להיות נוכחים/ הרב דוב זינגר
ההליכה לבית הכנסת והנוכחות בתפילה היא בעצם הזמנה להיות נוכח, "נוכח פני ה'". ביום יום יש לנו את האפשרות להיות מטושטשים – אנחנו לא נדרשים להיות מדויקים, לא מוכרחים להיות מול הדבר עצמו. פה יש לנו אפשרות להיות מול, להיות יחד, להיות נוכחים מול הקיום שלנו.
את התפילה אפשר לחלק לשלוש תנועות נפש מרכזיות: התודה – הרצון להודות על מה שיש, במלים שלנו או במלים שבסידור וההכרה בעובדה שמה שיש לנו עד כה, הוא לא מובן מאליו. התנועה השנייה היא שבח – תנועה של וואו. יש בעולם פלאים של טבע וטכנולוגיה ואנשים והוואו הזה צריך להיאמר, במלים כאלו או אחרות. נתינת תשומת לב לכל מה שסביבנו ואינו מובן מאליו. אחרי התנועות האלה יכולה לבוא התנועה השלישית – הבקשה. האיחול והתחנונים שימשיך הטוב, שיתגבר הטוב, שישתפר. להמשיך לחיות, להבריא את מי שחולה, להביא שלום. זו כמיהה בסיסית.
התפילה היא לא בשבילו ולא בשבילנו – כשיש קשר טוב לא צריך לדבר על בשביל מי זה. כשאדם נוכח פני ה' הוא מפסיק לשאול את השאלה הזאת כי במקום הזה שורה תחושה של אחד, שמבטלת אותה.
אחד הקשיים הוא כשנתקלים בסידור העבה, כשעולה התחושה והחרדה של 'כמה אפשר להתכוון מתוך כל מה שכתוב בו?'. כדאי אולי להשתחרר קצת מהלחץ. להסתכל על הסידור או על מחזור התפילה כמו על תפריט. אתה לא מתכוון לאכול את כל מה שמופיע בתפריט, אבל אתה עובר עליו ובוחר. גם בסידור, אתה יכול למצוא פתאום את הפסוק או את המלים שבדיוק מתאים למה שרצית להגיד. אנחנו עוברים על התפילה במלמול ומדי פעם נתקלים בדבר שמבטא אותנו יותר מכל. במלים האלה שקולעות אל הדבר שרצינו להגיד.
שיעור וידאו: