתכל על מצחי,
נדע מהסימן שאנחנו משוגע.
שיח שרפי קודש. ח"ב, עמ' פ"ח, סעיף א'
ספר רבנו משל: לעניין שצריך לעבוד את השם יתברך במסירות נפש, אף שנדמה לבני העולם כמשוגע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל [סנהדרין צז.], על הפסוק [ישעיהו נט, טו] 'וסר מרע משתולל', שמי שרוצה לסור מרע, נדמה כמשוגע.
שפעם חלם מלך אחד,
שכל התבואה שצמחה במדינתו התקלקלה ומי שיאכל ממנה, ישתגע חס-ושלום.
והתייעץ עם המשנה למלך מה לעשות.
יעץ אותו המשנה למלך שבלית ברירה, מחויבים לאכול מהתבואה הקלוקלת,
בהטעימו כי לאגור תבואה בריאה לכל בני המדינה, אין באפשרות,
ואם יאגרו רק הם לעצמם, ויאכלו רק תבואה בריאה וטובה,
הרי אז, יהיו הם כמשוגעים בעיני בני המדינה,
כי יהיו משונים מכל בני המדינה,
על-כן, אין שום ברירה, אלא לאכול תבואה הקלוקלת,
אולם נעשה לעצמנו שום סימן, שנדע שמשוגעים אנו.
לא הסכים עימו המלך בשום אופן, וטען ואמר:
וכי אם בני המדינה יהיו משוגעים, שגם אנחנו נהיה משוגעים כמותם?
ונעשה דבר שיגעון כזה לאכול תבואה המשגעת?
לא ולא! אנו נאגור מהתבואה הבריאה ונאכל אותה,
ואם נדמה כמשוגעים בעיני בני המדינה, מה בכך?
וכי בשל כך נאכל תבואה משגעת?
וכמו כן בעבודת השם יתברך, אם בני המדינה מתנהגים שלא כהוגן,
ורודפים אחר כבוד וממון המדומה, ואינם חושבים על ימיהם ושנותיהם הפורחים ועוברים להבל ולריק,
וכי נעשה כמותם?
לא ולא! אלא נאגור לעצמנו תבואה בריאה, היא התורה והתפילה,
כדי שיהיה לנו כח וגבורה לעמוד כנגד הרגליהם המשוגעות.
מ י ש ט ע ם, מ י ש ר א ה
חיי מוהר"ן. גדולת נוראות השגתו, סי' כ', ר"ס
1. אָמַר מָשָׁל:
2. שֶׁפַּעַם אַחַת נָסַע סוֹחֵר גָּדוֹל עִם יַיִן טוֹב אִינְגַרִישֶׁער [אוּנְגַרִי].
3. פַּעַם אַחַת אָמַר הַמְשָׁרֵת וְהַבַּעַל-עֲגָלָה לְהַבַּעַל-הַבַּיִת:
4. הֲלֹא אָנוּ נוֹסְעִים בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עִם הַיַּיִן הַזֶּה
5. וְאָנוּ סוֹבְלִים הַצַּעַר כָּל כָּךְ
6. תְּנוּ לָנוּ לִטְעם מְעַט.
7. וְנָתַן לָהֶם לִטְעם מִזֶּה הַיַּיִן הַטּוֹב.
8. לְאַחַר יָמִים נִתְגַּלְגֵּל שֶׁזֶּה הַמְשָׁרֵת נִתְוַעֵד יַחַד עִם שׁוֹתֵי יַיִן בְּעִיר קְטַנָּה
9. וְשָׁתוּ יַיִן וְשִׁבְּחוּ אוֹתוֹ מְאד, וְאָמְרוּ שֶׁהוּא יַיִן אוּנְגַרִישֶׁער
10. אָמַר הַמְשָׁרֵת הַנַּ"ל: תְּנוּ לִי לִטְעם וְנָתְנוּ לוֹ
11. וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין זֶה יַיִן טוֹב אוּנְגַרִישֶׁער כְּלָל
12. וְגָעֲרוּ בּוֹ וְדָחֲפוּ אוֹתוֹ
13. וְהוּא אָמַר: הֲלֹא אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין זֶה יַיִן אוּנְגַרִישֶׁער כְּלָל
14. כִּי הֲלֹא אֲנִי הָיִיתִי אֵצֶל סוֹחֵר גָּדוֹל כָּזֶה וְכוּ'
15. וְהֵם לֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו
16. וְאָמַר: אֲבָל לֶעָתִיד כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ אָז יֵדְעוּ כְּשֶׁיִּתְּנוּ יַיִן הַמְשֻׁמָּר
17. אֲזַי לַאֲחֵרִים יוּכְלוּ לְהַטְעוֹת
18. וְיִתְּנוּ לָהֶם יַיִן וָואלִיחְשֶׁין סְטְרָאוִויצְטֶיר וְיאמְרוּ לָהֶם שֶׁהוּא יַיִן הַטּוֹב הַמְשֻׁמָּר
19. אֲבָל לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לֹא יוּכְלוּ לְהַטְעוֹת
20. כִּי אֲנַחְנוּ טָעַמְנוּ הַיַּיִן הַטּוֹב וְכוּ'
שיח שרפי קודש. ח"א, סי' תשכ"ג
1. כְּשֶׁדִּבֵּר פַּעַם מוֹהַרְנַ"תְּ מִשְׁטוּת דֶּרֶךְ הָעוֹלָם, אָמַר:
2. כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם מְשׁוּגָעִים הֵמָּה (כָּל אֶחָד וְשִׁגְעוֹנוֹ),
3. וְגַם אֲנִי כְּמוֹתָם,
4. אוּלָם זאת מַעֲלָתִי, שֶׁהִכַּרְתִּי פִּקֵּחַ!
["דִי גַאנְצֶע וֶועלְט אִיז מְשׁוּגָע, אוּן אִיךְ אוֹיךְ, נָאר אִיךְ הָאבּ גִיקֶענְט אַ קְלָארְן"]
מ ה ש א נ ח נ ו מ ת ל ב ש י ם
ליקוטי הלכות. הלכות ערב, הלכה ג'
וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ הִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בִּלְבוּשֵׁי עֵשָׂו כְּדֵי לְקַבֵּל הַבְּרָכָה מֵאָבִיו שֶׁהִיא בִּרְכַּת טַל וּמָטָר בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. כִּי עֵשָׂו הוּא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיִּית, בְּחִינַת ל"ט מְלָאכוֹת כַּנַּ"ל. וְיַעֲקֹב הוּא בֶּאֱמֶת רָחוֹק מִזֶּה, כִּי הוּא בִּבְחִינַת רָצוֹן כַּנַּ"ל, אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁאֵין הָעוֹלָם מְתֻקָּן וְאֵין הָרָשָׁע רוֹצֶה לְהַחֲזִיק הַצַּדִּיק עַל כֵּן צְרִיכִין גַּם יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת יַעֲקֹב לְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשֵׁי עֵשָׂו בַּעֲשִׂיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת שֶׁהֵם עִסְקֵי מַשָּא וּמַתָּן וְל"ט מְלָאכוֹת בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה. וְזֶהוּ: "וְלֹא הִכִּירוֹ" כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וְכוּ', כִּי שְׂעָרוֹת הֵם מוֹתְרֵי מֹחִין שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הָרֹגֶז וְהַדִּינִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן ס"ט). כִּי הַמֹּחַ הוּא בְּחִינַת רַחֲמָנוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת רָצוֹן וּשְׂעָרוֹת הֵם בְּחִינַת מוֹתְרֵי מֹחִין בְּחִינַת רֹגֶז וְדִינִים. וְעַל כֵּן עֵשָׂו שֶׁהוּא תֹּקֶף הָעֲשִׂיָּה תֹּקֶף הָרֹגֶז וְהַדִּין, עַל כֵּן הָיָה מָלֵא שְׂעָרוֹת כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר. וְעַל כֵּן קָרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, עֵשָׂו דַּיְקָא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיּוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת רֹגֶז כַּנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׂעָרוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הֻכְרַח יַעֲקֹב לְהִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בִּבְחִינַת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו. בִּבְחִינַת שְׂעָרוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, בְּחִינַת ל"ט מְלָאכוֹת. זֶהוּ רֶמֶז כִּי גַּם יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּאֵיזֶה עֵסֶק בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה עַכְשָׁו מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגַּלָּה הֶאָרַת הָרָצוֹן בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל, אֲבָל כְּשֶׁיַּעֲקֹב בְּחִינַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים מִתְלַבְּשִׁין עַצְמָן בִּלְבוּשֵׁי עֵשָׂו בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹסְקִין בְּאֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָּא וּמַתָּן בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה כַּנַּ"ל הֵם מְקַדְּשִׁין וּמְטַהֲרִין אֶת הָעֵסֶק וְהַמַּשָּא וּמַתָּן וְהַל"ט מְלָאכוֹת בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, כִּי עוֹשִׂין מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וַאֲזַי כָּל הָעֲסָקִים וְהַל"ט מְלָאכוֹת שֶׁלָּהֶם הֵם בִּבְחִינַת ל"ט מַלְאֲכוֹת הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ"ל:
וְזֶהוּ בְּחִינַת וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וְכוּ' וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵרֲכוֹ ה'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא רֵיחַ גַּן עֵדֶן שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ זֶה בְּחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כִּי צִיּוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא כְּצִיּוּרָא דְּגַן עֵדֶן, הַיְנוּ כְּשֶׁיַּעֲקֹב בְּחִינַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת. כְּשֶׁמַּלְבִּישִׁין עַצְמָן בְּבִגְדֵי עֵשָׂו הַיְנוּ כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּמַשָּא וּמַתָּן וַעֲסָקִים שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּגְדֵי עֵשָׂו, אֲזַי עִסְקֵיהֶם וּמְלַאכְתָּם מַעֲלֶה רֵיחַ טוֹב כְּרֵיחַ גַּן – עֵדֶן שֶׁהוּא בְּחִינַת צִיּוּרָא דְּמַשְׁכְּנָא, כִּי כָּל מְלַאכְתָּם וְעִסְקֵיהֶם הֵם בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ"ל וְאָז קִבֵּל יַעֲקֹב הַבְּרָכוֹת שֶׁל טַל וּמָטָר וְכוּ' שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַפַּרְנָסָה, כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין שׁוֹפֵעַ הַחֶסֶד בִּשְׁלֵמוּת. צְרִיכִין עֲסָקִים וְל"ט מְלָאכוֹת לַעֲשׂוֹתָן בִּקְדֻשָּׁה. בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה, כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי רַק הַצַּדִּיקִים וְהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְהַכְּשֵׁרִים אֲמִתִּיִּים זוֹכִין קְצָתָם לִבְחִינַת הַהַנְהָגָה שֶׁל לֶעָתִיד שֶׁיִּתְקַיֵּם, "וְעָמְדוּ זָרִים וְכוּ'", דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין עוֹשִׂין שׁוּם עֵסֶק וּמְלָאכָה כְּלָל, אֲבָל שְׁאָר יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לַעֲסֹק בְּמַשָּא וּמַתָּן וּמְלָאכָה בִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. וְעִקַּר תִּקּוּנָם שֶׁיְּכַוְּנוּ בְּעָסְקָם בְּמַשָּא וּמַתָּן לְהַחֲזִיק אֶת הַתַּלְמִיד חָכָם הָאֱמֶת וְכַנַּ"ל. וְעַל – יְדֵי זֶה זוֹכֶה כָּל אֶחָד לְפִי הַצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן לְהַתַּלְמִיד חָכָם לְבַטֵּל זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁהֵם ל"ט מְלָאכוֹת עַד שֶׁיִּזְכּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַעֲסֹק בְּשׁוּם עֵסֶק וּמַשָּא וּמַתָּן כְּלָל. וְזֶה הַתִּקּוּן יִהְיֶה נִגְמָר בִּשְׁלֵמוּת כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. שֶׁאָז יִתְקַיֵּם, "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְכוּ'". וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַעַסְקוּ בְּשׁוּם עֵסֶק וּמְלָאכָה כְּלָל וְכַנַּ"ל.
המשל מעני שיכור שחשב עצמו לכומר
אחרי העיון במעשה מהאינדיק, קראנו גם את המשל מעני שיכור שחשב עצמו לכומר, של ר' שמחה בונם מפשיסחא (מצורף בעמוד הבא). השאלה המנחה הייתה: מה יכול להיות הנמשל? (בגוף ראשון).
1. אנחנו ישנים. אנחנו בלחץ, לבושים בבגדים לא לנו. אם היה לנו רגע של יישוב הדעת ודאי היינו שבים… לכל היותר, אנחנו יודעים שאנחנו ישנים (דודו).
2. הייתה לו אופציה לצאת מהמלכודת ולדעת מיהו. הסיבוך הוא שהוא בלע את העולם שהיה סביבו. כאשר כל העולם זה אני אי אפשר לצאת מהמלכוד. לא כל העולם הוא אני, או בתוכי – יש כמרים שיודעים לקרוא את הספרים שלהם! (יוסי).
3. ההזיה שלו היא שהוא מוכן להיות כומר ולהחשיב את עצמו למישהו שהוא לא! הוא מוכן לזה למרות שאיננו יודע לקרוא בספרים שלהם. הוא לא חי את החיים של עצמו (דניאל, נדב, מוטי).
4. אני נכנס לקונספציה ודרכה מפרש את העולם. לא יוצא ממנה. גדולתו של האדם היא ביכולת להשתחרר מקונספציה, להחליף את ההסתכלות שלו (שמואל).
5. בחיל האוויר קראו לי "הרב" בעל כורחי. עד שקיבלתי את זה. ועכשיו קוראים לי "אלי"! מסתבר שאני שיכור ולא כומר! (אלי-אלימלך)
6. לעשות קפיצת נחשון – זה להעיז להיות כומר! (שושנה)
7. אפשר גם ללמוד להיות כומר. זה גם וגם (חביבה)
8. הסיפור הוא על נבואה שמגשימה את עצמה. גורלו יהיה בסופו של דבר רע ומר. הוא יהפוך למגוחך. צדיק לא יודע שהוא צדיק. רק מי שעושה את עצמו. מי שיש לו תודעת "בעל מום" – הוא צדיק.רבי הוא אדם שיודע שזה משחק. שהוא עושה את עצמו. אם הוא השתכנע בהיותו רבי – הוא לא רבי אמיתי! צדיק לא שוקע בצדקותו. הוא לא יודע שהוא צדיק! (יצחק)
9. השאלה היא הטעות. הוא טעה בכך שהוא הלך לבדוק אם הוא במציאות או בחלום (הרב דוב)
10. הוא עסוק בשאלה מי הוא באמת! הו כן שואל את השאלה! מחפש את עצמו. האמת מטרידה אותו, ואותה הוא חוקר. צריך לכבד את החיפוש שלו. התשובה היא: כדי לדעת מי אתה באמת אתה צריך לסמוך על הסביבה שלך, וגם לפתוח ספרים (יוסי)
11. אני רוצה את הרגע המופלא הזה: מתעוררת ומגלה שאני משהו שתמיד רציתי להיות! (מרגלית)
12. בפתיחת הסיפור יש הנחה שרבי זה טוב. בסוף הסיפור מתברר שזו עלולה להיות קללה. אם אתה באמת לא רבי – זו קללה! החוטא ייצא מסכן – לא נשכר! מי שעושה את עצמו צדיק – שייזהר! כיוון שבסוף הוא עוד יאמין בזה, ויהפוך לרבי! (שי"ד)
דברים לסיכום של הרב דוב
כדאי לקרוא פסקה נוספת של ר' שמחה בונם: "ה' אוהב צדיקים" (מופיע מייד אחרי המשל מעני). הקב"ה אוהב גם את הצדיק הזה "לפי מדרגתו" – כיוון שהוא מאס ברע. לא פעם, אנחנו מביטים על אנשים סביבנו בחשד. מסתכלים על החליפה, על הפוזה – ואנחנו יכולים לראות את ההתחזות, את התחפושת. השתייה בפורים משחררת אותנו מהמבט הביקורתי והחשדני. אובדן הדעת מקרב אותנו לפרגון לאחר. אנחנו מוותרים על השאלה "מי אתה באמת"! אני אוהב אותו בלי לדעת מיהו, בלי לדעת מי אני. אנחנו נכנסים לתוך המבט האלוקי: ה' אוהב צדיקים – גם צדיקים כאלה! אחרי כל הפלפולים והחקירות "מי הוא" ו"מי אני", אחרי כל ההתחבטויות בשאלות הזהות שלנו – יש מבט אלוקי של חסד ואהבה. בפורים – זה המבט שלנו על חברים וקרובים לנו. לשם כך צריך לשתות יין, לפתוח את הלב. העבודה המרכזית של פורים איננה מתרחשת בתוכי. היא מתרחשת במרחב ביני לבין החבר, בעיניים שמביטות עליו באהבה, באמונה.
מ ש ל מ ע נ י ש י כ ו ר ש ח ש ב
ע צ מ ו ל כ ו מ ר
שמחת ישראל, חלק ב' – מאמרי שמחה
ירושלים, תשי"ח, סי' נ"ח (עמ' נ"ד-נ"ה)
ר' ש מ ח ה ב ו נ ם מ פ ש י ס ח א
במשנה בפאה(ח', ט'): 'מי שאינו חיגר או סומא ועושה את עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהם'. והקשה הרבי ר' בונם: אלא מעתה מי שאינו רבי ועושה עצמו רבי וכי היושר שיהא נעשה אח"כ רבי נמצא חוטא נשכר? ואמר משל על זה:
שאדון אחד נסע בדרך וראה עני אחד שיכור שוכב בדרך
וצוה למשרתיו שיניחו אותו על העגלה שלו
וכשבא לבית צוה למשרתיו שיקחו השיכור ויניחו אותו בחדר יפה וירחצו אותו ויגלחו אותו וילבישוהו כתונת חדש ויניחו אותו במטה יפה ויניחו אצלו בגדים של כומרים
וכן עשו. כ"ז בהיותו עדיין שיכור והי' ישן בהמטה.
והאדון צוה למשרתיו שכשיקיץ השיכור ילכו תיכף אליו וישאלו לו
ויקראו אותו בלשון אדוני כומר מה אתה רוצה
וכשהקיץ השיכור העני הזה, והמשרתים עשו כאשר נצטוו מאדוניהם
ויתמה השיכור מאד מה זאת שהוא זוכר שהוא איש עני ובזוי ועתה שוכב בחדר יפה וקוראים אותו אדוני כומר
גם מונח אצלו בגדים של כומרים על כן היה נבוך מאד ומסופק:
אפשר מה שהוא זוכר שהיה עני ובזוי הוא רק חלום אבל באמת הוא כומר?
או להיפך שבאמת הוא איש עני ובזוי ועתה הוא חלום?
והמשרתים נותנים לו כל מה שהוא רוצה וקוראים אותו אדוני כומר
והתיישב את עצמו לעשות מבחן אם הוא באמת כומר או חלום הוא היינו שיעיין בהספרים של הכומרים ויראה: אם יוכל ללמוד בהם הנה אז וודאי אמת שהוא כומר ומה שזוכר שהי' איש עני ובזוי הוא חלום
ובאם לא יוכל ללמוד בהם וודאי מה שזוכר שהי' עני זהו האמת ומה שקוראין לו כעת כומר זהו חלום.
ובחן וקרא בהספרים הנ"ל וראה שאין יכול ללמוד בהם ואעפי"כ קוראין לו כומר.
חזר ויישב את עצמו שלעולם באמת הוא כומר וראיה לזה שקוראין לו כומר
ומה שאינו יכול ללמוד בספרים של הכומרים אין ראיה שכל הכומרים אינם יכולים ללמוד בספרים של הכומרים.
והנמשל…
ודפח"ח
שמחת ישראל, חלק ג' – תורת שמחה / סי' ל"ב (עמ' ס"ט-ע').
עוד שם בשמו [בקפיטל קמ"ו, פסוק ה'], 'ה' אוהב צדיקים',
והקשה: למה כתוב בחבורה עם הבעלי מומין פוקח עורים וכו'?
ואמר שזה גם כן בעל מום שהוא בעיניו כצדיק ואין לך מום גדול מזה.
ואעפי"כ, השי"ת אוהב אותו לפי מדרגתו, כיון שמאס ברע גמור.
ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י"ח
סַכָּנָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת מְפֻרְסָם וּלְהַנְהִיג הָעוֹלָם, לָא מִבָּעֲיָא כְּשֶׁאֵינוֹ רָאוּי כְּלָל, וְלוֹבֵשׁ טַלִית שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, רַק אֲפִלּוּ עוֹבְדֵי הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, יֵשׁ עֲלֵיהֶם סַכָּנוֹת נוֹרָאוֹת בְּהַנְהָגַת הָעוֹלָם. כִּי אִישׁ פָּשׁוּט רָחוֹק מְאד שֶׁיַּעֲבר עַל רְצִיחָה אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אִישׁ כָּשֵׁר כִּי אֵין לוֹ תַּאֲוָה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ חַס וְשָׁלוֹם לְתַאֲוָה כָּזוֹ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אֵינוֹ בָּא לְיָדוֹ. וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה מְנִיעוֹת לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אִם יַעֲבר לא יַעֲבר כִּי אִם לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. וְקָרוֹב שֶׁלּא יַעֲבר רַק פַּעַם אֶחָת כָּל יָמָיו. אֲבָל בְּהַנְהָגַת הָעוֹלָם וּבְחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַייְתָא שֶׁמְּחַדְּשִׁין יְכוֹלִים לַעֲבר מַמָּשׁ גָנב וְנָאף וְרָצחַ בְּכָל פַּעַם בְכָל רֶגַע רַחֲמָנָא לִצְלָן (עיין זוה"ק בהק' ד"ה ע"א)
ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה צ"א
… אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים הֵם מְקַשְּׁרִים חָכְמָה תַּתָּאָה בְּחָכְמָה עִלָּאָה. כִּי שִׂיחָתָן שֶׁל הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם מְשִׂיחִין וּמְסַפְּרִים שִׂיחַת חֻלִּין הִיא יְקָרָה מְאד מְאד. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"ל 'שִׂיחָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכִין לִמּוּד' (עֲבוֹדָה-זָרָה י"ט) – כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת הַחֲרֵבִין וּמַגְבִּיהַּ חָכְמָה תַּתָּאָה וּמְקַשְּׁרָהּ לְחָכְמָה עִלָּאָה עַל יְדֵי שִׂיחָתוֹ וְסִפּוּרֵי דְּבָרָיו… וְזֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בְּחִינַת "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמר" – הַיְנוּ עַל יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁמַּלְבִּישׁ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַיְנוּ דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה הוּא מַלְבִּישׁ בְּסִפּוּרֵי דְּבָרִים לֵאמר לְשׁוֹן הַלְבָּשָׁה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" (אֵיכָה ב'), שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְבוּשׁ. וְעַל יְדֵי שֶׁהַצַּדִּיק מַלְבִּישׁ אוֹר הַתּוֹרָה בְּסִפּוּרֵי דְּבָרִים עַל יְדֵי זֶה מְקַשֵּׁר חָכְמָה תַּתָּאָה עִם חָכְמָה עִלָּאָה וְכַנַּ"ל. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן
ועוד משהו על קריאת מגילה
דברים של הרב דוב
בפורום הבוגרים של בית המדרש, המשכנו ללמוד עם הרב דוב את המקור האחרון בקונטרס לפורים: ליקוטי הלכות של ר' נתן על קריאת מגילה. המקור מובא במלואו, בעמוד הבא. על ההלכה הזו הרב דוב הוסיף כמה דברים –
בתורה ס' ר' נחמן מסביר באריכות מדוע הוא החליף סגנון: מתורות לסיפורי מעשיות. שם הוא מסביר שיש בסיפורי מעשיות סגולה להקיץ נרדמים, לעורר משינה. בליקוטי הלכות ר' נתן מפתח את הרעיון הזה: מגילת אסתר היא סיפור מעשיות משנים קדמוניות. על הפסוק "ישנו עם אחד" (ישנו – ישן) חז"ל דורשים: "ישנים מן המצוות" או "אלקיהם ישן". גם על הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – חז"ל דורשים: שנת מלכו של עולם. חז"ל מתארים מצב כללי של תרדמת: הקב"ה ואנחנו ישנים. בסיפור יש כוח מעורר. מדוע?
בתודעה ספרותית מודרנית אנחנו עסוקים בשאלה: "מה הסיפור שלי"? עם איזה סיפור אני מסתובב. הסיפור הוא ההקשר, הוא המעטפת, הוא שנותן פשר להתרחשויות. כשאנחנו מספרים סיפור – המקשיב נמצא בפנים. הוא מתעורר. סיפור איננו טענה, הוא לא עובדות. סיפור יוצר שייכות כיוון שהוא מפתה אותנו להזדהות איתו, להיות בתוכו. סיפור לא בא לשכנע. הוא מפעיל את הלב הרדום. עם ישראל הוא סיפור: סיפור בריאת עולם, סיפור יציאת מצריים, סיפור מגילת אסתר. ארץ ישראל שלנו לא בגלל פסוק של הבטחה, אלא בגלל הסיפור שלנו בתוכה ועליה. שינה היא מצב של אובדן מגע וקשר עם הסיפור. שינה היא לשכוח את הזהות שלנו, את הסיפור. העולם עבר לנרטיבים. העובדות כבר לא מכריעות. אין עיסוק בצדק או אי-צדק, בטוב ורע, באמת ושקר. השאלה היא "מה הסיפור" בתוכו אתה חי. לא פעם, אנחנו מנסים לבוא עם צדק, עם טיעון, עם אמת – מנסים לשכנע. יש בזה כוח מרשים, חזק. לפעמים זה גם יוצא נלעג. השפה היא שפת סיפורים. ר' נחמן הבין שהתורות צריכות להתחלף בסיפורי מעשיות. זה פתח להפיכת העולם הדתי לרלוונטי הרבה יותר. מרדכי מעורר את אסתר משנתה בעזרת סיפור. הוא מספר לה סיפור על אביה, על סבה. מה הם חשבו… "ויגד מרדכי לאסתר המלכה". גם התפנית בסיפור המגילה לטובה, הוא על ידי סיפור "ספר הזיכרונות" של המלך בלילה ששנתו נדדה. המלך התפתה לסיפור של מרדכי. הוא נכנס לתוכו. המגילה אהובה עלינו כי היא סיפור. היא מעוררת אותנו.
סיפורים. סי-פורים
ע נ י ן פ ו ר י ם ו ק ר י א ת ה מ ג י ל ה
ליקוטי הלכות. הלכות פורים, הלכה א', אות א'
ר' נתן
על פי מה שכתב רבינו במאמר וביום הביכורים (בסימן נ"ו) עיין שם היטב כל המאמר.
… כי מרדכי הוא בחינת רב חסד, בחינת הדרת פנים בחינת עתיק יומין בחינת סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שעל ידי זה יכולין לעורר מהשינה של השבעים פנים הנ"ל. כי מרדכי בגימטריא רב חסד(כמובא במאמר הנ"ל). וזה שמצינו שכל עיקר הגאולה ההוא הביא מרדכי על ידי סיפור מעשה, בחינת 'ויגד מרדכי לאסתר המלכה' שסיפר המעשה שהיה לאסתר שהיא בחינת הסתרה בחינת שינה כדי לעורר מהשינה ולגלות הסתרה על ידי זה כנ"ל. וכן היה בסוף, שעל ידי זה באה הגאולה אז. כמו שכתוב: 'בלילה הוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם' כמו שאמרו רז"ל (מגילה טו:). וזה היה על ידי סיפורי מעשיות של בחינת מרדכי כמו שכתוב: 'ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים וכו' וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי' – שמצאו סיפורי מעשיות של מרדכי, בחינת רב חסד כנ"ל. כי על ידי סיפורי מעשיות של מרדכי שסיפר לאסתר שהיא בחינת כנסת ישראל שבאו בהסתרת פנים בבחינת שינה כנ"ל, ועל ידי זה הקיצם ועוררם מהשינה והחזירם בתשובה, על ידי זה גרם בחינת התעוררות השינה לעילא בחינת 'נדדה שנת המלך' הנ"ל. כי על ידי אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא. וזה בחינת 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי' שבחינת אסתר דהיינו כנסת ישראל היה להם פתחון פה להמליץ טוב על ישראל כי סיפרה למלכו של עולם והביא למעלה סיפורי מעשיות של מרדכי שעל ידי זה היה התעוררות השינה כנ"ל. וזהו בחינת קריאת המגילה שקבעו לדורות לקרות המגילה בכל שנה ושנה. והיא עיקר המצוה של פורים כדי לעורר את ישראל בכל שנה מבחינת שינה על ידי סיפור מעשה של שנים קדמוניות שזה בחינת המגילה שהיא דבר יקר מאד וכל עיקרה הוא בחינת סיפור מעשה שמתחלת 'ויהי בימי אחשורוש' וכן עד סוף המגילה הכל הולך על דרך סיפור מעשה. והוא מעשה של מרדכי ואסתר שהוא בחינת מעשה של שנים קדמוניות שעל ידי זה מעוררין מהשינה בכל שנה ושנה בחינת 'והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה' שהמעשה של הימים האלה מביאים לבחינת זכרון בכל שנה וכו', שהיא בחינת התעוררות השינה שהוא בחינת שכחה. כי השינה הוא הסתלקות המוחין שזה בחינת שכחה שרצה המן להגביר עליהם בבחינת 'הפיל פור' שהיא בחינת שכחה כמובא. וכן בכל שנה נעשה זאת (כמובא בספרים). ועל ידי קריאת המגילה כנ"ל מבטלין השכחה בחינת שינה כנ"ל. וכן מהאי טעמא אמרו רז"ל: 'צריך לפושטה כאיגרת' (רמב"ם. הל' מגילה פ"ב הי"ב) – כי היא כמו סיפור מעשה שמספרין מאיגרת מעשה שהיה בימי מרדכי ואסתר בחינת מעשה של שנים קדמוניות כנ"ל.