לקראת שבועות – הדרן עלך/ הרב דוב זינגר
אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בלימוד תורה הוא לראות תלמידים יושבים ולומדים בבית מדרש. בעיקר כשהם לומדים מעצמם, בלי מחויבות. מרגש מאד לראות סיום מסכת. את עיקר הלימוד נקדיש ל"סיום" – ובעיקר לטקסט של "הדרן עלך" שאומרים בסוף מסכת. ישבנו בחברותא לעיין ב"הדרן" – הפעם ללא שאלה מכוונת.
הדרן עלך מסכת… והדרך עלן. דעתן עלך מסכת… ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת… ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי…
יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא תורתך אומנותינו בעולם הזה ותהא עמנו לעולם הבא. חנינא בר פפא. רמי בר פפא. נחמן בר פפא. אחאי בר פפא. אבא מרי בר פפא. רפרם בר פפא. רכיש בר פפא. סורחב בר פפא. אדא בר פפא. דרו בר פפא.
הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל ונהיה כלנו אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. "מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי". "יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש". "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני". "ברוך אתה ה' למדני חקיך". אמן אמן אמן סלה ועד.
מודים אנחנו לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. שאנו משכימים והם משכימים. אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמלים והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים. אנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת, שנאמר: "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".
יהי רצון לפניך ה' אלקי שכשם שעזרתני לסיים מסכת… כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. וזכות כל התנאים ואמוראים ותלמידי חכמים יעמוד לי ולזרעי שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם. ותתקיים בי "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד". "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחייא מתיא ולאסקא לחיי עלמא ולמבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא בגוה ולמעקר פולחנא נוכראה מארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
בחייכון וביומיכון בחייהון דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. יהא שמיה רבא מברך וכו'…
בבלי. ב"מ פ"ה
אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם מאי אמר ה' אמר הקדוש ברוך הוא אני ערב לך בדבר זה מאי מעתה ועד עולם אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוהו לא ימושו מפיך יתיב ארבעים תעניתא אחריני ואקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך יתיב מאה תעניתא אחריני אתא ואיקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה
שיחות הר"ן. אות צ"א
סְגֻלָּה לְהַתְמָדָה שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ, הוּא לְהִזָּהֵר לִבְלִי לְדַבֵּר עַל שׁוּם אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי. כְּמוֹ כְּשֶׁהַכַּלָּה הִיא יָפָה אֲזַי הָאַהֲבָה בִּשְׁלֵמוּת אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לְהַכַּלָּה אֵיזֶה חִסָּרוֹן וּמוּם אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין הָאַהֲבָה בִּשְׁלֵמוּת. כְּמוֹ כֵן הַתּוֹרָה נִקְרֵאת כַּלָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה" (דְּבָרִים ל"ג, ד') וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "אַלתִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאוֹרָסָה" (בְּרָכוֹת נ"ז, פְּסָחִים מ"ט:). וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ אוֹת בַּתּוֹרָה. כִּי שִׁשִּים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל וּכְשֶׁיֵּשׁ חִסָּרוֹן בְּאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נִמְצָא שֶׁיֵּשׁחִסָּרוֹן בַּתּוֹרָה שֶׁשָּׁם שׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהב אֶת הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל כְּשֶׁיִּזָּהֵר מִלְּדַבֵּר עַל שׁוּם יִשְׂרָאֵל וְלִבְלִי לִמְצא שׁוּם חִסָּרוֹן בְּשׁוּם יִשְׂרְאֵלִי נִמְצָא שֶׁאֵין בְּהַתּוֹרָה שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם אֲזַי בְּוַדַּאי יֶאֱהַב אֶת הַתּוֹרָה מְאד וַאֲזַי יַתְמִיד בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה מִגּדֶל הָאַהֲבָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְזֶהוּ "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תְּהִלִּים י"ט, ח') – הַיְנוּ כְּשֶׁתּוֹרַת ה' הִיא תְּמִימָה בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנִּזְהָרִין לִבְלִי לְדַבֵּר וְלִבְלִי לִמְצא שׁוּם חִסָּרוֹן בְּשׁוּם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁהוּא אוֹת מֵהַתּוֹרָה, נִמְצָא שֶׁאָז תּוֹרַת ה' תְּמִימָה בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם, אֲזַי הוּא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כִּי אָז דַּיְקָא זוֹכִין לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה וּמַרְגִּישִׁין טַעַם מְתִיקוּת הַתּוֹרָה שֶׁמְּשִׁיבָה אֶת הַנֶּפֶשׁ מֵאַחַר שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם חִסָּרוֹן כַּנַּ"ל, וְאָז זוֹכִין לְהַתְמָדָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
שיחות הר"ן.
אות י"ז.הוֹכִיחַ אֶת אֶחָד עַל הַתְמָדַת הַלִּמּוּד וְאָמַר לוֹ: מַדּוּעַ לא תִּלְמַד? מַה תַּפְסִיד בָּזֶה הֲלא תְּקַבֵּל עוֹלָם הַבָּא עַל הַלִּמּוּד?! וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁהַתּוֹרָה מַרְאָה אַהֲבָה לְאֶחָד אָז אֵין רוֹצֶה כְּלָל עוֹלָם הַבָּא רַק שֶׁרוֹצֶה אֶת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ וַהֲלא גַּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סֵדֶר הַיּוֹם שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלשׁ שָׁעוֹת עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְכוּ'(עֲבוֹדָה זָרָה ג:)…
אות י"ח. פעַם אֶחָד סִפַּרְנוּ עִמּוֹ מֵעִנְיַן הַדְפָּסַת סְפָרִים שֶׁבַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ נִתְרַבּוּ מְאד בַּעֲלֵי מַדְפִּיסִים וְהֵם מַדְפִּיסִים בְּכָל פַּעַם סְפָרִים הַרְבֵּה מְאד מֵרִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים וְקָפְצוּ עֲלֵיהֶם זְבִינָא מְאד כִּי הַכּל קוֹנִים סְפָרִים עַכְשָׁו וְכוּ'. וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשָּׁכַח מִיִּשְׂרָאֵל'(שַׁבָּת קל"ח:), עַל כֵּן מַדְפִּיסִים סְפָרִים הַרְבֵּה וְכָל אֶחָד קוֹנֶה סְפָרִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ סְפָרִים בְּיַד כָּל אֶחָד כְּדֵי שֶׁלּא תִּשָּׁכַח הַתּוֹרָה עַל יְדֵי רִבּוּי הַסְּפָרִים הַנִּמְצָאִים בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד וַאֲפִלּוּ בְּיַד חַיָּט וְכַיּוֹצֵא נִמְצָאִים עַכְשָׁו סְפָרִים וְכָל אֶחָד חוֹטֵף וְקוֹנֵה סְפָרִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סְפָרִים בְּיַד כָּל אֶחָד כְּדֵי שֶׁלּא תּוּכַל הַתּוֹרָה לְהִשְׁתַּכֵּחַ עַל יְדֵי זֶה. אֲבָל זֶה אֵין יוֹדְעִים שֶׁכְּשֶׁאֵין לוֹמְדִים הַתּוֹרָה אֵין מוֹעִילִים הַסְּפָרִים כְּלָל, כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נָפַל לִמּוּד הַתּוֹרָה מְאד וְהַלִּמּוּד הוּא מֻעָט מְאד עַכְשָׁו בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים(הַיְנוּ כִּי מַה יּוֹעִילוּ הַסְּפָרִים הָרַבִּים שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹמְדִים אוֹתָהּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים).
דברים של הרב דוב
מסכת עירובין. פותח את הבוקר איתה, נותן לה נשיקה, הולך איתה, חוזר איתה, שם אותה במקום. לאט לאט היא מתקמטת. צוברת כתמים, קרע. נרקם בינה לבין הלומד משהו. מערכת יחסים. נוצר משהו אינטימי עם המסכת. וכשמסימים אותה? מה עושים איתה? רגע הסיום הוא רגע של משבר. אמנם יש בו תחושה טובה של "הספקתי", של "סיימתי משהו שהתחלתי בו" – ובכל זאת: איך נפרדים? פרידה לא קורית ברגע. נוסח הסיום "הדרן עלך" מנסה להתמודד עם הנושא הזו. המסכת כבר איננה "ההספק שלי" או "חומר הלימודים". היא מערכת יחסים אישית. יש בנוסח הסיום פנייה אישית אל המסכת, כמו אומר לה: "אנחנו לא באמת נפרדים… אנחנו נחזור אליך – חזרה לשון חיזור… את תחזרי אלינו… היחסים לא נגמרים באמת… הם ימשיכו". אנחנו יודעים שהמסכת תחזור אלינו. היא לא תשכח אותנו. כמים הפנים לפנים. האהבה והיחסים הם הדדיים. המתח בלימוד תורה "חומרי" (שמבוסס על ידיעה, שליטה וזיכרון) ממותק בפנייה אישית
גם בהדרן של הצגה חשים כך: אי אפשר לסיים באמת? אי אפשר לעצור! אנחנו כל כך שמחים שנפרדים ולא נפרדים. שמחה ועצב מתערבבים. יש שמחה על סיום, על סגירת מעגל, על הדרך שעשינו – ויש גם עצב על הפרידה, על ההרתחקות. המילים הראשונות של הסיום מבטאות את סוג הקשר בינו לבין המסכת שלו. לכל אחד יש את המסכת האישית שלו, זו שהוא מחזר אחריה וחוזר עליה. הקשר הזוגי הזה בין הלומד לבין התורה מופיע בחז"ל הרבה: "אל תקרי מורשה אלא מאורשה". זו לא מליצה של חז"ל אלא ביטוי של קשר נצחי ואישי עם התורה – כבת זוג: "וארשתיך לי לעולם". חז"ל עסוקים גם בתחרות בין התורה לבין האישה – על לבו של הלומד.
בקדיש שאומרים בסוף המסכת יש משהו לא-יאומן: הקדיש של הסיום אומרים אותו רק בעוד מקום אחד: על הקבר, בפרידה. לא אומרים את הקדיש הזה בשום הזדמנות אחרת. הקדיש הזה נאמר ברגע של פרידה. הדמיון של חז"ל מופלא: זו אותה פרידה, זה אותו נושא, אותה התרחשות. ברור שבפרידה מאדם קרוב לא אומרים: "קדימה! זה נגמר! עוברים הלאה – החיים חייבים להימשך". אנחנו חשים בברור שזה חוזר ומופיע, נוכח כל הזמן. הסיום הוא סוג של התחלה. הקדיש מזכיר לנו את הפתיחה, את העתיד: תחיית המתים. המן הרשע שמח שיצא פורים ביום פטירתו של משה. הגמרא אומרת שהמן לא ידע שזה גם היום בו משה נולד. חסידים אומרים שהוא לא ידע שזה גם יום היארצייט שלו. יהודים שותים לחיים ביום הפטירה. עושים הילולא. החיבור בין הסוף להתחלה. הסוף הוא זרע של התחלה. פרידה היא רגע חד פעמי ואינטימי של התחלה. חז"ל נועזים מאוד: משבצים בתוך ההדרן את הקדיש על פטירה, על פטירה מן העולם. הקדיש הזה מערבב את הרגשות הללו יחד, עוד יותר.
השאלה המרכזית היא: "מהי מערכת היחסים בינינו לבין התורה"? בחז"ל אנחנו מוצאים גם צדדים גבריים ("כפטיש יפוצץ סלע"), ובכל זאת: הדימוי הוא בעיקר נשי. איך זה עבור אישה שלומדת תורה? האם היא חווה את התורה כגבר? יש נשים שחוות את התורה כאחות, כיחסים בין שתי נשים שטוות יחד. בתחילת השנה פתחנו את הלימוד ב"דיבוב". בלימוד תורה, המילים החומריות (אש שחורה) מתחילות לדבר. בין הלומד לבין התורה נרקמת מערכת יחסים אישית. התורה פונה אלינו, מדברת אלינו. אפשר לחוש איך תלמיד שלנו זוכר את התורה: כמו ידע שתופס לו מקום בזיכרון, או כמו שאב זוכר את שם ילדיו ובעל את שם אשתו.
בשיחות הר"ן (אות י"ז) ר' נחמן מוכיח את אחד מתלמידיו: "מדוע לא תלמד"?! ר' נחמן מתבטא באופן מפתיע: "כשהתורה מראה אהבה לאחד". איך זה נראה כשהתורה מראה אהבה? היא שואלת כל הזמן: "מתי תחזור אלי… מתי תלמד אותי"? זה מתבטא גם כשהיא מגלה לנו את הסודות שלה. האותיות שלה בהירות, מובנות, מדברות אלינו. היא מחייכת אלינו דרך המילים שלה. ר' נחמן מלמד אותנו שזה קורה, זו אפשרות. הצד המוסרי שנכנס ללימוד התורה ("צריך"!) יוצר עומס שעלול לפגוע באפשרות של יחסי אהבה הדדיים. ביחסי אהבה עם התורה בבית מדרש יש חופש, יש אהבה (ולא רק מצפון), יש הארת פנים, גוון, בחירה של מקום ואות אישית בספר התורה.
"אֲבָל זֶה אֵין יוֹדְעִים שֶׁכְּשֶׁאֵין לוֹמְדִים הַתּוֹרָה אֵין מוֹעִילִים הַסְּפָרִים כְּלָל". ר' נחמן קורא לתורה "לצאת מארון הספרים היהודיים". אי אפשר לרכוש את התורה, לקנות אותה או לאחוז בה. קניית הספרים לא מועילה. תורה שבעל פה אי אפשר לכתוב, אי אפשר לקנות. תורה שבעל פה היא מערכת יחסים של "פה אל פה אדבר בו", של מערכת יחסים זוגית, אינטימית של התרחשות ושל אהבה.
את זה אפשר ללמוד. לרכוש לשם כך כלים. "הלימוד הדיאלוגי" (ראה בפרק 4) מאפשר לנו לפגוש את התורה בשיח מסוג חדש: להקשיב למה שהיא אומרת לנו. לא לעבור ממה שהיא אומרת למה שאנחנו רוצים למצוא בה. "אונס, מפתה ומוציא שם רע". להקשיב למילים, ולתת להם לחלחל אלינו – לשם כך משקפים. בשלב שני, לאשש ולתת תוקף להיגיון הפנימי למה שהתורה אומרת. בשלב שלישי, יש היזדהות ואמפטיה עם הרגש שמתבטא כאן. מה בעצם היא אומרת. מה הנקודה הפנימית? תגובות, ויכוחים ומחלוקות נכנסות פנימה בשלב הרביעי. לא במקרה לימוד בחברותא עוזר לתהליך כזה: הלימוד הוא תמיד דיאלוגי. תמיד חי. אפשר גם ללמוד בחברותא עם התורה! היא יכולה להיות בת הזוג שלנו. יש כאן פוטנציאל של מעבר מלימוד תורה כובש, מנכס ושתלטני ללימוד מסוג חדש. למפגש חי, בינאישי, מדובב עם התורה. זה מצמיח גם את האפשרות להגיד בסוף הלימוד קדיש.