ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן / יוסי פרומן
"ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן"
"רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד" הוא גוסס או מה שנקרא היום 'מות קליני'. וכאשר הוא חוזר משם אומר לו אביו "מאי חזית" מה ראית? זו שאלה מאוד מסקרנת. כל אחד הרי היה מאוד רוצה לדעת. יש בנו מן סקרנות כזאת עמוקה אנחנו הרי חושבים, מרגישים, פועלים, הכל בעולם הזה, והשאלה מה קורה אחרי זה? מעבר? מה יש שם? מה זה הדבר הזה? יש שם משהו? ומנצלים את זה שמישהו חוזר משם כדי לענות על כך. הדבר הראשון שר' יהושע אומר כשהבן הגוסס שלו פוקח עיניים זה 'מאי חזית?'. "אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למעלה ותחתונים למטה" התשובה שלו היא שהעולם הפוך, שעליונים למעלה ושהתחתונים למטה, הכל הפוך, בלי משהו מסוים, אלא ששם זה ההפך מפה. זו תשובה מבהילה מאוד! והתגובה של ר' יהושע -"עולם ברור ראית", לא ברורה לנו, למה זה כל כך ברור? אבל כיראה שלרבי יהושע זה ברור. והשאלה השניה זה "ואנן היכי התם?" האם גם אנחנו הפוכים? והוא עונה שלמרות שהכל הפוך ישנה 'נקודה ארכימדית' שהיא נשארת גם שם אותו דבר כמו שהיא כאן. ה'אנן' שרש"י אומר ששאלו הם תלמידי חכמים נשאר זהה. זאת אומרת כל העולם מתהפך אבל יש נקודה יציבה אחת- תלמידי החכמים.
ואז הוא מספר לו עוד מידע משם- "ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" זו צידה טובה לדרך, הכל הפוך אבל התלמוד הוא העוגן במעבר הזה, בהיפוך של העליונים והתחתונים זה העוגן.
והוא מוסיף עוד משפט אחד "ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" כלומר יש משהו יותר גבוה שזה הרוגי מלכות, שזה משהו שהוא בלתי מושג גם במושגים של שם. אף אחד לא יכול לעמוד במחיצתם גם שם. ואז מתפתח דיון בגמרא מה זה הרוגי מלכות, והמסקנה היא שזה לא קשור לזכיות של כאן, כמו ר' עקיבא, אלא זה משהו עצמי, עצם זה שהם הרוגי מלכות.
את זה אני אומר כפתיחה ללימוד של היום, העניין של הרוגי מלכות זה מעניני דיומא. אנחנו נמצאים בין יום השואה לבין יום הזיכרון. -עשרה ימים, עשרת ימי תשובה אומנם יש כיוונים שונים בשני הימים האלו יום השואה ויום הזיכרון, יש אפילו משהו אחר לגמרי ומונגד בין שני הימים האלו, אבל יש גם משהו משותף, אנשים מסרו את הנפש. לא רק נהרגו אלא מסרו את הנפש בהקשר של היהדות שלהם ובהקשר של המאבק על הארץ. דרך הסיפור הקצר הזה יש לנו סוג של הצצה אל העולם שמעבר, לעובדה שהרוגי מלכות אין כל אדם יכול לעמוד במחיצתן, אפשר לשים לב גם לטון של 'שמעתי שהיו אומרים. . . ' זה שמועה שמסתובבת שגם היא באה לבטא איזה משהו ניסתר ונעלם. הטקסט הקלאסי ללימוד בנושא של מסירות נפש זה הסיפור של ר' עקיבא ואנחנו כדרכינו למרות שאנחנו כבר מכירים אותו, ננסה ללמוד אותו מחדש.
הנחיות לקראת הלימוד:
שלב ראשון -לקרוא את הסיפור ולשקף אותו, לשים לב שמספרים אותו כפשוטו.
שלב שני:- לשם כך אני רוצה להדגיש שלמעשה יש כאן כמה תמונות, לדעתי ארבע תמונות, לפיהם גם עשינו את החלוקה של הפסקאות בדף. אני ממליץ ללמוד, אחרי שקוראים את כל הסיפור ומשקפים, כל תמונה מתוך עצמה, לנסות לעבות אותה, לדמיין כל תמונה. איך האנשים נראים? לדמיין את הנוף, להעביר את הסצנות לעיניים של הצגה, להיכנס לדמויות.
מתוך זה להגיע בסוף כל תמונה לשאלה 'מה התמונה מוסיפה על העניין של מסירות נפש?' אני חושב שיש משהו בכל תמונה שמוסיף משהו חדש על המושג הזה של מסירות נפש, יכול להיות שלפעמים התמונה גם סותרת את התמונה הקודמת.
ככלי עזר לדבר הזה אני רוצה להגיד שלפעמים הדרך הספרותית של המדרש להעביר את המסר זה דרך ה יחס שבין הדמות הראשית לבין דמויות המשנה, אז כדי לשים לב מה המשחק התפקידים בין ר' עקיבא לדמויות המשנה בכל תמונה ודרך זה לנסות להבין את התמונה כולה.
ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן
(8) תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד/א
תיד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא/ב
תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא זו תורה וזו שכרה ממתים ידך ה' ממתים וגו' אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא
שאתה מזומן לחיי העולם הבא:
(1) תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ/א
כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו בני עולם ברור ראית ואנן היכי התם כי היכי דאיתו אנן הכא הכי איתינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן (ומאן) [מאן] נינהו אילימא רבי עקיבא וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא אלא הרוגי לוד
אסיף:
יוסי: :אני הרגשתי חזק בלימוד איך השאלות האלה שזורמות ועולות מהסיפור מאוד קיומיות בשבילנו כאן ובעיקר ברמת הקיום הלאומי שלנו. אנחנו מתחבטים ופוגשים ביום יום את הדמויות שמופיעות בסיפור, גם ר' עקיבאים גם פפוסים גם שועלים גם מלאכי השרת וגם את הקב"ה.
אני מזמין כל אחד לבוא ולהגיד משפט של מי מהדמויות או יותר מדוייק את הקול של אחת מהדמויות. המשפט צריך להיות בשפה שלנו כאן היום. ויותר מזה במציאות שלנו היום, קול כזה שיכול להישמע היום. אני מזמין את מי שרוצה לעמוד במרכז המעגל ולהגיד לנו אמירה מתוך אחת הדמויות במציאות של היום.
משפטים של הלומדים :
-אני פפוס אומנם לא עשיתי את זה בשביל זה אבל זה היה שווה. כלומר אני לא מסרתי את הנפש בשביל זה אבל זה היה שווה.
-אני ר' עקיבא- אני מסתכל על החיים שלי, על המהפכה שעשיתי, עשרים וארבע אלף זוגות של תלמידים ואני יודע שאני הולך למות, הגזירה של הרומאים תהרוג אותי, כל התורה שלימדתי לא שווה מכיוון שתלמידי לא הבינו שצריך לנהוג כבוד זה בזה לא הבינו את הקשר בין תורה לחיים. צריך להסביר להם מה הקשר בין תורה לחיים.
-אני ר' עקיבא אני לומד וחורק שיניים אני הולך עם הבן שלי ורואה את האבן שרק המים משפיעים עליה ואני מבין שבכל החיים שלי יש קו אחד שמחבר בין כל הדברים, והקו הזה הוא לימוד התורה. ואני מחנך את עצמי שאם אני אצטרך למות אני אמות בשביל זה כי היא כל החיים שלי.
-תלמידים בואו תיראו את רבינו, קרה לו משהו, בואו תיראו בשקט, תציצו בחלון, רבינו, מה קרה לו? משהו קרה לרבינו, מה קרה רבינו?
-תשמע, זה לא בסדר, אני אומר לכם זה פשוט לא בסדר. בן אדם יושב ולומד תורה כל החיים שלו, ממית את עצמו באוהלה של תורה, מלמד תורה במסירות נפש, בסוף בא מישהו כזה ובארוע חד פעמי מוסר את הנפש ועוקף את כולם. תישמע, זה לא מתקבל על הדעת.
דברי סיכום של יוסי:
אני מרגיש שהנושא הזה נוגע במשהו מאוד תשתיתי בקיום שלנו. תמיד דרך השאלות של מוות מגיעים לשאלות של החיים. אני מרגיש שמאז שאני עסוק בסיפור הזה הדופק של החיים שלי יותר חזק. מה זה חיים? מה זה אומר? אני אוהב את הסיפור הזה מתוך זה שאני פוגש בו כל מיני נקודות מבט על השאלה הזאת, מה זה חיים? או בניסוח פחות פילוסופי, תמונת הראי של השאלה הזאת, בשביל מה שווה למות? זו שאלה מאוד חזקה, כי הרי אחרי הכל בסוף זה נגמר. החלק הראשון עם המשל המתחכם על השועליות אומר אמירה בסיסית והיא שהדרך לענות על השאלה זה לשאול 'מה זה חיים?' במובן המילולי הפשוט חיים בשביל דג משמעם להיות במים. ור' עקיבא אומר שלחיות עבורו זה ללמוד תורה. כלומר מתי ר' עקיבא חוגג יום הולדת? לפי 'הסיומים' שלו. מה פועם את החיים? מה מודד אותם? זו השאלה, מה זה חיים? והיכולת לתת תשובה לשאלה הזאת חוץ מעצם החיים היא הפיתרון. יכול להיות בן אדם שיאמר -בכל פעם שאני כותב שיר זו פעימה אחת, יכולים להיות עוד סוגים של פעימות אבל המהפך המהותי הוא ההבנה שחיים זה לא הנשימה אלא משהו אחר. מה שפועם זה לא רק הלב הפיזי אלא משהו עליון יותר, פנימי יותר. גם כסף זה סוג של אמירה שמאפשר לברוח מהמובן הכמותי הפשוט של עוד קילומטרז' של נשימות. זה המסר הבסיסי של הסיפור, האמירה הדגית שאפשר להגדיר מה זה חיים באופן אחר.
הקול הבא זה הקול של פפוס או ליתר דיוק פפוס אחרי שנכנס לכלא, וכנראה שמתחולל בו מהפך. שהרי הוא קורא לרבי עקיבא רבי עקיבא, ולא עקיבא כמו בהתחלה. קורה לו משהו. הקול הזה של פפוס זה לא קול של תלמיד חכם אל דווקא קול מאוד ארצי ופשוט אבל עם אמירה מאוד נוקבת. האמירה שבסוף כולנו נתפסים, או ברמה אחרת כולנו מתים, כלומר ממילא החיים אינם בשליטה שלנו, ממילא לחיות זה דבר לא ודאי, חלילה אדם יכול לנסוע בכביש ולמות מתאונת דרכים שהיא חסרת תוחלת לעומת מוות במלחמה או בקרב. ההבנה שיש התרחשות, שיש הקשר למוות, ואני משתחרר להבין אותו דווקא מתוך זה שאני שם לב שהמוות אינו בשליטתנו, ואם כך המשפט 'טוב למות בעד ארצנו' יכול להאמר. -אם כבר למות אז שיהיה לטובת ארצנו. את הקול הזה פפוס אומר אחרי שהוא חזר בתשובה. בשבילי זה קול מכונן ומוביל. מה שמשחרר אותי לעשות דברים גם אם יש בהם סיכון היא העובדה שגם ככה אני לא כל כך שולט בחיים, וידיעה זו עצמה- יוצרת סוג של שחרור. גם בהתייחסות לאנשים שנפטרו זה סוג של אמירה שגם אם היא לא מנחמת, יש בה משהו.
אני רוצה להתקדם אל האמירה של סוף של הסיפור, האמירה המאוד קשה והמאוד לא חינוכית. ר' עקיבא אומר "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה" כלומר יש כאן אמירה הרבה יותר חריפה לא רק כמין ברירת מחדל-אם כבר מתים אז עדיף למות על משהו חשוב, אלא יותר מכך- זה רגע שיא של אהבה לקב"ה, שכל החיים רבי עקיבא מצטער עד שהוא מקיים אותו. השיא של אחד, הרגע של הייחוד עם האין סוף, זה באמת דבר קשה אילולי שר' עקיבא היה אומר אבל הוא אומר. אני לא מרגיש שאני מגיע לזה אבל אני יכול להתחבר לתיאורים שמסירות הנפש זה הרגע של האחד של ההתייחדות. כלומר זו ההתייחסות הכי נועזת והכי עליונה. עד כאן היו לנו כבר כמה אמירות בנושא הזה אבל עם כל זה מלאכי השרת לא משתכנעים, הם אומרים לריבונו של עולם 'זו תורה וזו שכרה???'. והקול האחרון של הקב"ה דומה לנאמר בגמרא בפסחים על העולם הבא. על מנת להבין את העמדה הזאת של מסירות נפש חייבים להרחיב את הפרספקטיבה, חייבים לקחת בחשבון שזה לא סוף הסיפור שיש חיים שממשיכים, וזה מה שבעצם מחדש החלק האחרון של הסיפור על תחילתו. בתשובות שהובאו מקודם יש ניסיונות לתת הסברים מתוך הכאן והעכשיו, אבל עדיין אילולי שאנחנו חווים ומבינים שהמוות איננו הסוף, יש משהו שלא עובר, ומלאכי השרת הם אלו שאומרים את זה בצורה הכי חזקה. מלאכי השרת לא יכולים להבין זאת. אני מחזיק איתי גם את יום השואה וגם את יום הזיכרון, על הפער המסוים שיש ביניהם לבין הסיפור של ר' עקיבא. ר' עקיבא מבין שהוא מסתכן, הוא בוחר בזה, אבל לדעתי זה מקרין גם על בחירות פחות מובהקות. הרלוונטיות של הבחירה יכולה ללכת ולהתמוסס. העושר של הגוונים בסיפור הזה מאפשר את הבחירה. היה מעניין בשלב הזה לעבור ולראות מה מהקולות האלו פונה לכל אחד מאיתנו אבל במובן מסוים דווקא. הגוונים הרבים שמעורבבים ביחד יוצרים את היכולת לחיות בין הקולות האלה והיכולת לעמוד מול המוות ולעמוד מול ההפך של 'מה זה חיים?'
דברים של אילן:
-הערה וסיפור. אמרת שר' עקיבא עושה את הבחירה 'מה זה חיים?', לפי ההבנה שלי ר' עקיבא לא בוחר מה זה חיים אלא זה החיים שלו בדיוק כמו שלדג אין בחירה אם לשחות במים או ביבשה.
ההערה שלך מחזקת את השאלה של הבחירה שהיא מתמוססת מה זה נקרא ש"אני בחרתי" האם יהודי בגטו וורשה בחר?
-מספרים סיפור על האחים ר' אלימלך ור' זושא שהגיעו במסעות הגלות שלהם לאיזה פונדק. ר' זושא אמר לר' אלימלך, אלימלך אחי, בו נפיל את עצמינו על הרצפה לכבודו של ה' יתברך, אמר ר' אלימלך אני אינני במדרגה הזאת, ונשאר על כסאו. ר' זושא זרק את עצמו לבד על הריצפה והחל להתפלל בבכיות עצומות. בעל הפונדק שמע קול חבטה ובכי, ורץ מהר לחדר לראות מה קרה, וכשנכנס ראה שני אנשים האחד עומד ואחד שוכב מתחתיו בוכה. חשב בעל הפונדק שאלימלך היכה את אחיו זושא, ולכן ניגש והכה את אלימלך וחבטו ארצה. וכשהיו שניהם שרועים על הרצפה אמר לו זושא לאלימלך- אלימלך אחי, וכי לא היה יותר עדיף להפיל את עצמך לארץ לכבודו יתברך?