ליל הסדר/ הרב דוב זינגר
עבורי, המשפט המכונן של ההגדה הוא האתגר "לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים". מה המשמעות של ההוראה הזו? כשאנחנו אומרים "ליל הסדר היה טוב" – למה אנחנו מתכוונים? שכולם שיבחו אותנו על האוכל? שהצלחנו להגיד חידוש חדש באמת? שלא קמו באמצע? שסיימנו מאוחר? במשפט "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" יש משימה פשוטה וחשובה לזכות לכך "שההפקה" של ליל הסדר תאפשר לנו להשתתף בהתרחשות ממשית. ליל הסדר הוא מעין טקס. יוצרים הקשר ומוזיקת רקע – בתוכם יכול להתחולל משהו ממשי. בליל הסדר יש חוויה חזקה מאוד של לידה. חוויה מכוננת של עם ישראל. כל המצוות שלנו הן "זכר ליציאת מצרים". זו תשתית של החיים הדתיים שלנו. בהגדה ובמצוות הלילה יש ניסיון להיכנס לתוך המקום הזה. האתגר הוא לנסות להצליח להשתתף בתהליך של לידת עם ישראל. ליל סדר "טוב" קורה כאשר משהו מהאיכות של יציאת מצרים הייתה, שהיינו שם.
לפעמים אנחנו מרגישים שטקס חתונה "היה מיוחד במינו". אנחנו חשים שותפים בכריתת הברית של בני הזוג, חלק מהאהבה שלהם. בטקס טוב, כל השותפים יוצאים יותר אוהבים אחד את השני. משהו מהברית שנכרתת, מהאיכות שבין בני הזוג, של השכינה של מי שמתחת לחופה – עובר לכולם. משהו קורה. כולם רואים את עצמם כאילו הם… זה לא טקס של שחזור. זו ברית שנכרתת כאן ועכשיו – והיא מדבקת. גם בליל הסדר יש טקס של התרחשות. לא שחזור של טקס שהיה לנו בילדותנו, ולא שחזור של מה שאנחנו רוצים שיהיה. יש משהו חדש שאמור להתרחש בלילה הזה. אנחנו מכינים את ההקשר, על פי כללי הטקס ומחכים לסייעתא דשמיא.
אנחנו יודעים שזה "כאילו" – "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובכל אופן: יכול להיות מצב שבתהליך ליל הסדר נכנס לתוך חווית הלידה של עם ישראל. "אני היום ילדתיך". יש כאן ניסיון שכל אחד מאיתנו, ב"תא" משפחתי, כפי שהיה בחבורות בפסח מצרים – ייכנס לתוך תפאורה של ליל סדר בציפייה שמשהו יתרחש. אנחנו מכינים את עצמנו ומחכים שזה ייקרה. ברמה למדנית, המייצג של ההתרחשות הוא הכוס החמישית ("והבאתי"). כוס שמצפה שיישתו ממנה. מצפה להישתות. אנחנו מבקשים לפגוש את הגאולה. המצווה היא לא לספר ביציאת מצריים, אלא שהסיפור יעבור דרכנו. להיות מסופרים. שאנחנו נכנס לתפקיד שלנו בהצגה – ולא נבחין בין התפקיד לבינינו. התפקיד הופך לחלק מאיתנו – "כאילו הוא יצא ממצרים". יש כאן הצגה של גאולה, והיא עצמה מחלחלת, מדורי דורות, והופכת אותנו ל"פריקים" של גאולה. למאמינים באפשרות של גאולה, באפשרות של מעבר ממצר למרחב.
ההגדה – דרשה. הגדה של פסח איננה סיפור על… איננה תיאור היסטורי. בו בזמן, היא קשורה לפסוקים. מהי דרשה? דרשה היא לקחת פסוקים ולפתוח פתח אישי להבנת הסיפור. יש כאן דרך להיות בעבר ובהווה בו זמנית. בדרשה שבהגדה אנחנו מביאים פסוקים מספר דברים, ודרכם נדרשים לעצור ולדרוש – כל מילה ומילה בפני עצמה. שוהים ליד כל מילה בפסוקים: מה הכוונה כאן? איך זה היה נראה? המטרה בדרשה היא לשהות ולראות מה בעצם כתוב בפסוקים. דרשת הפסוקים מעוררת שאלות: "מה הכוונה במילה עברה"? היא דורשת מאיתנו לפרט איך נראית מכת דם? איך יש בה 4 מכות? איפה רואים בה חרון? זעם? הדרשה מובילה אותנו לתוך המילים והופכת אותן לתמונות. הדרשה של סיפור יציאת מצרים בנויה בקומות: קומה ראשונה: הסיפור עצמו. קומה שנייה: דרשה אישית חיה. בתמונות. מה היה שם? איך זה היה נראה? בקומה הזו יש ערבוב בין עבר (הסיפור עצמו) להווה (אני). מתערבב המקום האישי שלי היום עם הסיפור ההיסטורי. "ונצעק" – איך נשמעו הצעקות של בני ישראל? איך אני צועק? איך זה נשמע? בקומה שלישית: נוצרת ציפייה לעתיד.
ההגדה איננה תורה שבכתב. היא הדרכה מעשית לאופן בו דורשים את העובדות, את העבר, את החיים. היא הדרכה לאיך מספרים סיפור. דרשה דורשת מהפסוקים רלוונטיות. היא קוראת לנו לספר אותן. לגעת בהן באופן אישי. הכניסה לתוך הסיפור באופן אישי מערבבת ומטשטשת את הגבולות בין התורה לביני. בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הסיפור בלשון הווה מבלבלת עבר-עתיד-הווה. משום כך, הסיפורים צפים גם בלי הנחיה של סדנא. הערבוב משמיט את האחיזה ב"אני". זה מה שקורה בדרשנות אמיתית של "בית מדרש". נוסח הברכה "לפיכך אנחנו חייבים" מכיל את הרעיון הזה: כיוון שנכנסנו לתוך הסיפור לגמרי, אנחנו גם מודים ומשבחים – כמו הדובר בספר דברים. לשון הברכה גם גולש לעתיד: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". הגלישה והערבוב מובילים גם לציפייה לעתיד.
תפילה. לנסות להעביר את זה למעשה. איך זה יכול להיראות בתוך משפחה? זה תלוי בהצלחה להתכוון לתודעה כזו של "התרחשות". משפחה יושבת ונכנסת לתוך רגשות של עבדות. היא עוברת חוויה של נפילה וקימה. של מעבר משעבוד לשחרור. המעבר הקיומי הזה מוליד את העתיד, את הגאולה העתידית שלנו. זה תהליך ממשי של ציפייה לכוס החמישית, לכניסה לתוך הברכה של גאולה. סה"כ הבתים שעוברים את התהליך הזה – בונה את הגעגוע ואת הקומה הבאה לקראת גאולה.