logo

לימוד מבקש פנים/ הרב דוב זינגר

 

ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה קצ"ב

וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ דִּבּוּר מִפִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא דִּבּוּר אֱמֶת, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ אָז בבחינות 'והיו עינך רואות את מוריך' (ישעיה ל): הוא מקבל בחינות הפנים של הצדיק ובחינות שכלו ונשמתו.

 

קבלת פני רבו במובן הפשוט היא לקבל את הפנים של הרב שלו. ולכן אם אדם הולך לקבל את פני רבו ברגל, הכוונה היא כפשוטו. כמובן שזה דורש ממנו מלאכה מסויימת, זה נדרש לשיקוף, לבטל את עצמי להיות יותר ויותר מראה כדי שהרב ירצה להשים את פניו בתוך פני התלמיד אז הפנים של התלמיד צריכים להיות פנים מאירות, במובן הזה של שקיפות. אם אדם בא עם פנים משלו עם פנים חמורות סבר ופנים שחורות אז אין סיכוי שזה יתרחש.

כל זה נכון רק כשאנחנו זוכים לפגוש בצדיק, אמנם היה תוכנית לנסוע לאומן ושם לעשות את המפגשים, אבל מאחר שזה לא יצא החלטנו ללמוד טקסטים, וטקסט שהוא שחור על גבי לבן ללא תמונות – במקום כזה שואל ר' נחמן איך אפשר לפגוש את הצדיק.

טקסטים בכלל זה דבר שערורייתי, יש סכנה בלימוד טקסט, מכיון שזה רחוק מאוד מההתרחשות הכל כך חיה והחד-פעמית שהייתה בזמן אמירת התורה. וזו השאלה שר' נחמן מתמודד איתה – איך ללמוד טקסטים ושיהיה להם את הטריות. איך אפשר 'הלומד ילד למה הוא דומה' בצורה שזה טרי ישר מהתנור, שהתרחשות הלימוד היא התרחשות של מפגש בינאישי בין הרב'ה לתלמידים שלו, וזה הדדי, הרב משפיע על התלמיד והתלמיד על הרב.

ר' נחמן מציע ואומר שזה אפשרי גם בטקסט.

כי זה הצדיק מניח שכלו בתוך זה הדיבור שמחדש, והוא מקבל זה הדיבור, נמצא שמקבל שכלו וזה גם כן בחינות הנשמה, כי הנשמה היא בחינת השכל כמה שכתוב (איוב ל"ב): 'ונשמת שדי תבינם' וכן מקבל פנים שלו כי הדבור שהוא מדבר הוא אמת, ואמת הוא הפנים של כל הפנים דקדשה, בבחינות (תהלים כ"ד)'מבקשי פניך יעקב סלה' בחינות (מיכה ז') 'תתן אמת ליעקב' נמצא זה שמקבל דבור מפי הצדיק מקבל פניו ושכלו ונשמתו, ונחקק ונצטייר בדעתו דמות דיוקנו של הצדיק שהוא הפנים והשכל והנשמה.

אך שצריך לשמר משכחה, כי שכחה משכחת הכל ממנו, הכינו כל מה שנצטיר בדעתו מהדיבור כנ"ל, על ידי השכחה נשכח ועובר ממנו כל הנ"ל, ואפילו אם יכתב הדבר בספר לזכרון כשבחינת השכחה מתגברת, נופל בחינת השכחה גם על הספר הנכתב, הינו כשחס ושלום, נפטר החכם שחדש הדיבור, ואז מתגבר בחינות שכחה בבחינות (תהלים ל"א): 'נשכחתי כמת מלב' ואז שורה שכחה אפילו על ספר הנכתב.

וְיֵשׁ עֵצָה לָזֶה לְצַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּשֶׁלּוֹמְדִין דְּבָרָיו כַּמּוּבָא בִּירוּשַׁלְמִי (שְׁקָלִים פ"ב)[1]: שֶׁצָּרִיךְ לְצַיֵּר בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כְּאִלּוּ הַתַּנָּא עוֹמֵד לְפָנָיו, כִּי בְּהַסֵּפֶר שֶׁל הֶחָכָם נִרְשָׁם וְנִצְטַיֵּר שָׁם דְּמוּת הֶחָכָם, כִּי אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים וְהָאוֹתִיּוֹת הַנִּרְשָׁמִין וּמְצֻיָּרִין בְּהַסֵּפֶר, הֵם שֵׂכֶל הֶחָכָם וְנִשְׁמָתוֹ וּבְחִינוֹת פָּנָיו, נִמְצָא שֶׁשִּׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ מַמָּשׁ הוּא בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת, עַל-כֵּן נִמְצָא בְּכָל סֵפֶר וָסֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם שֶׁחִדֵּשׁ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, כִּי כְּפִי דְּמוּתוֹ דְּהַיְנוּ שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁל הֶחָכָם, כֵּן נִצְטַיְּרִין הָאוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר, כִּי אִם הָיָה לְהֶחָכָם דְּמוּת אַחֵר הַיְנוּ שֵׂכֶל וּפָנִים וּנְשָׁמָה אַחֶרֶת, הָיָה מְחַדֵּשׁ וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת אֲחֵרִים בְּהַסֵּפֶר, כְּפִי הַשֵׂכֶל שֶׁהָיָה לוֹ שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל סֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם: וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְזִכָּרוֹן לִזְכּר דִּבְרֵי הֶחָכָם כְּמוֹ שֶׁאֲמָרָם הֶחָכָם אוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁחוֹזֵר מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכְרוֹ, אָז כְּשֶׁאוֹמֵר זֶה הַדָּבָר בְּשֵׁם הֶחָכָם, נִצְטַיֵּר לְפָנָיו דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֲמָרוֹ הֶחָכָם בְּעַצְמוֹ אך שיהיה הזכרון באמת בכח הזכרון, שאז נחקק בדעתו דמות דיוקנו ממש כנ"ל.

 

הנחיות ללימוד עצמי

שיקוף –                    שקפו את שלושת הפסקאות (כל א' ישקף קטע וחבריו ידייקוהו).

                   שיקוף בעל פה, לא כתּוּכי אלא כדבר איש אל רעהו.

                   (בשלב זה לא נדרשת הבנה ובוודאי לא הסכמה).

אישוש והבנה –           הסבירו מה הוא אומר, מה הגיון של דבריו, את איזו מחשבה הוא שולל.

אמפטיה –       מה הוא בעצם אומר? מהי הנקודה הפנימית בדברי. מקד את דבריו למשפט אחד בלבד.

תגובה –                    מהי תגובתך הראשונית לשמע דברים אלו.

 

הרב דוב:

אחת הסיבות שלומדים ר' נחמן בבית המדרש כי הוא בין הגדולים שאין לנו את התמונה שלו. לפני כמה שנים התגלה לו בחלום תמונה של ר' נחמן, והוא העביר את זה בין כל הרבנים של ברסלב וחלק אמרו שזה נכון וחלק לא. מי שזה עדיין לא הגיע אליו ינסה לראות אותו דרך הטקסט.

אין ספק שהשאלה 'מה הוא בעצם אומר' היא חמקמקה מעצם העניין, ובכל אופן האם יש אנשים שמוכנים לקבל את המיקרופון ולהגיד משפט אחד בלבד, אם אפשר בלשון של ר' נחמן לדבר בגוף ראשון, 'מה שאני בעצם אומר…' ולסיים את המשפט.

 

* אתם לא חייבים להגיע אלי לאומן ולבזבז זמן וכסף, כי בכל מילה ושורה שלי אני נמצא, רק תעצמו את העיניים ותראו אותי ותתחברו לשורש שלי ותהיו איתי.

* 'נמצא זה שמקבל דיבור מפי הצדיק מקבל פניו ושכלו ונשמתו ונעשה צדיק אמיתי צדיק אמת, ונחקק הציור שלו אצל התלמיד שנא' 'שלא תשכח מפי זרעו' '

* כשאדם לומד ורואה את הצדיק לנגד עיניו אז בתוך התהליך הזה הצדיק הופך להיות דמות שאפשר לנהל איתה דיאלוג, דמות פנימית, שנחקקת בתוכך.

* מה שאני בעצם אומר שמטרת הלימוד איננה איסוף מידע אלא התרחשות פנימית חוויתית.

* ר' נחמן בעצם אומר שאם אתם לא רוצים לשכוח את מה שאני אומר, אז תשדלו כל הזמן לצייר את דמות דיוקני מול פניכם.

* בהשפעת המקום שאני יושב בו 'וראית את פני ואחורי לא יראו'.

יוסי: מה שקורה כרגע, זה מה שבאמת חשוב. כל הספרים שיכתבו אחר כך זה רק כלים להחזיק את הרגע הזה, הרגע הזה זה העיקר. כל השאר יהיה נסיון להחזיק את הרגע הזה.

* אתם מכירים את הספריות עם הספרים הישנים עם כריכות העור המוכתמות ודפי האותיות הצהובים, אני לא שם. אני בסטנסיל הלבן שיכול להיות שאתמול לא היה קיים, פה אני נמצא.

* וכאשר נחקק דמות דיוקנו אזי עולה בו בחינת פנים בִפְנים אדבר בו.

* ר' נחמן לא אמר את זה, הוא אמר פשוט ולא גבוה. תנמיכו לארץ.

* אם תציירו את דמות דיוקני תראו בעצם את דמות דיוקנכם.

* הפְּנים שלי – הצדיק – הוא הפַנים שלך.

* אני באמת מאמין לך שאת סורגת את יותר מתרכזת, ואני לא רוצה ריכוז – אני רוצה עיניים.

* כדי לקבל את נשמתי ואת שכלי צריך לשמוע אותי, צריך לראות אותי וצריך לקבל את דיבורי.

* כשאדם מניח את שכלו בתוך הדיבור שלו קורה פלא, ובפלא הזה השכל למעשה מתחבר לכל החלקים האינטאטיבים שלו והוא לא יכול לדעת מראש מה יצא, וכשאנו לומדים את הדיבור אנחנו חייבים להתחבר למקום הזה שמחבר את השכל שמונח בתוך הדיבור ולחבר לכל חלקי הנפש שלנו, אחרת אנחנו מקבלים רק את השכל בלי הפלא.

הרב דוב: אני בטוח שיש עוד 'בעצם אמר' אני רוצה לומר עוד כמה דברים בשמי ולא בשם ר' נחמן, לא בטוח שאני אצליח לומר את מה שבעצם אני רוצה לומר.

זאת נראית לי השאלה אצל לומד, כשאני לומד עם מישהו או בעצמי אני רואה הרבה פעמים שאפשר לראות מאיזה מרחק מישהו מדבר על הטקסט שהוא מדבר עליו. כמו שמישהו מסתכל מרחוק והוא עוצם את העיניים ומדבר על משהו רחוק, ולפעמים הוא מדבר מתוך מקום קרוב. פעם בחנתי תלמידים ואחד אמר לי 'לא זוכר מי אמר את זה, לא זוכר שמות של רבנים' זה המחיש את זה שהוא מדבר ממקום רחוק.

שאלת המפתח קשורה לאמונה שבאמת מי שאמר את הדברים הוא באמת אמר אותם, התכוון לומר אותם – הוא אמר משהו.

זה נכון גם בדיבור של שני אנשים, נראה שזה הדבר שאנחנו תמיד רוצים לומר, כשאנחנו רואים שמישהו לא מקשיב לנו וכשאני לא מקשיב, אני אומר 'כן אני רואה, אני מקשיב' אבל התגובה היא 'לא, אני רוצה שתקשיב לי'.

ההקשבה קשורה לאמונה שאני מאמין וזוכר ויודע שיש מישהו שמדבר איתי, זה לא רק דעות, מחשבות, זה לא משהו שקרא באיזה ספר, אלא זה משהו שאבי מדבר איתי. הוא בעצמו רוצה להגיד לי משהו. זה הבסיס של ההקשבה. האמונה שיש שם מישהו. לא תמיד מצליחים לבטא את זה ברהיטות ובבהירות, לפעמים זה בא לידי ביטוי בבדיחה שלו, ברמז, בסוד שהוא אומר ולא אומר, אבל הבסיס הראשוני הוא האמונה שיש שם מישהו.

ר' נחמן רוצה להגיד לנו שכמו שזה ברור לנו בהקשבה בין אישית שההקשבה קשורה לתשומת הלב שיש שם מישהו. בלימוד השלב הראשון הוא האמונה שיש מישהו בבית, שמישהו אומר משהו. לכאורה אלו מילים פשוטות, אבל האמונה באמת בדבר הזה שמישהו שם את עצמו במילים האלו – דיברנו פעם איך המהר"ל נראה ומישהו תיאר שהוא מסביר עוד פעם ועוד פעם כי הוא מתוסכל שלא מבינים אותו. אצל ר' נחמן מי שמכיר אותו יודע שזה בא לידי ביטוי בדרשות שלו, איך הוא קורא את הפסוקים באופן המהיר שהוא עובר ממסלול למסלול בלי לאותת, האם הוא מסביר פשט הוא שזה משל או שהוא בכלל מתבדח.

כמו שברור לנו שאם היינו זוכים לקרוא את כל הספרים בכתב יד, בוודאי זה מביא את התמונה בצורה מסויימת – לא באופן גרפולוגי אלא התמונה של כתב היד היא התמונה שלו, ובאמת גם צורת המחשבה, והשכל, והסברות, כל זה בסך הכל זה אופן של לבוש לתמונה, לפנים של ר' נחמן.

ר' נחמן מבקש מאיתנו ואומר שיש עצה לזה, לצייר לפניו דמות דיוקנו. גם מי שלא מצליח לצייר בצורה מדוייקת את צורת הזקן, ומה היה הגובה שלו, והאם דיבר לאט או מהר. הנסיון לפגוש את מי שהיה שם, ובשלב הבא להאמין שהוא אמר לי משהו אבל עוד לפני זה לזכור שהוא אמר משהו, ולחפש את הדמות שלו. לימוד מבקש פנים, אולי הוא לא מוצא אבל הוא מבקש. מרוב הרגל ללמוד אבל בסך הכל מה שאנחנו עושים אחת התנועות היא הנסיון לפגוש את מי שדיבר לא ממקום רכילותי, אלא ממקום פנימי שאני רוצה שתהיה התרחשות. ההתרחשות הזאת יכולה להתרחש גם כאן ועכשיו.

* אחת המחשבות שהיו לי בראש, שאם הייתי מביא את הרמב"ם ואומר 'שמע האמת ממי שאמרה'…

הרב דוב: אחת השאלות איזה דעה שולל הרמב"ם, עם מי הוא מתווכח. הרמב"ם היה מורו וריבו של ר' נחמן. לא משנה מי אמר אותה, האמת יש לה אמירה בפני עצמה, ובוודאי הדברים חשובים כי הם עומדים כנגד.

* אולי אפשר לתרץ את הרמב"ם ולחלק בין ידיעות והנהגות. שבידיעות פוסקים כרמב"ם, ובהנהגות צריך לראות את הפנים.

הרב יצחק: למען הגילוי הנאות, כשלמדתי עם הרב דוב בחברותא אמרתי שאני מרגיש קרבה לרמב"ם במובן העמוק של המילה, דווקא לסנתז, כשלומדים משהו, אז עזוב את הקונטקסט ואת מי שאמר את זה, ותנסה לקחת את אור הרעיון, ואת התבונה הפנימית שיש בדבר הזה. יש תהליך של סאב-טקסט.

ראיתי בר' נחמן שני דברים. אחת היא שתזכור שיש סאב-טקסט, יש מנגינה, ודמות ונשמה ופנים. ועם זה ודאי הרמב"ם יסכים.

האמירה השניה היא שהסאב-טקסט היא הארה מיוחדת של אדם מיוחד ונשמה מיוחדת. יותר מזה, כשאתה לומד אתה מתמזג עם אנשים צדיקים וקדושים לאורך הדורות. לימוד תורה זה התמזגות, כשאני לומד ר' נחמן קיבלתי משהו מהנשמה שלו.

אלו שני הכיוונים, שיש משהו בפנים ויש מישהו.

הרמב"ם בוודאי יקבל את זה שיש משהו בפנים, וככל שזוכים יותר האור גדול יותר ואז זה נעלם ונשארות רק המילים ומתחיל התהליך לגמרי, לדעת הרמב"ם אין מישהו שאמר את זה. יש פה שתי תנועות שאחת אומרת תנתק את הדבר ובסטריליות האור יבוא, והשני הוא ר' נחמן שאומר שתדע שיש נשמות גדולות וקדושות.

ברמה האישית, שניסיתי היום איזה חכם אני מרגיש שאני רואה דמות דיוקנו מול עיני – נזכרתי ברמב"ם. לא בפנים פיזיות, אלא בקונטקסט ובחיבה של הדברים שלו. (הרב דוב: ומי שלמד מו"נ רואים את זה על הפנים שלו). במובן מסויים יש חן מיוחד במנגינה ובהקשר שבה אומר הרמב"ם את הדברים ולכן יש משקל מיוחד דווקא אצל הרמב"ם.

* אני חושב שלא חייבת להיות סתירה. חשבתי על הרמב"ם ביסודי התורה שה' כולו אחד, להבדיל מאיתנו שיש לנו הפרדה.

כשאנחנו לומדים כר' נחמן אז יש לימוד ופנים והזדהות, הצדיק שמתדמה לרבש"ע אז אצלו אני רוצה הזדהות, כחסיד אצל האדמו"ר. הרמב"ם בא ממקום אחר לגמרי, אפשר ללמוד מאריסטו. יש הבדל בין הידיעה השכלתנית של הרמב"ם וההזדהות העמוקה להיות כרבש"ע ולחסות בצל הצדיק שהוא צדיק האמת.