לקראת ל"ג בעומר – רשב"י – העולם הזה והעולם הבא/ הרב דוב זינגר

לא פעם, אנחנו צובעים את הטקסטים שאנחנו לומדים בצבעים שלנו, מארגנים את הידע שאנחנו לומדים לפי תבניות מוכרות לנו. נוכחותו של רבי שמעון בר יוחאי חזקה וחדה מאוד ולא תמיד תואמת את החינוך שקיבלנו ואת המושגים המוכרים לנו: גם וגם, תורה עם דרך ארץ, תורה ועבודה. שילובים ואיזונים. דרך האמצע. לקחת את הדברים בפרופורציות. היום, ננסה לארח את רבי שמעון בר יוחאי במלוא הדרת כבודו – קיצוני, חד ונוקב.

איך רשב"י רואה את העולם? בברכות דף ה רשב"י קובע: יש שלוש מתנות טובות שהקב"ה נתן לישראל (תורה, א"י ועוה"ב). באופן מובנה, אין דרך לעקוף את הייסורין. המתנות מגיעות רק דרך ייסורין. התודעה הזו קשורה לימיו של רבי שמעון במערה. בסיפור ממדרש תהלים רשב"י מתייחס לכסף ולעולם הזה. האם ייתכן שיהיה לנו את שניהם? סיפור קיצוני יותר נמצא בירושלמי בשבת. בסיפור הזה יש אופציה קיצונית עוד יותר: היה ראוי שלאדם יהיו 2 פיות – אחת לתפילה ואחת לתורה. העובדה שיש לנו רק פה אחד היא, בעיני רשב"י, מעין תקלה במציאות. לא שייך שנתפלל ונלמד תורה באותו פה. בפה של חולין ושל עוה"ב אנחנו מתפללים, ומבקשים על חיי שעה: רפואה, פרנסה וכו'. ראוי היה שפה התורה יעסוק בחיי עולם, בנצח, בעולם הבא. ההצעה של רשב"י שווה בחינה רצינית. בסוכה ל"ה אפשר לפגוש את עמדתו הידועה של רבי שמעון בנוגע לניסיון לשלב בין תורה לדרך ארץ. האם אפשר גם וגם? נעיין במקורות הללו בחבורות, וננסה לתת לרבי שמעון בר יוחאי להתארח אצלנו, להיכנס לתוכנו – כפי שהוא. ננסה להקשיב לאמירה של רבי שמעון על העוה"ז ועל העולם הבא.

משנה. אבות, פרק ו' משנה ד'

כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן – "אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

בבלי. ברכות ה' ע"א

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא – תורה מנין? שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל דכתיב: כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח'), וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו').

מדרש תהלים. צ"ב, ח

אמר רבי חזקיה ברבי ירמיה:

מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי,

דאזיל להודקי ואזיל טעין ובא עשיר.

כי אתא לגבי רבי שמעון בן יוחאי והיו התלמידים רואין את הריוח היו מצירין על עצמן.

מה עשה רבי שמעון בן יוחאי –

נסב לתלמידיו ונפק עמהון בבעקתא חדא.

אמר: בקעה בקעה, התמלאי דינרי זהב.

ונתמלאה.

מיד אמר לתלמידיו:

יטול כל אחד ואחד חלקו כל מה שאתם רוצים.

אבל תהיו יודעים שכל מי שהוא נוטל – ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל.

כיון ששמעו כך משכו ידיהם

התחילו אומרים "כי שמחתני ה' בפעלך".

תהלים, מזמור צ"ב.

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהדוֹת לַ-ה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן: לְהַגִּיד בַּבּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת: עֲלֵי-עָשֹוֹר וַעֲלֵי-נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר: כִּי שִמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן: מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶיךָ ה' מְאד עָמְקוּ מַחְשְׁבתֶיךָ: אִישׁ-בַּעַר לא יֵדָע וּכְסִיל לא-יָבִין אֶת-זאת: בִּפְרחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶב וַיָּצִיצוּ כָּל-פּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד: וְאַתָּה מָרוֹם לְעלָם ה': כִּי הִנֵּה איְבֶיךָ ה' כִּי-הִנֵּה איְבֶיךָ יאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל-פּעֲלֵי אָוֶן: וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן: וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלהֵינוּ יַפְרִיחוּ: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ: לְהַגִּיד כִּי-יָשָׁר ה' צוּרִי וְלא-עַוְלָתָה בּוֹ

ירושלמי. שבת, ז ע"א

ומפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה.

א"ר אחא: ק"ש דבר תורה ותפלה אינו דבר תורה.

א"ר בא קרית שמע זמנה קבוע תפלה אין זמנה קבוע.

א"ר יוסה קרית שמע אין צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה.

א"ר מנא קשייתה קומי דר' יוסה ואפילו תימא קרית שמע אינה צריכה כוונה שלשה פסוקין הראשונים צריכים כוונה. מן גו דאינן ציבחר הוא מכוין.

ר' יוחנן אמר בשם ר"ש בן יוחי כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה – אפי' לקרית שמע אין אנו מפסיקין.

רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה אפי' לתפלה אנו מפסיקין.

דין כדעתיה ודין כדעתיה.

רבי יוחנן כדעתיה דר' יוחנן אמר:

הלואי מתפללין כל היום. למה שאין תפלה מפסדת.

ר"ש בן יוחי כדעתיה דר' שמעון בן יוחי אמר:

אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתהיבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין – חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי. וחזר ומר מה אין חד הוא לית עלמא יכול קאים ביה מן דילטוריא דיליה – אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה.

בבלי. ברכות, ל"ה ע"ב

תנו רבנן: ואספת דגנך – מה ת"ל?

לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א') – יכול דברים ככתבן?

ת"ל ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל.

ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?

אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנא' ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' (ישעיהו ס"א),

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך (דברים י"א),

ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' ועבדת את אויביך וגו' (דברים כ"ח).

אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן

כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

א"ל רבא לרבנן: במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי:

בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן.

דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן.

ליקוטי מוהר"ן קמא. תורה קס"ב

בִּימֵי הַמַּגִּיד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וּמְיֻחָס וְהָיָה מִתְנַגֵּד לְאַנְשֵׁי הַמַּגִּיד. וְסִפְּרוּ לוֹ אֲנָשָׁיו מִזֶּה הָאִישׁ וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּרְאוּ לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה מְאד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזר לָהֶם. וְכֵן עָשׂוּ. עַד שֶׁעֲזָרָם ה' שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לְהַמַּגִּיד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְנַעֲשָׂה אִישׁ כָּשֵׁר יְרֵא שָׁמַיִם – אַךְ הִתְחִיל לֵירֵד מִנְּכָסָיו. וְאָמַר הַמַּגִּיד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַיְנוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה. כִּי 'הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים – לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין' (בָּבָא בַּתְרָא כ"ה:). נִמְצָא כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַחְכִּים עוֹמֵד לְדָרוֹם עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲשִׁיר. כִּי כְּשֶׁהוּא בְּדָרוֹם אֲזַי אֵינֶנּוּ בְּצָפוֹן וַעֲשִׁירוּת בְּצָפוֹן, וְכֵן לְהֵפֶךְ. כִּי אִם, אִם הוּא בְּתַכְלִית הָעֲנִיווּת שֶׁהוּא אַיִן מַמָּשׁ, אֲזַי אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשׁוּם צַד כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בְּצָפוֹן אוֹ בְּדָרוֹם מֵאַחַר שֶׁהוּא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַל כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.

דברים של הרב דוב

"אבל תהיו יודעים שכל מי שהוא נוטל ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל". רשב"י כדרכו, רואה את העולם הזה ואת העולם הבא כסותרים זה את זה. או או. אין גם וגם (הקרן קיימת לו בעולם הבא). או גוף או נשמה. לפי רבי שמעון, הניסיונות שלנו לשלב, למזג בין עולמות, להחזיק גם וגם – לא יצלחו. שכר בעולם הזה בא במקום שכרו של העולם הבא. רבי שמעון קובע קביעה אונטולוגית על המציאות: אין כפל מבצעים. אי אפשר לקבל גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. "יטול כל אחד ואחד חלקו כל מה שאתם רוצים" – רשב"י קובע שהבחירה נתונה בידינו. ובכל זאת – או או. בסופו של יום אין גם וגם. לכל דבר יש מחיר. דברים באים אחד על חשבון השני. אי אפשר להיות בו זמנית בשני מקומות, בשני עולמות.

העמדה הזו של רבי שמעון בוטה עוד יותר באמירה שלו ממסכת ברכות (ה' ע"א): "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין". אין מתנות בחינם. מתנה כרוכה במוסר ובייסורין. ההבנה של רבי שמעון היא שאיכות רוחנית לא נקנית אלא בייסורין. הייסורין הן הדרך לשמור על המתנה באיכותה הרוחנית, נקייה ודקה. אחרת, זה הופך לחומר. ישיבה נוחה עם כוס תה – לא תאפשר לקנות תורה וללמוד תורה. בירושלמי בשבת (ז' ע"א) רשב"י אומר שאם היה עומד על הר סיני בשעת מתן תורה הוא היה תובע מלפני הקב"ה שלאדם ייבראו 2 פיות: פה אחד לועס ועוסק בתורה, והשני שייעשה בו כל צרכו. הדיון הוא סביב הפסקה ללימוד תורה ותפילה. בעיניו של רבי שמעון הכנסת צרכיו של האדם לתוך תורה מערבבת ערבוב שלילי. זה מקור שמהדק את התפיסה של רבי שמעון על העולם הזה עוד יותר: תפילה על צרכים אנושיים שייכים לעולם הזה. היה ראוי שתורה תלמד ותאמר בפה נפרד – ששייך לעולם הבא, לנצח.

אסיף במעגל הרחב

נציג מתוך כל קבוצה פונה לרבי שמעון שמגיע אלינו, ואומר לו משהו, בגוף שני –

· עמיחי. רשב"י, אני שמח לפגוש אותך שבוע לפני ל"ג בעומר, אבל האמת היא שאני לא מבין אותך. אנחנו משני צידי המתרס. אתה תובע ממני. אני מפחד להיעלם.

· בועז. אנחנו באמצע שיעור בישיבה של רשב"י. ליד בית המדרש עוצרת וולו. תראו את האוטו שלו, את המחשב הנייד. רבי שמעון לא זוכר עשרות שנים שתלמידיו לא מקשיבים לו. דבר כזה עוד לא היה. הוא סוגר את הגמרא בטריקה ואומר לתלמידיו: "בואו איתי החוצה"! הם מגיעים לבקעה. היא מתמלאת בזהב. התלמידים מתחילים להתכופף ולקחת. מייד הוא אומר… וכיוון ששמעו כך משכו ידיהם. זה היה קשה. אני אומר לרבי שמעון: "אני תלמיד כאן 50 שנה. לומד. עולה ומתעלה. למה העושר שלו משגע אותי? מה קרה לי"?

· שרה. אתה מחפש לך חיים קלים. אתה מנסה לקבל את התורה בלי ייסורין! אתה מנסה לבטל את החיכוך. את הזריעה, את הקצירה. זו לא חכמה! אני לא מקבלת את זה!

· אלי. רבי שמעון: אם אתה מוכן להעביר אותנו דרך הבקעה אל העולם הבא, בכיף. אני דבוק אליך עד נצח. אבל אם זה רק חד פעמי, אסתפק בברכה. אנחנו מבינים ממך שבעוה"ז עלינו לרכוש תורה בייסורין, ולא לקחת דבר. אם תבקע את הגשמיות שאנחנו חיים בה – אני הולך אתך. כיוון שזה לא קרה לנו, אני לא יכול לקבל את דרכך. אתה הנזיר היהודי האולטימטיבי. רק מישהו כמוך שכל ראשך בתורה – מסוגל. כיוון שאינני יכול, אסתפק בברכה ממך.

· אילן. רבי שמעון – אני יודע שאתה מזמין אותי ללכת עד הסוף עם משהו. מכיוון שאני כנראה לא סומך על עצמי שבאמת אוכל ללכת עד הסוף עם משהו ושאצליח – אני עושה לי תעודות ביטוח. לוקח מהבקעה הזו ומהבקעה הזו, מפה ומשם. (מתברר שגם אז היו פיתויים ששברו את התורה ואת רשב"י – מישהו עם כסף מצליח לשבור את בית המדרש).

· שמעון. אנחנו כולנו לוקחים כל הזמן, ומבקשים מהקב"ה שירחם עלינו. שיקבל אותנו.

· הרב דוב. שם בבקעה נזכרתי שרבי שמעון אומר משהו כמו: "משרד הבריאות מזהיר: העישון מזיק לבריאות".

· יצחק: רבי שמעון, אני מנסה לראות את האופציה שאתה מציע. אני יודע שיש עוד דרכים והצעות מחבריך בבית המדרש. אני מנסה. אני יכול לראות בזה זיכוך נפלא ומלא מכל הייסורין של העולם הזה. אני אוכל להתמסר לגמרי למשהו אחד. לתורה. משהו בי אומר לי שדרכך תאיר לי הארה גדולה וטובה. כרגע היא מלאת חיכוכים. יחד עם זאת, אני מפחד. מפחד בעיקר מדיכאון. אין לי הבטחה שאם אקפוץ דרך הקיר הזה לא יעלה בידי. זו תהיה העזה לפני זמנה ואשאר בלי כלום. אתה מפחיד אותי. יש בי קנאה לאפשרות הזו. אתה גם מקומם אותי בעין רעה: זה או או. אם קיבלתי מתנה אקבל מכה, אפסיד. ובכל זאת אני בעיקר מקנא באפשרות הזו – ומפחד ממנה, בו זמנית.

עוד דברים של הרב דוב

בקבוצה בה למדתי, התחדש שיש ייסורין ויש כאב. ייסורין קשורים לתנועה, לחיכוך, לניסיון להדביק שני דברים שלא מתאימים אחד לשני: תורה והעולם הזה. התורה מגיעה ממלאכי השרת. היא מגיעה מלמעלה. בהבנה פשוטה, היא מגיעה מעולם אחר (כמו עוה"ב, וארץ ישראל). היומרה לקבל תורה יוצרת קרע ותנועה מתמדת מלאת ייסורין. המתח בין העולמות מכונן את הייסורין. זה שונה מכאב. אדם מתייסר נע כל הזמן בין לבין. הוא מנסה להגיע למקום שמעבר לו.

רבי נחמן מספר סיפור ממתנגד מימי המגיד. למה המגיד רצה את המתנגד לידו? אולי בגלל עושרו. אולי בגלל שעושר הוא סימן לגדלות. כשהוא התקרב למגיד, הוא ירד מנכסיו בהדרגה. המגיד אמר: "תורה וגדולה" – אי אפשר שיהיו קיימים במקום אחד. הקב"ה יכול להפוך צפון ודרום להיפך. ובכל זאת, זה יפרק את העולם, את המבנים שלו. זה נמנע מציאותי בחוקיות של העולם. רק אם הוא "בתכלית העניוות, באין ממש" – אפשר שיהיה תורה וגדולה במקום אחד – כמו משה רבנו ורבנו הקדוש. מי שרוצה גם וגם בכל אופן, נדרש לא לתפוס צד. להיות "אין ממש". עשיר – לא יכול להיות תלמיד חכם. ולהיפך. רק אם הוא אין – זה מתאפשר. אחיזה מונעת את האפשרות הזו. תלמיד חכם שאוחז בתורה לא יכול להיות עשיר. אולי תפקידם של הייסורין להפוך את האדם מיש לאין. על אדם שייסורין עברו עליו כבר אי אפשר להגיד משהו. הוא חסר הגדרה. חסר עמדה. הוא אין ממש. רק כך אפשר להחזיק את הסתירה. אם החלטת מה אתה – אי אפשר שיהיו שניהם במקום אחד. רק אם אינך משהו, אם אתה אין, אם אינך תופס מקום – אז המקום לא תופס אותך. אם אינך מחפש את ההגדרה העצמית ("מי אני") – גם העולם לא מגדיר אותך. אם אדם מצליח לוותר על הצורך הפנימי (לא רק צורך של הסביבה החיצונית) בהגדרה, בישות – נחשף סוד של רבותינו, של "אחדות ההפכים" – של אופציה לא לתפוס מקום, להכיל ניגודים, להיות גם וגם.