"ואי אפשר לזכות בכבוד הזה אלא על ידי תשובה"/ הרב דוב זינגר


ליקוטי מוהר"ן תורה ו'
[א] כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם (א). כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מִשְׁלֵי כ"ה): "כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר", וְהַכֹּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה, וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה:‏
אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלֹהִים, וְאָז אֵין בְּנֵי אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שָׁם): "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר", כִּי אָסוּר לַחֲקֹר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה:‏
[ב] וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק, כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כָּ"ף (ב), וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר (ג), בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה:‏

את חלק א' נקרא רק כדי לקבל השראה ולא נכנס לפרטים שלו.

יש ניגודיות בין כבוד מלכים לכבוד א-לוקים, ואלו דברים שונים. וראוי שהאדם ירבה בכבוד המקום וימעט בכבוד עצמו.

בחלק השני ננסה לבאר מלמעלה ואז נתפזר לעבודה.

באופן כללי, מה שחסידים ור' נחמן בתוכם עושים זה נסיון לתרגם את הקדמונים ודבריהם למונחים יותר קיומיים. לעבודת השם נפשית. הרבה פעמים אפשר לקרוא את ר' נחמן רק ברובד הפנימי וזה הרבה מאוד. אבל נדמה שיש השלכה לעבודה הנפשית לפתוח צוהר לראות את הרובדים הפנימיים.

עסקנו היום בשם עתיקא קדישא, ושם הכתר נקרא שם אהי"ה, זה שם שמופיע בתורה. אהיה אשר אהיה. שם זה מבחינת המיקום שלו הוא מקום של הכתר, שזו הספירה שהיא למעשה – מבחינה ראשונית ביותר – אם מבינים שהשפע משתלשל ונדמה את זה לאדם, אזי כשאנחנו חושבים משהו זה עובר מהחכמה שמבריקה ועוברת לבינה שם היא בהריון אצל האמא וקורמת עור וגידים – אותה מחשבה ראשונית, ואז היא עוברת לדעת ואז זה עובר עד שזה מגיע ליסוד ולמלכות עצמה וזה ברמה ראשונית ושטחית.

אם המלך הולך עם הכתר, הכוונה שזה לא מתחיל אצלי בראש אלא ההברקה מגיעה מהשראה עליונה.

הכתר הוא נקודת החיבור והקישור בין העולם הזה לעולמות שמעבר, ולכן הוא לא בתוך האדם, כמו המלכות. ויש ביניהם קשר. שאר הדברים הם כביכול בתוכנו, אבל כתר הוא מקום עליון שממנו מגיעים הדברים.

כל תמונה כזו היא מיקרו קוסמוס מה שנכון לגבי האדם הפרטי נכון כציבור וגם כציבור פרטי שלנו.

ואת כל הדברים הללו ר' נחמן מנסה לתרגם את זה לצורה קיומית.

העצה שר' נחמן מביא כאן היא שאי אפשר לזכות לכבוד (שגם הוא קשור לספירות הגבוהות) אלא על ידי תשובה.

ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק.

אולי אנחנו היינו אומרים שהתשובה קשורה למילים כמו חרות, התחברות, רכות וכו'. אבל ר' נחמן אומר שישמע בזיונו וידום וישתוק.

ה'אהיה' הוא כמו תרגומו המילולי, אני מזומן להיות, אני עוד לא נמצא במציאות אלא אני זמין. וזה קודם התשובה. (אולי התשובה שקדמה לעולם).

שלמעשה שאדם לפני התשובה או שהוא חוטא אין לו למעשה צידוק, טוב לו שהוא לא נברא. יש מקום כזה שנקרא טוב לו שלא נברא משנברא.

בכל אופן יש אפשרות לבוא לעולם – תשובה כאמור, קדמה לעולם – תשובה היא הפתח דרכו אפשר לבוא. אפשר לדמיין את זה כסרט נע, ממקום שטוב לו שלא נברא לאחר מכן יש מכונה של תשובה ואז שם הוא בבחינת אהיה. אין הוויה אבל יש את הכתר, יש את הנכונות לצמצום.

זה הפתח. התשובה היא הפתח לתוך המציאות.

עיקר התשובה שישמע בזיונו וישתק למעשה הכוונה היא שכשאני יש לי בזיון.

 

יש בזיונות בעולם, מה זה אומר שאנחנו תלויים במפתח שאצלי. אם הייתי שוכח את המפתח – זה היה בזיון עצום. אם הייתי עושה מזה צחוק, או שהייתי הודף זה כבר סוג של תגובה, תגובתיות. התגובה הודפת את המקום הזה שבו אפשר להתחיל מחדש.

אם רוצים לעשות תשובה, חייבים לבקר לפני כן במקום שלא נברא, למות נפשית לפני כן, כדי להתחיל את הסיפור מחדש צריך להתקע קצת. הבזיון הוא המקום שבו המציאות מתה, נתקעת עד כלות התקיעות.

'אולי צריך להגמר, כדי מחר להתחיל – במקום אחר' אומר אביתר בנאי. זה תהליך התשובה כפשוטו.

התשובה זה אל תענה תשובה. שתוק. קודם כל תקשיב, לפני ההדיפה יש הצעה שישנה הזדמנות שיחד עם הבזיון משהו קורה כאן, אולי לא כמו שרצית ותכננת. אבל אל תהדוף את זה, תן לזה לעבור דרכך, והבזיון הזה הוא הבחינה הזאת שמאפשר לך להגיע למקום של אהי"ה שהוא מקום שקודם להיות.

הסתרת פני אהי"ה זה קשור להופעות השונות של ה' בעולם. לכל שם יש מילוי מחד, ויש גם אחוריים, כלומר נ-נח-נחמ-נחמן. המקור של זה משמות הוי"ה, שם אהי"ה זה א-אה-אהי-אהי"ה. כביכול יש כאן גמגום, אני לא הולך ישר אלא אני חוזר להתחלה כל פעם מחדש.

בגימטרא שם אהי"ה באחוריים יוצא ד"ם.

האחוריים היינו ששם אהי"ה עדיין לא נמצא, ובמובן הנפשי הדם הוא המצב של החוסר קיום המצב שטוב לו שלא נברא, והשתיקה הופכת את הדם לדום. למקום של עבודה ושם אהי"ה.

 

עבודה

יש כאן כמה רמות שאפשר להפוך את זה לעצות.

לקרוא את ב' שוב, כמו אנסין – מה שלא מובן מדלגים.

לנסות ולראות את התחנות שיש פה. טוב לו שלא נברא – שם אהי"ה – וההבנה שזה התשובה, התשובה היא האופן שבו אני בוחר להכנס לעולם מחדש. לעיין מעט.

מישהו יגיד על עצמו סוג של בזיון שהיה לו לאחרונה, כל סוג של בזיון, משהו שאם היה נותן לו להכנס דרכו, זה היה פתח להתחיל מחדש. איך משם יש התחלה שיכולה להאיר לי.

בפועל לנסות ולתרגל את זה במהלך השבוע.

כל הזדמנות שאני מקבל בזיון אני בולע את זה, לא הודף את זה או לפחות שם לב איך אני הודף את זה ואז זה גם רווח של הבנה איך המנגנון עובד.

זה יכול לשחרר באמת, התשובה היא ההשתחררות מהפוזות שלנו, יש לנו מיליון דברים שאנחנו תלויים בהם, לבושים שלנו, וכל בזיון זו הזדמנות להרחיב את הגבולות שלנו ולהשתחרר ממשהו שהייתי בטוח שאני חייב אותו.

 

*** התפזרנו לקבוצות ***

 

הרב דוב:

יש פה המשך במובן מסויים לדברים שעלו בשבוע שעבר, היכולת להיות בשתיקה היא היכולת להיות בשאול. ואציעה שאול הנך, ההבנה שהקב"ה איתי גם בשאול זו הבנה שיש לי קיום גם בחוסר קיום. הקיום שלי לא מותנה בכלום, למרות שבדרך כלל אני מתנה את הקיום שלי בתנאים חיצוניים ופנימיים כאחד, האציעה שאול הנך זה היכולת לזכך את התלות בתנאים כאלו ואחרים ובידיה שה' נמצא איתי בשאול ובחוסר הוויה.

היה מתבקש לעשות סבב. אבל אולי לפני החטא חשוב להכיר את המנגנון, אחת החברותות העלתה שתמיד הבזיון הוא במקום שאני אמור להיות טוב. בזיון על זה שאני שמן זה לא נעים אבל זה לא יכה בי.

אם חלק ממה שאני שמח זה מתאפשר מקום בלי פוזות – אז דווקא שמישהו יגיד לי פוזה – זה הבזיון היותר גדול. זה יותר מאשר הבדיחה שלי לא מצחיקה.

ככל שהדבר יותר יקר לנו ואנחנו טובים בו, שם הנקודה שלו שם הבזיון הרבה יותר נוגע. על משה רבנו הפריע לו בעיקר שאמרו לו 'השתרר עלינו גם השתרר' על הענו מכל האדם.

הבזיון זה דרך טובה לזהות את הנקודות הטובות שלי.

והחידוש הוא שאני לא תלוי בזה שאין לי פוזה. לכאורה אני תלוי בפוזה שלי ואני אמות בלי זה, אבל אם אני מוכן לשהות בתוך המקום הזה של לקיחת הדבר שאני תלוי בו זה התחלה של אציעה שאול הנך.

משם, מגיע האפשרות לאהי"ה, להברא מחדש, לבוא לעולם ממקום שאני חדש.